The Gifts and the Pain of Spiritual Attachment

כותרת השיחה היא המתנות והכאב שבהיקשרות רוחנית. אני חושב שבעצם אנחנו צריכים להיות מאוד כנים ולהבין שחיים רוחניים הם כמו כל אספקט אחר של החיים. הם מושפעים במידה ניכרת מהתשוקה שלנו לנוחות, מהתשוקה של העצמי (self) להיות בטוח, לשרוד, להיות מוערך, שיטפלו בו. העצמי הזה עדיין שם, במסע הרוחני, במסע הדהרמה. יש לו שפה שונה, אך הוא עדיין שם, כעצמי שעסוק בתרגול רוחני מסוגים שונים. 

ישנן מתנות בכך, כמו בכל דבר ובוודאי התנועה של לחשוק ולהצטרך הן תנועות חשובות מאוד במסע, במסע הרוחני שלנו והן מביאות אותו להתקדמות, לטרנספורמציה, לרטריטים, לתרגול כך שלא כדאי ש"נרד" על אלה. הבודהה אומר שהתשוקה לשחרור היא התשוקה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו, אך היא עדיין תשוקה. בתקווה היא תחליף תשוקות אחרות, שפחות מיטיבות איתנו אך היא עדיין תהיה שם. היא תהיה שם כל עוד אנו זקוקים לה. זה מאוד פשוט. ישנו טקסט אודות זה בו הבודהה אמר שכשיש לך תשוקה ללכת לפארק, התשוקה תביא אותך לפארק אך ברגע שאתה בפארק, אין לך צורך בתשוקה יותר כך שאכן, התשוקה לדהרמה או לחיים רוחניים או להתקדמות היא בסדר כל עוד אנו זקוקים לה ובנקודה מסוימת לא נזדקק לה יותר והתשוקה תימוג מעצמה. 

אם כך, מה הם סוגי ההתקשרויות עליהם אנחנו מדברים בחיים הרוחניים? מה סוג ההיקשרות הנפוץ שכולנו אולי חווים בזמן זה או אחר? אעבור על ארבע קטגוריות ההיקשרות – החושים, העמדות, הפעולות וההרגלים והשיוך לעצמי. נראה איך אלה מתקשרים לתרגול הרוחני שלנו, שיכול להיות חצי שעה של מדיטציה או חיים שלמים של רטריט ומסע.

במונחים של חושים אנחנו מאוד בקלות נכנסים לעמדה של הגדרת התרגול שלנו, בדרך מסוימת, כהפרעה ארוכת טווח. שוב, בלי שיפוט כאן; זה ממש בסדר, כל עוד אנו מבינים את זה, שזה ממש בסדר - לומר שאני רוצה ללכת לרטריט כי אני זקוק לשקט. זו היקשרות אך זו ברכה, שעלינו לדעת שהיא היקשרות ואז אנו מתחילים לפרום אותה ולהשתחרר. היקשרות לאי הפרעה, בעצם היקשרות להיכנסות למערה והיחלצות מהעולם. אני זוכר רטריט אחד, החדר היה מלא והמואזין בכפר הסמוך החל לקרוא ביום שישי וזה היה בעוצמה גדולה. הרמקולים היו בעוצמה גבוהה ומבחינה פוליטית זו הייתה תקופה לא רגועה בארץ וניתן היה לחוש שיש פחד ויש הפרעה ודי הרבה אנשים, בקבוצות לאחר מכן, אמרו כמה זה הפריע להם באולם לשמוע את המואזין ממש צועק, גם בגלל הפנטזיות של מה אולי הוא אומר. זה הפריע לדי הרבה אנשים והם הגדירו את מה שאנו עושים באולם כתנאים של דממה, תנאים שעוזרים לשקט. בעצם יש היקשרות לתנאים ואז בא המואזין ומפרק את המדיטציה שלנו לחתיכות. אז יש בכך היקשרות. אנחנו יכולים להפוך קשורים למדי בחושים לשקט, לריכוז. אנחנו יכולים לפתח היקשרות לסמדהי, להתנסויות שלוות, לעונג שבסמדהי. אנחנו יכולים לפתח היקשרות להיות בנוחות המסורת ולהיות מוחזקים על ידי מסורת ותחושת הנוחות בכך ואנו שוכחים שסמדהי היא דואליות. כשאנחנו מדברים על סמדהי אנחנו מדברים על סמדהי ביחס להיעדר סמדהי , כך שסמדהי והיעדר סמדהי הם דואליות; שקט ואי שקט – דואליות. אנחנו רוצים אחד אך לא את השני; אנו משווים ביניהם. בכל פעם שאנחנו בדואליות אנחנו די בקופסה סגורה וכך אם אנחנו בעלי היקשרות לסמדהי ושקט לדוגמה, אנו שוכחים שיש מצבי תודעה (מיינד) טובים, חכמים, וחופשיים יותר שאינם שם, שאנו לא מעוניינים בהם כי אנו עסוקים בכמה סמדהי... הדואליות של האם יש שקט, האם יש רוגע, האם יש ריכוז, האם יש שלווה או לא? אז אנו שוכחים שהדבר הכי חשוב שהיינו יכולים לעשות עם המואזין היא לעבוד עם תנאי המואזין, תנאי ההפרעה של המואזין. להיעזר בחכמת ההפרעה כדי לפתח איזון היה בעצם יותר קרוב ללב בתרגול הדהרמי, ממש לפתח איזון (Equanimity) בשעה שהמואזין מפציץ בדציבלים גבוהים. אנו שוכחים לעשות את זה אם אנו מופרעים על ידי המואזין; ייתכן ויש לנו פחות חכמה וחופש פנימי להיות עם או בלי רעש, להגדיר מה מפריע ומה לא מפריע. 

אני מצטער אם אני מספר את אותם הסיפורים הרבה פעמים, אני פשוט לא יודע מי שמע אותם ומי לא, אז כשהייתי בארה"ב ברטריט של דזוגצ'ן (Dzogchen) עם למה סוריה דאס (Lama Surya Das), היינו באולם עם מורה טיבטי ובזמן שהוא נתן את הלימוד שלו היה שופל, בולדוזר, גדול בחלון, חופר ברעש עצום, ממש רעש גדול וכל הבניין רעד בעוד אנחנו מנסים לשבת ולעשות מדיטציה. אז מישהו פנה למורה ושאל - הבודהה אמר בנקודה מסוימת שאנו יכולים להתעורר מרחש עלים. האם אנו יכולים גם להתעורר משאגת הדחפור? והוא, בהיותו טיבטי ומסורתי, היה מעט בשוק מהשאלה אז הוא חשב על זה לרגע ואמר – "אתה יודע, למען האמת, כן". אז יופי לו. 

אנו יכולים להיות בעלי היקשרות לעונג אך גם להיות בעלי היקשרות לסבל. אנחנו יכולים להיות בעלי היקשרות לסבל שלנו כמודל של התקדמות; אנחנו יכולים להיות עסוקים בסבל וכאב ולהיקשר לזה כמשהו שאנחנו מגדירים, דוקהה, את הדיאלוג שלנו עם דוקהה, כהתקדמות. אז אנחנו כל הזמן צריכים סבל, דוקהה, כדי לדעת שאנחנו מתקדמים ואנחנו שוכחים סוקהה- שמחה, Joy כי אנחנו עסוקים עם דוקהה. זו היקשרות, היקשרות לדוקהה, אולי כמודל שהוא דעה, נדבר על זה תכף, אבל גם היקשרות לדוקהה כהתנסות. זה קצת ככה ברטריטים של גוונקה,  בהם היה דגש מאוד מאוד מאוד גדול על דוקהה כמורה וכהתנסות. אם הייתה לך ישיבה שקטה נפלאה ללא דוקהה אתה חושב שמשהו לא בסדר. לאן נעלמה הדוקהה? אין לי חומר גלם לעבוד איתו כי אין דוקהה. אז אנחנו יכולים לפתח היקשרות לסבל הזה, דוקהה, באותה מידה של היקשרות לעונג. כדאי שנהיה מודעים לכך שיכולות להיות תקופות שחורות של הנפש, Dark night of the soul, יכולות להיות תקופות של שעמום, תקופות של קושי; בחלק מהמסע הרוחני אנחנו יכולים להיות ברגישות יתר, ללא איזון, אנחנו עשויים להרגיש מבולבלים ואבודים במסע ובמצבים הלא נעימים האלה, שהם בעצם נחווים דרך החושים והמיינד, כשהם מתרחשים אנחנו יכולים לחוש נבגדים, שהדהרמה לא עובדת עבורי. לחוש שזה פשוט לא קורה, יש לי את הרגשות העמוקים והלא נעימים הללו, התנסויות, מחשבות, מצבי רוח... אני מרגיש... מה, זה אמור לתת לי התנסויות טובות! אנשים אומרים את זה המון – הרטריט הזה אמור לתת לי התנסות חיובית ולא אומללות, איך זה ש.... אבל אנחנו שוכחים שיש לנו התקשרות להתנסויות חיוביות. 

ציטוט מאוד נחמד של Chogyam Trungpa שכתב ספר בשם - Cutting Through Spiritual Materialism והוא באמת אחד הספרים הגדולים. הוא כבר די ישן,  הוא וודאי בן 50 שנה עכשיו, נכתב אולי לפני 50 שנה או 40 שנה וזה ספר ממש מצוין ואני רוצה לצטט אותו – "אנחנו חייבים למסור את התקוות והציפיות שלנו, כמו גם את הפחדים שלנו ולצעוד היישר לכיוון האכזבה. עבדו עם אכזבה, התעמקו בה והפכו אותה לדרך חיים. זה דבר קשה לעשות. אכזבה היא סימן טוב של אינטליגנציה בסיסית. לא ניתן להשוות אותה לשום דבר אחר: היא כה חדה, מדויקת, ברורה וישירה. אם נוכל להיפתח, לפתע נראה שהציפיות שלנו אינן רלוונטיות לעומת מציאות המצבים אותם אנו פוגשים. זה אוטומטית מביא תחושות אכזבה. אכזבה היא הכרכרה הטובה ביותר להשתמש בדרך הדהרמה. היא אינה מאשרת את קיומו של האגו שלנו והחלומות שלו. אם אנחנו מתייחסים לרוחניות כאמצעי להביא לעצמנו נוחות, אז בכל פעם שנפגוש התנסות שאינה נעימה, מאכזבת, פשוט ננסה להכניס בה הגיון באמצעות רציונליזציה - זה וודאי מעשה חכמה של הגורו שלי... גורו ג'י הוא מושלם... "

יכולות להיות צורות די עדינות של היקשרות והחזקה (Holding on) בהתנסויות שלנו. בהתנסות שלנו דרך החושים, התנסויות מדיטציה ושוב - אנחנו רק צריכים לשים לב לכך אך לא להיות ביקורתיים כי יש לנו את ההתנסויות הללו והן מעודנות למדי - אז בתרגול שלי, בזמנים מסוימים, בתרגול שלי בחיים, הייתי קשור בצורה ניכרת לתחושת מרחב (Spaciousness); התקשרות למרחב. והמורים שלי כל הזמן היו אומרים – אתה קשור למרחב, סטיבן, רד מהעגלה הזו. התקשרות לתחושת מרחב היא כה נפלאה, יש לה איכות נפלאה אבל... הייתי קשור אליה למדי ואז הבחנתי בהתקשרות הזו והנחתי לה ללכת. ג'וזף, כשהוא היה כאן, נתן לי את התיאור הנחמד, הוא אמר – מישהו שאל אודות תחושת מרחב, אני חושב שהוא שאל מורה טיבטי והמורה הטיבטי אמר – למעשה, תחושת מרחב היא התקשרות אך הדהרמה אינה מלמדת תחושת מרחב (Spaciousness) אלא היעדר קרקע (Groundlessness). זה ממש שונה. מעודן אך זה מאוד מעודן, לא להיות קשור בחלל אלא לשחרר כי אין קרקע. כמו שג'וזף אמר שזה כמו ליפול ממטוס בלי מצנח, שזה מאוד מפחיד עד שאתה מבין שאין קרקע ואז זה לא משנה.

אנחנו יכולים להיות בעלי היקשרות לעמדות, עמדות אודות ההתפתחות שלנו, היקשרות למדידה... יש סיפור מפורסם בסוטות אודות זה. הבודהה פגש יוגי שעמד על רגל אחת כבר 10 שנים ורגלו השנייה כבר לא עבדה יותר. הבודהה שאל – מה אתה עושה. היוגי ענה- אני עומד על רגל אחת. שאל הבודהה – מדוע? היוגי אמר - אני רוצה להיות מואר, להיות קדוש. אז אמר הבודהה אמר – כמה זמן אתה עומד כך? והוא ענה- עשר שנים. והבודהה אמר – כמה מן הקארמה שלך שרפת בעשר השנים האלה? והוא ענה – אין לי מושג. הבודהה שאל – עוד כמה זמן יש לך להמשיך כך כדי שהעבודה תסתיים? היוגי אמר – אינני יודע. שאל הבודהה - כיצד תזהה שעשית את כל הדרך והעבודה נסתיימה? היוגי אמר – אינני יודע. אין לנו סטנדרטים. הסרגל שיש לנו על מנת למדוד את ההתפתחות הרוחנית שלנו אינו אמין לחלוטין כי הוא מגיע מהמיינד שאינו משוחרר; המיינד הרגיל ישתמש בסרגל המדידה כדי לנסות ולמדוד התפתחות שהיא מעבר למיינד הרגיל ולכן הסרגל שלנו אינו עובד יותר. רואים את הבעיה? הסרגל אינו יעיל כי זה מצב שהמותנה מנסה למדוד את שאינו מותנה. זה בלתי אפשרי אך אנו הופכים בעלי התקשרות להתקדמות. אני אשתמש במדדים האלה של כמה אני מאושר? כמה אני שלו? כמה.... אנשים כל הזמן שואלים אותי – הלכתי כבר לעשרה רטריטים ואני עדיין כועס. הדהרמה אינה עובדת! ואני אומר- חכה רגע. באמת, כמה אתה באמת כועס, בהשוואה ללפני עשרה רטריטים? כמה התפרצויות זעם יש לך בכל חודש כעת, בהשוואה ללפני שהשתתפת ברטריטים? או, הרבה פחות. וכמה זמן הם נמשכים? או, הרבה פחות. אז מה כוונתך ששום דבר לא השתנה. אך כן, יש לנו ציפיות ואכזבות כפי שאומר Chogyam Trungpa, ואנו צריכים להיות מודעים שיש משהו מאוד עמוק בנו, החומרים הבלתי מודעים, הכעס, שהוא כה ביולוגי וכה ראשוני, לא ילך כי ישבנו בכמה רטריטים. בתקווה הוא יפחת ויפחת אך הוא לא נעלם, לא משנה מה הן הציפיות שלנו.

אז המדידה אינה עוזרת לנו כל כך. זו עמדה והעמדות הנוגדות שאומרות- אני בסדר, הגעתי לשם, בסוטרת הלב, שזו סוטרה שכולכם צריכים לעיין בה, הבודהה מדבר על שלבים והבעיות שיש לנו כשאנו אומרים- הגעתי לשם. הגעתי לאתיקה, הגעתי לסמדהי, עשיתי את העבודה. לא, יש עוד לאן ללכת. חכמה – עכשיו יש לי חכמה. לא, יש עוד לאן ללכת; אל תעצרו. אל תחשבו שהגעתם לשם. ויש עולם שלם של עמדות בנוגע לדהרמה עצמה, המשגות לגביה, המשגות ומחשבות אודות היותה... כל כך כל כך קל ללכת לאיבוד בהמשגה וקונספטואליזציה אודות הדהרמה. זה כל כך קל ואתה יכול ללמוד ולהרגיש טוב ולקרוא המון ספרים וכל כך הרבה חומר נמצא שם בחוץ וזה כל כך אטרקטיבי כי אלה הכלים אליהם אנחנו רגילים; אנחנו עושים את זה לגבי כל דבר אז אנחנו עושים את זה גם לגבי הדהרמה – הדהרמה היא כך והדהרמה היא כך ובודהה אמר כך וכך הם פני הדברים וכך זה התרגול, עמדות לגבי התרגול.

עוד כמה ציטוטים מזן. זן אמר, יש ציטוט זן אחד שאומר - אל תלמד את הדהרמה ותפתח מושגים של מהי הדהרמה. זו אינה הדהרמה. הדהרמה היא להקשיב, לקרוא את מכתבי האהבה שאתה מקבל מהשמש ומהירח, מהכוכבים ומהשלג. מכתבי האהבה שאתה מקבל. הבודהה דיבר על כך שלא ניתן למדוד, לא ניתן ממש לומר מה קורה במונחים קונספטואלים. ישנן כל מיני התקשרויות והתקשרות גדולה במיוחד היא התקשרות למקומות העמוקים ביותר כי זה בסדר לפתח התקשרות לרגשות שמחה; החיים בכל מקרה מגיעים והופכים אותך ואז אתה מתאכזב אך כשאתה קשור לריקות כמושג, מאוד קשה לבטל את זה. בטקסט זה משול לאדם התופס נחש בזנב. שגוי. צריך לתפוס נחש בראש כי אם אתה תופס אותו בזנב, הראש מסתובב ונושך אותך. אז זה הדימוי, המטאפורה, של אל תתקשר לריקות. היה בעולם של אי ידיעה, של לחיות את הדהרמה, של לחוש את הדהרמה, של להקשיב דהרמה, של לא להגדיר את הדהרמה מושגית, קונספטואלית, אלא לתת לה לשנות אותנו; לתת לה לשנות את האופן שבו אנו חיים ואת ראיית המציאות שלנו, את האופן שאנו, מהי המציאות, לשנות ברמה הזו ולא מושגים אודות.

הקטגוריה השלישית של התקשרויות, כולנו אמרנו את זה, רבים מאתנו אמרו את זה פה בהתחלה – יש לי התקשרות להיותו של רטריט בדממה. זו התקשרות לצורה. אז אנחנו קשורים לצורות, לרטריטים, לדממה. אני חש קצת חוסר נוחות כשמנהלים באים אליי ברטריט ואומרים – שני האנשים שם כל הזמן מדברים. זה כאילו שאיכשהו אנחנו צריכים להיות שוטרים, להחזיק בצורה. ובכל זאת זה מעודן, יש שם דרך ביניים; אני לא מרוצה מרטריטים שמתפרקים לחתיכות כי כן יש ערך בצורה אך עדיין צריכה להיות דרך ביניים של גם קלילות וחופש וכבוד לצורה; צריכה להיות שם זרימה ולא פשוט לפתח התקשרות חזקה מדי לצורה. מנזרים הם מקומות עם התקשרות חזקה מאוד לצורה. לנזירים יש 300 חוקים או משהו כזה, 320... אתה זוכר כמה? אני חושב שזה משהו כזה... 227? יש חוקים לנזירים והחברה תומכת בכך, אז בתאילנד לנזירים יש מעמד לפי כמות החוקים עליהם הם מקפידים. יש חמשת חוקי מוסר, הבסיסיים או העשרה או השמונה או העשרה וכך זה ממשיך ובהתאם לכך הנזירים והאנשים בחברה מקבלים מעמד. אז יש שם הרבה התקשרות. התקשרות מאוד גדולה נוספת היא מעמד הנשים בעולם הבודהיסטי ואני כל כך אסיר תודה שהשארנו את כל זה מאחור, בקהילה שלנו וברוב הדהרמה המערבית, כל זה נשאר מאחור; להיפך, לרוב יש יותר נשים מגברים ולפחות אותה כמות נשים מורות כמו כמות המורים הגברים. אך בעולם הבודהיסטי ובעולם הנזירי במזרח, אחרי אלפי שנים זה עדיין חזק ושולט...בגלל זה האישה הנזירה הבכירה ביותר עדיין צריכה לעמוד בתור מאחורי נזיר שנחנך לנזירות רק אתמול. הן צריכות לשבת מאחור ובמקומות רבים הן אפילו לא יכולות לעבור חניכה כנזירה והאפשרויות לשינוי, בינתיים הן איטיות למדי. כשהדלאי למה נשאל על זה הוא פשוט בוכה. הוא פשוט אומר- אני עושה מה שאני יכול אבל אני לא יכול לשנות את הכל, יש יותר מדי השקעה והתניה, אני לא יכול לשנות את זה. אני יכול לשנות את זה מעט, אולי. ובאמת, היו לי הרבה, הרבה חברים, שבמהלך... חברים, אנשים שאני מכיר וגם כמה חברים או נזירות בודהיסטיות וותיקות, שבגלל זה הם פשטו את הגלימה ועזבו את המסורת הנזירית, כי היה להם כל כך קשה עם כך שתמיד הם דוכאו למקום השני, אבל ממש דוכאו.

לנזיר אג'אן אמארו באמרווטי, המנזר התאילנדי באנגליה, יש דרך נהדרת להתמודד עם זה. הוא אומר – אני לא יכול לבטל את כל המסורת, אני לא יכול לעשות את זה ואין לי את האגרסיביות הדרושה לכך אך אני לא אתעקש במנזר שלי שהחוקים האלה יישמרו ולכן כאן אנשים יעשו מה שהם חפצים. לכן, בכל פעם שהייתי שם במנזר אמרווטי באנגליה, נפלא לראות בתור לארוחות, לפתע הנזירות קמות ולוקחות אוכל ראשונות כי כך בא להן. אל מול כל הנזירים והמתלמדים שלהם וכו', עם כל הגלימות השונות שלהם, הנזירות פשוט קמות, ניגשות ולוקחות אוכל ראשונות, ראשונות בתור. לפעמים הן עושות כך ולפעמים לא כי כך הדברים מתנהלים שם וזה ממש מקובל. זו אולי דרך חכמה להתמודד עם הבעיה הזו.

זו התקשרות מאוד מאוד גדולה ויש כל כך הרבה התקשרות בחיים רוחניים, הבודהיסטים ואחרים. למרבה המזל לנו יש פחות התקשרות לגורו, במסורת שלנו זאת אומרת Theravada המערבית, יש חידוש כל כך יפה של הדהרמה. הבודהה מעולם לא אמר – פתח היקשרות לגורו שלך, פתח היקשרות לטקסים וחניכות, כמו במסורת הטיבטית שבה כמה שיותר חניכות אתה אוסף... אתה כאילו אוסף אותם ושם אותן בקופסה שלך... עברתי את החניכה הזו והחניכה הזו, הלכתי לזו ועברתי את זה עם הלמה הגדול הזה ועם.. למרבה המזל אין לנו את זה, אז אין לנו ממש מסורת של גורו בחידוש הדהרמה במערב. אני חושב שזה כינון כל כך יפה של הדהרמה בעולם המערבי, לפחות במסורת שלנו.

סוג ההיקשרות הרביעי זה ה – selfing, שיוך לעצמי, שמתרחש סביב החיים הרוחניים. יש בזה הרבה אגו. קיבלתי את זה, לא קיבלתי את זה.... קיבלתי מעמד... וזה לא קל כי הביטו בתגובתיות. בעמותת 'תובנה' אני בכיסא החם כי רוב מורי תובנה, רובם הם מורים אותם אני הזמנתי ללמד. ומה לגבי אלה אותם לא הזמנתי ללמד? מה הם עושים? הם חושבים - אני 40 שנה בדהרמה, מדוע אני לא מורה? ומה עליי לומר בסיטואציות כאלה? אז אני מבקש את הסימפתיה שלכם (סטיבן צוחק). אני לא זקוק לסימפתיה אך אני מבקש את ההבנה שלכם שזה.... וכך זה גם עם המנחים, יש 23 מנחי דהרמה, מזל שזה כבר לא תלוי בי כפי שזה היה בהתחלה, אני שמח מאוד שאין לי את התפקיד הזה יותר, אבל זה... אנשים שמצפים ולא מקבלים והכי טוב שנוכל לעשות זו תקשורת, להיות כנים, שיש עוד דברים לעשות. אני לא אומר "לא" אף פעם, לאף אחד. איש מאיתנו לא אומר "לא" אך אנחנו כן אומרים – לך רחוק יותר, המשך לצעוד בדרך. אז יש הרבה המתנה ויש נטייה, וזו נקודה עמוקה וחשובה, יש נטייה להתאים רוחניות לעצמי (To the self) במקום שאני אתאים את עצמי לרוחניות. יש נטייה להתאים את הרוחניות, לשים את הבגדים הרוחניים עליי במקום לשנות את האני כך שיתאים לחיים הרוחניים. האני הוא מאוד מאוד חשוב אך אנחנו חייבים להיות במודעות לכך. יש סיפור הודי אודות היות החיים רוחניים כמו נמלים האוכלות סוכר. אז כולנו חושבים, מתוך נקודת האני, שבסיפור אני היא הנמלה ואני אוכל את הסוכר, שהן התנסויות יפהפיות, נפלאות ומאושרות אך הסיפור הוא ההיפך, אנחנו הסוכר והנמלים אוכלות אותנו, עד שלא נותר דבר. הנמלים הן התרגול שלנו. 

וזה ממשיך כל הדרך, כמובן, לתדמית גבוהה, נמוכה וכו' וכך הארה, אם עדיין יש אני בסביבה, האני יגיד - אני מואר או אני רוצה להיות מואר, אך זו שטות מוחלטת. אין "אני" שיכול להיות מואר, אין אני מואר. בדרך נוכל לומר שהאני מרווח יותר, חופשי יותר חכם יותר, כמובן... אני יותר משוחרר יותר, יש פחות אני, פחות שיוך לעצמי מתרחש, כמובן שאנו יכולים לומר את זה אך האני אינו מואר. הארה היא בעצמה, היא שייכת לעצמה, היא אינה שייכת ל"אני". אז יש הרבה אפשרויות לפיתוח התקשרות ורוחניות חומרית ועלינו רק להיות מודעים לכך, מודעים  לכך שאנו בעלי התקשרות, רק להיות מודעים ולאט לאט לתת להתקשרויות ללכת, לרדת מעץ החיים הרוחניים שלנו. אנו עושים את זה על ידי כניעה מתמדת, כל הזמן להיכנע, לשחרר, להיכנע לשחרר... ולבטוח, זו אחת האיכויות החשובות שאנו לומדים. לבטוח בדרך. הדרך חכמה מאתנו, לתת אמון בדרך, לתת אמון במה שמעבר, בתמונה הגדולה, לבטוח בחיים שאינם שלנו, לבטוח בעולם כולו, שאינו שייך לנו, אנו מיישמים אמון בכל התהליך הזה וזה במקום התקשרות. 

תמיד לחזור לכנות שברגע הנוכחי, לחוויה של מה באמת קורה כי הרגע הנוכחי יגלה לנו את ההתקשרויות שלנו; שם נלמד, מההתנסות המיידית שלנו נלמד אודות ההתקשרויות שלנו, כולל אלה הרוחניות, כך שאם יש לנו התקשרות לדממה ואז יש רעש מהמואזין, הרגע הזה הוא רגע לימוד על היעדר התקשרות ואם נרים את רגע הלימוד הזה, זה יעזור לנו לפרום את ההתנסות הספציפית אותה אנחנו רוצים מהמדיטציה שלנו, לדוגמא. 

אז עלינו לראות את זה. אין לנו כלים להגיע אל מה שמעבר (to the beyond) שהם אחרים מהכלים שיש לנו בצד הזה, צד...אין צדדים, אך נאמר שהמחשבות הרגילות, הכוונות, ההתקשרויות, השיוך לעצמי, המדידות, הכלים של קיום מותנה רגיל, אלה הכלים היחידים שיש לנו על מנת להגיע למקום שהוא מעבר להם. לכן זה בסדר להשתמש בהתקשרות כדי להביא לשחרור מהתקשרות; להשתמש במחשבה כדי להגיע למקום שהוא מעבר למחשבה; להשתמש בידע כדי להגיע אל מעבר לידע. בדרך נעסוק בהרבה ידע וידע וקריאת הרבה ספרים, הרבה קריאה, הרבה ספרים והרבה קבוצות ודיונים... אך עלינו להמשיך לצעוד מעבר לכך ולהשתמש בכלים כדי לקפוץ למקום שהוא מעבר להם, למקום שמעבר לכלים האלה. מה זה היה שדיברנו עליו כעת, בקבלה... ציינתי את זה כי שמעתי את זה לא מזמן מרחל, אודות שטותא קדישא, כן, שטותא קדישא. זה ארמית, מהזוהר, והמשמעות היא Holly Foolishness. שטות. זו העובדה שלא ניתן לעבור טרנספורמציה על ידי שימוש בידע רגיל. אתה זקוק לשטות, השתטות, שיגעון, חכמה משוגעת (Crazy wisdom), כנראה אפשר לקרוא לזה חכמה משוגעת, בשפה הקבלית, ארמית. 

אז לסיום, המשפט האחרון, אנחנו ממשיכים לרוקן, לרוקן את עצמנו, לרוקן את ההתקשרויות, לרוקן את הצרכים לרוקן את המדידות, לרוקן את ההתנסויות אותם אנחנו רוצים והם יקרים לנו ובסוף עלינו לשחרר את הדהרמה עצמה. הבודהה אמר בבהירות רבה, הוא אמר שכל לימוד בדהרמה הוא רפסודה ואדם שהגיע לצד השני לא צריך להרים את הרפסודה. הוא חצה את הנהר הוא לא צריך להרים את הרפסודה ולשים אותה על גבו ולשאת אותה לאורך הגדה השנייה. כשחצית לצדו השני של הנהר שחרר את הרפסודה, את כל הלימוד, אתה יכול לשחרר את כולם. הדהרמה היא רפסודה. אז אולי לא נרצה לשחרר את כל הלימוד כי אנחנו לא בדיוק בצד השני אך בהחלט אנחנו יכולים לשחרר כל הזמן לימוד שהביא אותנו למקומות מסוימים שאנו לא זקוקים להם יותר. זה לא קל. בפשטות, לדוגמא, אם אנו מגדירים את תרגול המדיטציה שלנו כתשומת לב לנשימה ואנחנו מתרגלים את זה 20 שנה ואנחנו לא יודעים לאן להתקדם משם, אז יש התקשרות לתרגול ועלינו להיפרד מסוטת הסטיפטנה (Satipatthana sutta). אנחנו לא זקוקים לזה יותר עכשיו. אז הכל הוא רפסודה ועלינו לשחרר אותה.