האם אנחנו הולכים למקום כלשהו? האם אנחנו יודעים מתי איבדנו את דרכינו ומתי מצאנו אותה שוב? האם ניתנת לנו דרך, או שאנו כובשים אותה תחת רגלינו? האם קל יותר לצעוד בדרך שנכבשה תחת רגליו של מישהו אחר, ומה המחיר שנשלם אם נלך בה לאורכה? ובאמת, האם קיימת דרך בחיים?
המסע הרוחני אינו שונה מכל מסע אחר. פעמים אנחנו עסוקים בדרך, בלמצוא את הדרך או בלאבד את הדרך, לחוצים וחסרי סבלנות להגיע אל המקום בו ננוח ונתענג. אולם בפעמים אחרות אנו שוכחים את המסע ומוצאים את עצמנו מרוכזים לחלוטין בהתבוננות בפרחים העדינים שלמרגלותינו, בציפור המתעופפת ללא מאמץ מעל ראשינו, בתחושת הריקנות שבקיבה הרעבה, בהנאה של ההירדמות תחת עץ גדול. בכל אלה אנו מתנסים ברגע ההווה כהתנסויות 'ללא דרך'. במילים אחרות, כל המסעות הינם דו-שיח בין הזמני לאל-זמני, בין דרך ללא-דרך, דרך ונוף: בין נדודים ללהיות בעולם.
כשאנו מגיעים אל המסע הרוחני, בייחוד בתחילתו, אולי נשמע ונקרא ונקבל השראה ממורה, מן הלימוד או מהבודהה, נוקסם מן האפשרות שנזכה לשחרור בחיים האלה ממש, ונימשך לכוחות ולהישגים רוחניים. פעמים רבות כל אלה מובילים לא פעם לאוריינטציה הישגית, לשאיפה להצליח. אדם יימצא את כל התמיכה לגישה זו מן המורים ומן המסורת. המורים יבחנו אתכם, יעניקו לכם 'כוכבי-זהב' ותמריצים להגיע לשלב הבא. שותפים למסע ייאחלו לכם 'מזל טוב' ו 'בהצלחה'. התורה עצמה תציג את עצמם כסולם של שלבים, לדוגמה, שלבים של התנסויות מדיטטיביות ומצבי-תודעה.
פעמים רבות המסע הרוחני משווק כמסע מדורג: 'שלב 1 של התרגול הוא ------'. לפעמים הגזר שיוביל אתכם יהיה הקרבה לגורו (למורה), עליה בסולם דרגות, או בפעמים אחרות תהיה זו ההבטחה לרמות גבוהות יותר של השגה.
בהתחלה השאיפה הרוחנית יכולה להיות לנו לעזר בכך שהיא מסייעת לנו להתגבר על נטייתנו הטבעית לשבת מול הטלוויזיה ולתת לחיים לעבור על פנינו. אולם לגישה זו יש מחיר ניכר אם נמשיך לטפח אותה, כיוון שהיא יכולה לעכב אותנו בדרכנו. היא יכולה לנעול אותנו באמונות אודות הדרך, המורה, השלבים הבאים וכדומה, שימנעו מאיתנו לממש את האמת שבתוכנו. גישה זו יכולה ליצור בנו ספק, משבר, ואף להתמוטטות נפשית ורוחנית (מצב חירום רוחני). לכן עלינו להקל על עצמנו, בייחוד כשאנו מתקדמים.
ההשתוקקות לשחרור הינה השתוקקות בריאה, ויכולה להביא אותנו אל תובנות ולתרגול רבי-ערך. אולם אין לקחת את כל אלה ברצינות גדולה מדי – הם לא יותר מאשר אסטרטגיה טובה. אם נתבונן מקרוב בנושא הזה של הדרך, נוכל למצוא סתירה מהותית. הדרך היא מושג בתודעתנו, כיוון שאנו בוחרים ורוצים בו, מושא תשוקה ודימוי. אולם מה שאנו משתוקקים להשיג – התעוררות ושחרור – נמצאים למעשה מעבר לדרך, מעבר לדימוי ולרעיון. ואכן, התעוררות היא התעוררות מהרגלים של השתוקקות, הצלחות והישגים. 'האמת היא ארץ ללא דרך' אמר קרישנמורטי, ובאמת אי אפשר 'להשיג' את האמת בסופו של המסע אלא זו האמת ש 'משיגה' אותנו. אולם איך נוכל לערוך את המסע ללא דרך? נוכל ללכת לאיבוד בארץ ללא דרך. כיצד נפתור את הסתירה הזו? תורתו של הבודהה בנושא זה ברורה: השתמשו בדרך כל עוד אתם זקוקים לה, וניטשו אותה כשאינכם זקוקים לה. הבודהה תיאר מצב זה במשל: אדם עומד על גדתו של נהר סוער ורוצה לחצות אותו בבטחה אל גדתו השנייה, אולם אין סירה. אם כך, מה ייעשה? הוא בונה את הרפסודה בעצמו וחוצה בה את הנהר אל גדתו השנייה. בנקודה זו שואל הבודהה, האם הגיוני הדבר שאותו אדם, בחושבו שהרפסודה הועילה לו מאוד, יניף אותה מעל ראשו וימשיך לגרור אותה עימו במסעו? לא, עליו לנטוש אותה משהגיע אל הגדה השנייה. כך גם יש לעשות עם כל התורות הרוחניות, השלבים, הדרכים, ההיררכיות ועוד.
במילים אחרות, אנחנו מביאים אל מסענו מחשבה מכוונת, ואת התרגול שלנו, בין אם זוהי מדיטציה, פעילות גופנית, יוגה, טאי-צ'י, נשימה, מוסיקה או כל דבר אחר, עלינו לכוון למקום בו איננו זקוקים עוד לשום כיוון. במובן מסוים הדבר קורה מעצמו, באופן טבעי, וזאת משום שללא ספק אפילו בלימוד המבוקר ביותר ההתנסויות שלנו תהיינה מעורבות. אנחנו יכולים להיות בעיצומה של עבודה קשה, תוך שאנו מתקדמים לכיוון כלשהו, כמו בניסיון להתרכז בנשימה, כשפתאום הנשימה עצמה מזמינה אותנו פנימה לחקור את המרחבים החבויים בה. אנחנו יוצאים מתוך תרגול מאומץ ומכוון הישגיות, ופשוט חשים את היותנו חיים, את הבוקר, את הקלילות, את הרגע בו לא איכפת לנו עוד היכן בדיוק אנו נמצאים. ככל שאנו מתרגלים כך אנו מתיידדים יותר ויותר עם ההפתעות הפראיות והנפלאות שטומן בחובו רגע ההווה. הנוף נוטה לכבוש אותנו. ככל שאנחנו מתקדמים, התודעה והלב שלנו בעצמם לומדים לאהוב את החופש של הדרך הפתוחה, את ההליכה לשום-מקום. מהמקום הזה אבני-הדרך שעל הדרך הן לא יותר מאשר ערימה מעניינת של אבנים.
אנחנו בקלות יכולים להיתקע על הדרך, אבל אנחנו יכולים גם להיתקע מחוצה לה. היתקעות מחוץ לדרך, יכולה להצביע על כך שפשוט הלכנו לאיבוד. איננו בטוחים מהו הכיוון אליו יש ללכת, מהו הדבר הבא שיש לעשות, כיצד לתרגל, איך לבחור את צעדנו הבא, מה עלינו ללמוד ומה לא ולמי להקשיב. פעמים רבות התשובה לכל אלה תהיה להירגע אל התחושה של היות ללא-דרך, לאבד את עצמנו בהיותנו אבודים, ולגלות את חוסר-הוודאות המונחת מאחורי כל אלה. צורה אחרת של היתקעות מחוץ לדרך היא במקרה ויש לנו הצמדות חזקה במיוחד לעולם הנון-דואלי הפתוח וחסר-הדרך של התרגול, בטרם אנו מוכנים לכך. אנחנו אוחזים ב: "אין לאן ללכת, אין מה לעשות, אין מה לתרגל" כאמונה ולא כהתנסות. למעשה, כל המורים הגדולים של הנון-דואליזם, בין אם היה זה ראמנה מהארשי, קרישנהמורטי או הבודהה, אמרו שעל אף וייתכן שאין דרך, אדם צריך להיות מסור להתעוררות.
מגיל צעיר אנחנו הן רוצים להגיע ליעד כלשהו, והן נמצאים בעולם ללא-דרך של החוויה הזורמת. כילדים היה לנו את הדחף הפנימי והבלתי ניתן לעצירה ללמוד, להתפתח ולגלות את העולם. נטיות עתיקות דוחפות אותנו קדימה לגדול, לדעת ולהפוך למישהו בעל שיעור קומה. יחד עם זאת, באותו זמן ילדים רק משחקים, חוקרים באופן חופשי את המרחב חסר-הדרך, תוך שהם נמצאים במקום כלשהו על הגבול שבין הידוע ללא-ידוע. הבה ונהיה כילדים במסענו הרוחני; משתמשים בדרך בה צעדו רבים לפנינו, ויחד עם זאת, בכל עת קופצים בשמחה אל הלא-ידוע.
תורגם על ידי: שלמה ש. שפרינגר וד"ר איילת אברהם.