כאשר אנו נעשים נוכחים בהווה, אנחנו מרגישים מחדש את החיים סביבנו, אבל אנחנו גם נפגשים עם כל מה שבכוונה נמנענו ממנו. עלינו להיות אמיצים כדי להתמודד עם כל מה שקיים - כאבנו, תשוקותינו, צערנו, אובדננו, תקוותינו החשאיות, אהבתנו - כל מה שנוגע עמוקות ללבנו. כאשר אנחנו מפסיקים את המלחמה, מוצא כל אחד מאיתנו משהו שממנו ברח - בדידות, תחושת חוסר ערך, שעמום, בושה, תאוות שלא נתגשמו. עלינו להתמודד גם עם החלקים האלה של עצמנו.

מאמר מעניין בניו יורק טיימס על קשיבות בבתי ספר.

לקריאה לחצו כאן

דון חואן, השאמאן האינדיאני, מספר על שני חתולים שנלקחו להרדמה סופנית. החתול האחד היה מפונק וטוב מזג, והלך ללא מחאה אל סופו. החתול השני, שבאופן פלאי חש בסכנה המתקרבת, נדרך, וברגע המתאים קפץ והשתחרר מהזרועות שהתכוונו להוביל אותו אל מותו. חתול זה נעלם בין הפחים, לחיים של הרפתקה מסוג אחר מזה שהכיר עד כה וביכר, בהחלטה אינסטינקטיבית, את החיים הלא ידועים כחתול רחוב על פני המוות.