העצמי כאמיתי וגם כלא אמיתי מאת: דומיו בורק

תרגום: 
אורנה טאוב
דומיו בורק (Domyo Burk ) קיבלה הסמכה של כומר סוטו זן, והיא המורה הראשית של מרכז המדיטציה Bright Way Zen בפורטלנד, אורגון.
 
***
 
איך מסתדר לכם השיעור הבודהיסטי המלמד שתחושת העצמי שלנו הינה אשליה? אני מתארת לעצמי שאתם חשים אמיתיים מאד. אתם קיימים ואינכם דומים לכל אחד אחר או לכל דבר אחר. אתם עוברים את חייכם בתחושה של המשכיות מרגע לרגע, יום ליום ושנה בשנה. כיצד, אם כן, תחושת ה"עצמי" שלנו הינה אשליה?
 
פעם, העמיד איש אמיץ מאד, המלך מילינדה, את השאלה הזאת בפני חכם בודהיסטי בשם נגסנה. הדו שיח ביניהם החל כך:
 
המלך מלינדה שואל (את נגסנה): "כיצד אתה מוכר, כבודו, ומהו שמך, אדוני?"
 
"אני מוכר כנגסנה, הו מלך גדול, וכנגסנה מתייחסים אליי דרך קבע בני דתי. אולם, למרות שהורים נותנים שמות כמו נגסנה, או סורסנה, או וירסנה, או סיהסנה, המילה 'נגסנה' הינה רק כינוי, ציון, מושג קונספטואלי, תואר עכשווי, שם בלבד. כיון שלא ניתן, באמת, לתפוס בן אדם אמיתי."
 
אבל המלך מילינדה הסביר: "עתה הקשיבו, 500 היוונים ו-80,000 הנזירים העומדים כאן לפני. הנגסנה הזה אומר לי שהוא אינו בן אדם אמיתי! כיצד ניתן לצפות ממני להסכים לדבר כזה!"
 
נגסנה הגיב בכך ששאל את המלך מילינדה אם הגיע למקום בעזרת כרכרה. המלך ענה שאכן כך הגיע. אז שאל אותו נגסנה מהי כרכרה. האם הכרכרה היא הציר? המלך ענה שלא. האם היא הגלגלים, המסגרת, מוט הדגל, האסל, או הדרבן של הכרכרה? המלך ענה לא לכל אחת מהשאלות, כיון שאף אחד מהדברים הללו בנפרד, אינו יכול להיקרא הכרכרה. אז שאל נגסנה אם ניתן לכנות את אוסף האובייקטים הללו ביחד בשם כרכרה. המלך ענה שלא. נגסנה המשיך ושאל האם ניתן למצוא את הכרכרה מחוץ לאסופת האובייקטים, והתשובה היתה, כמובן, שלא.
הדיאלוג המשיך:
 
נגסנה: "אזי, כמה שאלות שאשאל, לא אוכל לגלות שום כרכרה. 'כרכרה' הינה רק צליל. אבל מהי הכרכרה האמיתית? הוד מלכותו שיקר, אמר דבר שקר! אין באמת כרכרה..."
 
מילינדה: "לא שיקרתי, נגסנה. בתלות שלו בעמוד, בציר, בגלגלים, במסגרת, באסל וכו', מתקיים הכינוי הזה 'כרכרה', הציון, המושג הקונספטואלי, התואר העכשווי הזה, ושם בלבד."
 
נגסנה: "יפה דברת, הוד מלכותך, בעניין הכרכרה. כך בדיוק איתי. בתלות ב-32 חלקי הגוף וחמשת המצרפים, מתרחש הכינוי הזה 'נגסנה', הציון הזה, המושג הקונספטואלי, התואר העכשווי. פשוט שם. אולם, במציאות המוחלטת, לא ניתן לתפוס את הבן אדם הזה". 
 
"חמשת המצרפים" (סקנדהה בסנסקריט, קהנדהה בפאלי) אליהם מתייחס נגסנה הם התיאור המקורי הבודהיסטי של חמשת מרכיבי הישות האנושית: צורה (הגוף הפיסי), תחושה (מידע פיסי ורגשי גולמי העולה מתוך המגע בין העולם והחושים), תפיסה (התהליכים המנטליים הנובעים מתחושה, כולל תחושת מחשבות), הבנייה (המבנים המנטליים הנוצרים בתודעה כשתפיסה פוגשת רצון), והכרה (תחושת המודעות העצמית המתמשכת שלנו). ניתן לתרגם "סקנדהה" כ-"ערימה", "מצרף" או "צרור".
 
במבט ראשון, לימוד חמשת המצרפים, יכול להציע את ההשקפה לפיה אנו פשוט אוסף של דברים מתוכם יוצאת במקרה תופעת המודעות העצמית. זוהי השקפה קודרת ומכניסטית שאינה משקפת את הלימוד האמיתי. אחרי הכול, איננו אוסף מקרי של דברים בכל מקרה. אנו אסופה ייחודית, הנובעת מהקבץ מסוים של סיבות ותוצאות. וכפי שהאנלוגיה של נגסנה מדגימה, ישנה מציאות מסוימת ל"עצמי", בדיוק כפי שיש מציאות מסוימת לכרכרה. כרכרה אכן תפקדה בכדי להוביל את המלך מילינדה לשיעור של נגסנה. זה שימושי לתת לכרכרה שם ולעשות שימוש בפונקציות שלה לצרכינו. באופן דומה, בכדי לתפקד בעולם איננו זקוקים רק לתחושה של עצמנו, אנו צריכים גם להיות מסוגלים לדבר על זה ולהשתמש בזה.
 
ועדיין... האדם שאנו חושבים שהננו "אינו ניתן לתפיסה", וזה נוטה להפריע למרביתנו, בין אם אנו מודעים לכך או לאו. אנו בדרך כלל קשורים למצרף זה או אחר מחמשת המצרפים בחושבנו, "אני הגוף שלי", או "אני הרגשות... התפיסות... המחשבות... ההכרה." זה בדיוק כמו להחליט שהציר של הכרכרה הינו הכרכרה, כשבעצם ה"כרכרה" התפקודית עולה מתוך צירוף של סיבות ותנאים שכאשר מפרידים ביניהם, הם מפסיקים לתפקד.
 
הנקודה העיקרית הראשונה בבודהיזם היא שבני האדם מקובעים על מציאת האני "האמיתי" שלהם, דבר הגורם להם מצוקה קיומית גדולה מכיוון שטבעו האמיתי של העצמי הינו בעצם תופעה מתהווה. הנקודה העיקרית השנייה של הבודהיזם היא שאנו יכולים לשחרר את עצמנו מהצער והמועקה הקיומיים הללו על ידי קבלה ואימוץ הטבע האמיתי של העצמי – שאינו באמת כל כך גרוע. אנו יכולים למעשה להתענג על התופעה המתהווה הזו, אותה איננו יכולים, בניתוח הסופי, לתפוס. אנו יכולים לרכב על זרם העצמי כפי שאנו שטים במורד הנהר. 
 
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל
 

 

תגיות: 
אנאטה