כיצד לעשות את השינוי מ"חיים למען העבודה” ל"עבודה למען החיים”?
חכמת הדהרמה מעלה כמה תובנות מאירות עיניים לפתרון הבעיה. ראשית כל, היא אומרת, עלינו לערוך סריקה כללית של ההשלכות המוסריות של עבודתנו. זהו סוג של בדק בית בסיסי, ואם מתגלה כי עבודתנו קשורה בסוגיות מוסר שנויות במחלוקת, ייתכן ויהיה לנו קשה לקבל ממנה סיפוק; כשהקארמה, כלומר, הזרעים שאנו זורעים כל יום במעשינו ובכוונותינו, אינה טהורה, פירותיה עשויים לא למצוא חן בעינינו.
הרעיון המרכזי ביסודן של סוגיות מוסר ברוב התרבויות, הוא אי-פגיעה בזולת. אל לנו להיות מעורבים בייצור או מכירה של חומרים מרעילים או כלי נשק, בפגיעה או סחר בחיות ובבני אדם. אל לנו להיות מעורבים במרמה, תכסיסים או אלימות, או בצבירת הון באמצעות הבטחות שקר, כולל הבטחות רוחניות.
במבט ראשון, זה נראה מאוד פשוט. תגובתנו המידית עשויה להיות: אנחנו לא עושים דברים כאלה. עם זאת, חשוב לבחון היטב את תחומי העשייה שלנו, ולשאול שאלות באומץ מלא.
מה אני, או החברה שאני עובד עבורה, מבטיח לזולת? אילו ערכים אנחנו מקדמים? האם החמרים או השירותים שאנו מציעים או מוכרים עשויים לגרום נזק או התמכרות?
ייתכן ואין בידנו לשנות את תנאי העבודה שלנו, אך בעצם החקירה הזאת אנחנו עושים צעד חשוב: מכניסים אנרגיה מוסרית ומודעות לעבודתנו והופכים להיות יותר מחוברים לערכים שלנו.
לעזור לאחרים על מנת לעזור לעצמנו
אני מכיר מורה למדיטציה בארה''ב שמתפרנס מתיקון מחשבים. מה שהוא הכי אוהב בעבודתו זה להיכנס לבתים, לעתים קרובות של אנשים בודדים ונזקקים, ולהביא אתו אווירה ידידותית, חום ואור.
האם אנחנו מסוגלים לשנות את אורח החשיבה השפל של "מה יש כאן בשבילי, מה השכר שלי", ל"מה אני יכול לתת, מה אני יכול לתרום"? עזרה לזולת יכולה להביא משמעות ושמחה לעבודתנו. כפי שפעם אמר הדלאי לאמה, “הרבה יותר משמח לתת לאחרים מאשר לעצמך - הרי הם רבים יותר".
כשמדובר בבחירת תעסוקה, אנשים הנמצאים במסע רוחני בוחרים לעתים קרובות במקצועות טיפוליים, כי יש בהם הרבה משמעות וחמלה. הם עשויים להיות פחות רווחיים מבחינה כספית, אבל לב פתוח נותן מתיקות המלווה אותנו יומם וליל, וזה שווה הרבה יותר מזהב.
עבודה היא דבר בעל חשיבות מכרעת, מכיוון שאנחנו משקיעים בה כל-כך הרבה זמן. היא יוצרת התניה עמוקה בחיינו. מהסיבה הזאת, “חיים נכונים" הם אחד משמונת הרכיבים הבסיסיים של "דרך שמונת הנתיבים" (דרך החיים על-פי דהרמה), וחשיבותם אינה פחותה מחשיבות המדיטציה.
במקום לשאול, איזו עבודה אני עושה, נשאל, מה העבודה הזאת עושה בשבילי?
אין זו משימה קלה. לפעמים אנחנו נותנים את מלוא ההתלהבות וההתגייסות לעבודה שבפועל מייגעת ומרוקנת אותנו. לפעמים יחסנו לעבודה נעכר על ידי הביקורתיות, הציניות והשיפוטיות השוררות במקום העבודה. לפעמים אנחנו סובלים מתחושת ניתוק או ניכור במקום העבודה, או מחרדות הקשורות בהיררכיה.
במקרים כאלה, ככל שיעבור הזמן, נרגיש יותר מוגבלים ואף מדוכאים; העבודה תהפוך לסוג של כלא שאנחנו מוכנים לסבול בתמורה לכסף. נזדקק להרבה רגישות ותשומת לב כדי לגלות את הבעיה בהקדם האפשרי. ומה אז?
ובכן, ייתכן שנצטרך לוותר על עבודתנו או לחפש עבודה אחרת כדי להציל את החיים הפנימיים שלנו.
לפעמים זה בלתי נמנע. ואמנם, ישנה דרך חלופית: לשנות את האווירה. לייצר שינוי, להעיר את הלב הרדום של המקום. במקרה הזה, עבודה מדיטטיבית פנימית היא דבר שלא יסולא בפז.
התמדה בתרגול של הקשבה עמוקה יכולה לרפא את הסביבה מניכור וריחוק באופן דרסטי. התבוננות מודעת יכולה לגלות לנו שאנחנו מתישים את עצמנו בהתנגדויות, מתחים וחוסר נחת שנובעים מדפוסים מקובעים, פגיעות ישנות וחרדות.
בעזרת התרגול הבודהיסטי של מטה, נדיבות אוהבת, שמש חמה יכולה לזרוח בתוך הנוף הקפוא של ביקורתיות. יכול להתפתח דו-שיח חדש שבו נשתף אחד את השני באופן ישיר ברגשותינו ובחוויותינו, או, למשל, נתחיל לעשות ביחד יוגה בבקרים.
הכוונה לשנות את התנאים דורשת עבודה חיצונית ופנימית.
מישהו עלול לחשוב שלהיות חייל זה דבר לגמרי לא רוחני. זה לאו דווקא נכון – למשל, אם אותו חייל אינו מאפשר לחיילים אחרים לפגוע באנשים ולהשפילם, דואג להכניס יותר כבוד, תקשורת ואנושיות לחיים של החיילים סביבו. מישהו עלול לחשוב שלעבוד בשכונות העוני של קלקוטה הוא דבר בלתי נסבל. זה לא היה כך עבור האם תרזה. כשהמצב נעשה קשה, עלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים? האם יש לנו את הכוח, את השקט הפנימי, ואת ההתמדה הדרושה כדי ליצור שינוי?
אם נסתכל על דברים כך, נדמה שזה לא ממש חשוב במה אנחנו עובדים, יותר חשוב איך אנחנו עובדים. אם לבנו ותודעתנו ערים ואנו חווים את המציאות כרצף של רגעים, אין דבר שנקרא "עבודה”, יש רק פעולות. מושג העבודה מתמוסס לתוך החיים. כפי שנאמר בתהילים ק': "ויהי נעם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".