דרך אחרת להבין זאת היא דרך הגדרת הרוחניות שנתן הדלאי לאמה – "להתחבר לאיכויות הרוח האנושית – כמו אהבה, חמלה, סבלנות, סובלנות, מחילה, שביעות רצון, תחושת אחריות, תחושת הרמוניה – אשר מביאות אושר לעצמנו ולאחרים". אולי אנו רגילים לתאר רוחניות כמצב, או כ'משהו', שכמו כל הדברים האחרים, צריך להגיע אלינו ממקום כלשהו מחוץ לעצמנו. אבל למעשה איכויות אלה כבר שוכנות בתוכנו והן חלק מטבענו, שאם לא כן, לא היתה לנו גישה אליהן.
אם מדובר בחלק מטבענו, הרי ברור כי המקום היחיד בו עלינו לחפש את הדבר הוא בתוכנו. כל המסורות הרוחניות הגדולות מאוד ברורות בעניין זה. הנצרות קוראת לזה גאולה, היהדות – משיח והבודהיזם – הארץ הטהורה, אבל רוחניות תמיד מדברת במונחים של חירות הקיימת בתוכנו, והמסע שלנו הוא קילוף שכבות של בוץ או סילוק סיגי מתכת על מנת להיחשף ליהלום שכבר בפנים. כפי שאומר רומי: "נקשתי שוב ושוב על הדלת לגן העדן. בסופו של דבר היא נפתחה. גיליתי שנקשתי מבפנים!"
בכל זאת, אם זה חלק מטבענו, מדוע נראה כאילו החיפוש אחר גן העדן הוא עבודה קשה? יוגים בכל הדורות העבירו את עצמם סיגופים, הבודהא יצא לתקופה של שבע שנות תרגול אינטנסיבי ופרישות, נזירים יושבים בדד במדבר, ובימינו אנו קוראים ערמות של ספרים, יוצאים לאינסוף קורסים, רודפים אחרי מורים, ומגלים שעדיין לא הגענו ל"שם".
רמז נוסף מגיע מעולם חקר המוח. המוח שלנו יוצר מפות של העולם ושל הזכרון, אשר מתורגמות לרשתות עצביות במוח. במילים אחרות, המצב המודע הנורמלי, האוטומטי והפונקציונאלי מובנה בתוכנו על ידי תהליכי התניה חזקים מאוד, מגיל צעיר, אשר פחות או יותר חקוקים במוחנו. נדרש מאמץ משמעותי להשיב את היכולת הגמישה לראות דברים אחרת, ובאופן רחב וחופשי יותר.
המרחב הפנימי הרחב והפתוח, התכווץ עוד עוד עקב רצוננו החזק להבין, לזכור, לשרוד ולהגן על עצמנו. אנו בונים תחושת עצמי חזקה כמכשול, כקיר, והשערים הולכים וקטנים בעוד אנו עסוקים בלבחור מה מאיים עלינו ומה מענג אותנו. הרוחניות מכוסה על ידי הערכה עצמית שנבנתה כדי להתמודד עם העולם. המיסטיקה היהודית מתארת את הרוח כמצועפת ומכוסה בקליפות שיש לקלף. התורה הבודהיסטית מסבירה כי מודעותנו מוגבלת על ידי Kilesas, שהם כמו גנבים ששדדו את התובנה הרוחנית שלנו, או כמו כתמים שמונעים מן הבד לספוג את צבעה של הרוחניות.
אם החיפוש הרוחני שלנו הוא אחר משהו שכבר מצוי בתוכנו, גם אם חבוי, אז התרגול שלנו עשוי להיות תהליך של קילוף או חשיפה, סוג של צניחה אל תוך המודעות המובנית בנו, ולא חיפוש מאומץ אחר דבר מה המצוי מחוץ לעצמנו. אנו עשויים במהלך הדרך להפיק תועלת מן החוץ, כגון ספר, מורה, או דמות מקודשת. אך זו חייבת להיות רק מדרגה בדרך אל העולם הפנימי. תרגול רוחני, בין אם זו מדיטציה או כל דבר אחר, צריך לפתוח חלונות בקירות ההתניות שלנו, וליצור את המרחב הפנימי והריקנות המאפשרת לאמת לנבוע ולבעבע כמו מי מעיין. עלינו להתפוגג אל תוך העולם. דימוי הודי משווה את המסע הרוחני לתהליך בו נמלים אוכלות סוכר עד שהוא נעלם לגמרי. המחשבה הראשונה שלנו היא שהסוכר הוא המתיקות של הפרי הרוחני ואנו הנמלים שבהדרגה אוכלות אותו. טעות. הנמלים הן התרגול הרוחני ואנחנו הסוכר הנאכל.
ההכרה בכך שרוחניות היא טבעית, שהיא זכותנו מלידה ומהווה כבר עכשיו חלק ממה שאנחנו, הופכת את הכל לקל יותר. אם זה מחוץ לנו, עלינו לעבור תקופה ארוכה של הכנה, המתנה וטיהור, עד שזה יקרה לנו. דוגמה לכך היא אבות המדבר בנצרות, שצמו והתפללו ל"חסד", שהגיע בזכות תקופות ארוכות של המתנה בציפיה – 'expectatus'. לעומת זאת, אם אנו יודעים שהדבר הזה הוא חלק ממי שאנחנו ומטבע הדברים, אז התרגול שלנו הופך יותר לאימון בהקשבה. זה קצת כמו ללמוד לנגן על פסנתר – יש לנו יכולת מוזיקלית, ונדרשת מידה מסויימת של תרגול כדי להביא אותה לידי ביטוי. הדבר הגדול במסע הרוחני פנימה, הוא שבדומה לנגינה על פסנתר, אנו יכולים להינות מן המוזיקה שאנו מפיקים כבר מההתחלה, כמו גם באמצע ובסוף. ויש עוד חדשות טובות. התגליות האחרונות בתחום חקר המוח מראות שמידת הפלסטיות והגמישות ברשתות עצביות גדולה יותר ממה שנהוג היה לחשוב בעבר. יש ביכולתנו לחולל שינוי של ממש בנוף הפנימי שלנו ללא מאמץ הרואי, וההרגשה יכולה להיות לעיתים קרובות כמו להקשיב למוזיקה של נשמתנו.