התעוררות הינה תנועה לדרך אחרת של ראיית העולם, מעבר לתודעה של שלמות, של הגשמה ויחסי גומלין. ככזו, היא אינה צריכה להיות פשוטה להשגה או לחילופין דרמטית. כמו שהנביא אליהו אומר בספר-מלכים, זהו קולה של הדממה הדקה – 'לא ברעם... אלא קולה החבוי של הדממה." היא אינה זקוקה לסערת חושים וגם אין צורך לייצר אותה. היא יכולה להיות עטופה בתוך המציאות הרגילה, כמו יהלום המכוסה בבוץ. היא שקטה ויחד עם זאת מלאה באינטנסיביות. פעמים רבות ניתן להבחין בה דרך תוצאותיה: תודעה של שלמות ומציאות.
ההתעוררות, מניסיוני, מתכסה במהירות שוב ושוב בקולותיהן הגסים של השכחה והתודעה הרגילה, הסנקהארות. העובדה שלסנקהארות יש כוח כה גדול לטאטא הצידה את הרגעים היפים והמעודנים מראה לי שבדהרמה אנחנו חותרים כנגד הזרם, ושאנחנו נזקקים לכל הכוח, האומץ, התובנה והמחויבות שלנו, שכן הסנקהארות באמת התפתחו על פני תקופות רבות של חיים.
לכולנו יש רגעים של התעוררות, רגעים בהם אנו מתבוננים בדברים ביתר בהירות, עם תובנה ובלב רחב. בדרך כלל הם נמשכים לזמן קצרצר בלבד ונשכחים. ברצוני להביא דוגמה לרגע כזה של התעוררות שהתרחש לאחרונה בחיי שלי:
עבדתי בגן הירק והכנתי ערוגה נוספת לשתילת ירקות הקיץ. נעמדתי באמצע הגן ונחתי. ספגתי פנימה לתוכי את כל מה שראיתי סביבי. לפתע חשתי נפעם. הגן התפרץ בכל עושרו: הסוגים הרבים של הירוק, הוורדים האדומים, הקלנדולה הכתומה, המרפאת והמקודשת, העשבים, הטעמים, הניחוחות וריחה המשכר של האדמה הלחה. היו אלו פירות עבודת כפיי ובו בזמן של כל דבר אחר בעולם. למעגל המאושר הזה אין תכלית או סוף. רק יופיה של המעורבות בחיים. מהי התעוררות? זוהי השתתפות. זוהי התמוססות אל תוך הרגע. הגן זקוק לי כדי שאדע אותו, כך שנוכל להתקיים יחדיו. כמי שיודע את הגן, הייתי רק חלק הכרחי נוסף של התמונה, יחד עם כל צנונית שבה.
התעוררות רוחנית אמיתית מתרחשת כשרגעים אלה מתרחשים באופן תכוף וממושך יותר עד כי הם הופכים למצב, לצורה של קיום. אז אדם יכול לומר על מישהו שהוא 'התעורר' או 'מואר'.
המסע אל ההתעוררות מתואר בספרי ההדרכה של כל המסורות הרוחניות הגדולות. בין אם אלה מיסטיקנים נוצרים, סופים מוסלמים, יהודים חסידיים או מודטים בודהיסטים, הקווים המנחים נמצאים בכולם. אם כי אני חייב להודות, שבאופן אישי אני מעדיף את התורה הבודהיסטית שכן היא כל כך מפותחת, צלולה ונגישה, עם כל כך מעט מיסטיפיקציות והרבה חוכמה ומומחיות בניווט המסע הפנימי. הדרך תמיד מתחילה עם בסיס של מוסריות עמוקה וטוהר עמוק, מה שדון-חואן בספריו של קסטנדה כינה היות 'ללא-רבב'. כולנו ראינו שפגיעה וגרימת נזק לעצמנו ולאחרים אינן הולכות יד ביד עם התעוררות. מכאן הדרך מערבת מרכיבים מוכרים: מדיטציה ותרגולים רוחניים, גוף ורוח מאוזנים, טיפוח של בטחון, אמון, ריכוז, שמחה, שלווה ושחרור, ואת כל אלה מאגדת בחוזקה מחויבות עמוקה למסע.
המסע יכול להיות ארוך או קצר. ייתכן ויקרה, ופעמים רבות אכן קורה, שבמסע תהיינה תקופות קשות ביותר של ספק, פחד חולשה וכאב: 'הלילה הארוך של הנשמה'. באופן כללי, זוהי לא התגלות חד-פעמית, אלא יותר כמו השלה חוזרת ונשנית של היצמדויות ועיוורון, כפי שנחש משיל את עורו שוב ושוב. ההתעוררות הינה מעבר לתהליכים המנטאליים שלנו, מעבר לרעיונות ומושגים. ככזאת, איננו באמת יכולים לאמוד אותה, לצפות לה, לעצב ולתכנן אותה. ככל שאנו דוחקים בה, כך היא מתרחקת מאיתנו יותר. היא גם תלויה במאמצנו ובו בזמן גם מעבר להם. ישנו ציטוט זן מפורסם: "התעוררות הינה תאונה. כל שנוכל לעשות הוא – להיות מועדים יותר לתאונה."
ייתכן וההתעוררות היא המשימה הגדולה ביותר שנוכל לקחת על עצמנו בחיינו היקרים מפז. וזהו המסע עצמו שהופך אותה לכזו, לא רק היעד. עניינם של חיים ערים אינו נמצא במדידה של רגעי ההתעוררות, ספירתם או בהוספה להם. אלא, בכניעה לקולה החבוי של הדממה, כניעה לזרם העצום של הסמסרה שגם נושא אותנו. זוהי מחויבות והתעניינות בלתי פוסקת בחיים המוקדשים לאמת, לחוכמה ולרוחב-לב, להם כשלעצמם.
תורגם ע"י" שלמה ש. שפרינגר וד"ר איילת אברהם