תמצית הלב של המדיטציה הבודהיסטית מאת: לאמה סוריה דאס

היאחזות בשיטה שלך וגינוי האחרות
הינה דרך בטוחה להחמיץ את מה שלמדת.
היות וכל לימודי הדהרמה טובים,
אלו שנאחזים בכיתתיות
מבזים את הבודהיזם וקורעים
עצמם משיחרור.

מילרפה - מאה אלף שירים

בפגישה האישית הראשונה שלי עם קאלו רינפוצ'ה הנכבד (Kalu Rinpoche), גורו השורש הראשון שלי, שאלתי אותו על המשמעויות המרכזיות של המדיטציה. הוא שאל איזו מדיטציה אני מתרגל, ואני עניתי – תשומת לב לנשימה. "במה תתמקד כשתפסיק לנשום?" שאל. האמירה הזאת פקחה את עיניי. הבנתי פתאום שעליי להרחיב את עומק ההבנה שלי בתרגול הבודהיסטי. עם הזמן התברר לי שיש הרבה יותר מתרגול מדיטציה אחד, כמו גם שיש לסוגי מדיטציה בודהיסטית שונים מרכיבים בסיסיים משותפים.

הפילוסופית סימון ווייל הגדירה תפילה כתשומת לב טהורה וממוקדת. זה שורש משותף לכל תרגולי ההתבוננות, לב חי ופועם שניתן לפתח בכמעט אין-ספור כיוונים מיומנים, בהתאם לכוונה ולנקודת המבט. ניתן לסווג טכניקות מדיטציה שונות בהתאם למיקוד שלהם. חלקן מתמקדות בשדה התפיסה עצמו, ואנו קוראים לשיטות אלה 'תשומת לב' (mindfulness); אחרות מתמקדות באובייקט מסוים ונקראות תרגולים של ריכוז. יש גם טכניקות שנעות הלוך ושוב בין השדה לבין האובייקט.

מדיטציה, בהגדרתה הפשוטה, הינה אמצעי להיות מודע. זהו הזיווג הנכון בין עשייה להוויה. המדיטציה מסירה את הערפל מעל חיי היומיום שלנו וחושפת את החבוי מן העין; היא פורמת את סבך ההתמקדות בעצמי ופותחת את הלב; היא מניעה אותנו מעבר למושגים גרידא בכדי לאפשר חוויה ישירה של המציאות. מדיטציה מגלמת את דרך ההתעוררות: היא השביל וגם הפרי שלו. מנקודת מבט אחת היא אמצעי להתעוררות; ומאחרת – היא ההתעוררות עצמה.

מורי מדיטציה מלמדים אותנו כיצד להיות נוכחים וממוקדים במדויק בנשימה הזאת, האחת והיחידה; הרגע הזה, הרגע היחיד. במסורת הדזוגצ'ן אנחנו מתייחסים ל-'זמן רביעי', הרגע הטרנסצנדנטי של זה-הרגע (nowness). בטיבטית קוראים לזה שיצ'ה (shicha), מימד טרנסצנדנטי אך נוכח של הוויה חסרת זמן שחוצה כל רגע בזמן האופקי הליניארי – עבר, הווה ועתיד. בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא, באופן די טבעי אנחנו נוכחים ברגע הזה – איפה אנחנו יכולים להימצא, אם לא כאן? מדיטציה היא פשוט דרך להכיר בכך.

אסכולות בודהיסטיות שונות ממליצות על מגוון תנוחות מדיטציה. חלקן מדגישות תנוחה דוממת, יציבה, בעוד אחרות פחות קפדניות וממוקדות יותר בתנועה הפנימית של התודעה. מסורות טיבטיות, למשל, ממליצות על אגן מוארך, זקוף אבל משוחרר; ידיים נינוחות בחיק, ובטן רפויה; כתפיים נינוחות, הסנטר מוטה מעט פנימה והמבט מושפל מעט מטה בעוד העפעפיים סגורים למחצה; הלסת רפויה והלשון מאחורי השיניים העליונות; הרגליים משוכלות. אימרה של מסורת הסוטו-זן מורה לנו לשבת בגוף רשמי ובתודעה בלתי רשמית. המטרה המשותפת והמהותית היא להישאר מאוזנים וערניים, כדי להבקיע מבעד לרעלת התעתוע הסמסארי.

למרות שמערביים רבים נוטים לזהות מדיטציה מהמזרח, על כל סוגיה, כמשהו שנעשה ברגלים משוכלות ובעיניים סגורות במרחב שקט וחשוך, הבודהה מתייחס בדגש זהה לארבע תנוחות בהן ניתן למדוט: ישיבה, עמידה, הליכה ושכיבה. בסוטת הסטיפטהאנה (הדרשה על ייצוב תשומת הלב(כתוב: "כשאתה יושב, דע שאתה יושב; כשאתה עומד, דע שאתה עומד..." הסוטה למעשה מאגדת את כל הפעילויות שלנו, ומאפשרת לנו לשלב תרגולים מדיטטיביים בחיי היומיום. לימדו לשבת כמו בודהה, לעמוד כמו בודהה, ללכת כמו בודהה, להיות בודהה; זוהי המשמעות המרכזית של התרגול הבודהיסטי.

כיום, אנשים רבים מתרגלים מדיטציה למען בריאותם הגופנית והנפשית, אבל גישה עמוקה יותר לתרגול מטעינה את החיים הפנימיים שלנו באנרגיה ופותחת את הדלת להיווכחות. בטיבטית, המילה למדיטציה היא גום (gom), שמשמעותה המילולית היא 'היכרות' או 'התרגלות ל..', ובמובן הזה מדיטציה מהווה אמצעי שעמו אנחנו מתוודעים לתודעה שלנו. המונח השגור בפאלי למדיטציה הוא בהאוונא (bhavana), שמשמעותו 'טיפוח, פיתוח, הבאה לידי קיום'. כך, ניתן לחשוב על מדיטציה כעל טיפוח פעיל של התודעה המוביל למודעות צלולה, לשלווה ולחכמה. הדבר דורש מאמץ מודע.

אבל מנקודת מבט אחרת – וממבט ראשון גם סותרת – אין מה לעשות במדיטציה מלבד ליהנות מהנוף: ההתגלות הקסומה, המסתורית והחוקית של כל הקיים, שכולו מושלם כפי שהוא. במלים אחרות, אנחנו מושלמים כמות שאנחנו, ולמרות זאת עלינו לעבוד על זה. כך אנחנו מגלים את אחדות ההוויה והעשייה: אנחנו מסתערים כשבראשנו התמונה המלאה – נקודת המבט של המציאות המוחלטת – ובאותו זמן אנו מטפסים על ההר הרוחני בהתאם למאוויים והנטיות האישיות שלנו, מגשימים אמת יחסית. "בעוד שנקודת המבט שלי גבוהה כשמים, פעולותיי ביחס לסיבה ותוצאה (קרמה) מוקפדות כקמח שעורה טחון היטב", שר מורה הלוטוס פדמסמבהווה, שהביא את הבודהיזם לטיבט במאה השמינית לספירה. בתנועה הזאת, שבין טיפוח פעיל לבין מודעות חסרת מאמץ, אנחנו שרויים בריקוד עדין שמאזן בין כוונה ממושמעת לבין פשוט להיות. כשאנחנו גם מכוונים וגם מאפשרים, אנחנו לומדים בהדרגה לחקור ללא חשש את הגבולות והמעמקים של עשייה והוויה, ומגיעים להבנה שכל מה שמתרחש, כל מה שאנחנו מרגישים וחווים, קשור בקשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה למודעות פנימית.

"לא לעשות, לא לבנות, לא לייצר, לא לשנות או לעשות מניפולציה על התודעה, וכל העת להישאר ללא הסחת הדעת: זוהי ההנחיה החיונית והכוללת, תמצית-הלב של המדיטציה". כך לימד מורה הדזוגצ'ן שלי, ניושול קנפו רינפוצ'ה (Nyoshul Khenpo Rinpoche). "מעבר לפעולה ואי-פעולה, מושגת הדהרמה העילאית."

מדיטציה אינה בריחה מהכל, טשטוש החושים או עצירת המחשבות. מבלי לנסות להיפטר ממחשבות והרגשות טורדניות, אנחנו לומדים לתרגל כיצד להיות מודעים להם במיידיות החמקמקה של אותו הרגע שבו הם מופיעים. אנחנו יכולים לטפח מודעות לכל אובייקט: צלילים, ריחות, תחושות גופניות, תפיסות וכדומה. כל הדברים מתאימים, כמו גרגירי תבואה לטחנת הקמח – אפילו הדברים שעבורנו הם בלתי נעימים ביותר. כפי שאומר מורה הדרקון הטיבטי גיאלוואנג דרוקפה (Gyalwang Drukpa): "יש למדוט על הכל!"

כמו הקשת הדורך את קשתו ומדייק את קליעתו, מתרגל המדיטציה דורך את התודעה בעודו מכוון את אנרגיית תשומת הלב שלו או שלה לעבר מושא המדיטציה. הלמידה לשמוט את מה שאנחנו עושים, ולו לרגע קט, ולהפנות תשומת לב אמיתית לרגע הנוכחי, ללא היקשרות או דעה קדומה, מסייעת לנו להיות צלולים, בדיוק כפי שכיפת השלג נהיית צלולה אחרי שאנחנו מפסיקים לטלטל אותה והפתיתים שוקעים מטה.

לתהליך ההצטללות הזה של תשומת לב מרוכזת יש ארבעה שלבים: שלב ראשון, שחרור אובייקטים פנימיים מסיחי דעת – כמו רגשות, מחשבות, השתוקקויות וסלידות – וכל האובייקטים החיצוניים; שלב שני, השגת מיקוד שלֵו ומכוון היטב; שלב שלישי, עידון מצב ריכוז זה לכדי מודעות עמוקה יותר וטהורה יותר. השלב הרביעי והאחרון הוא השגת מצב של ערות פשוטה והשתוות נפש שמועילות לראייה צלולה והבנה עמוקה, מודעות שמעבר לסובייקט ואובייקט.

לדוגמא: במדיטציה של מודעות לנשימה – שיטה הידועה כקשב לנשימה (בפאלי, אנאפנאסטי) – אנחנו בוחנים קודם כל את הנשימה על ידי מעקב מכוון אחר התנועות והתחושות הגופניות הזערוריות הקשורות בכל שאיפה ונשיפה. כשדעתנו מוסחת, אנחנו פשוט משיבים את התודעה התועה בחזרה למושא תשומת הלב (במקרה הזה מדובר בנשימה, אבל בכל סוג של תרגול – מנטרה, ויזואליזציה וכדומה – העקרון זהה). לאחר מכן, בעודנו מרפים בהדרגה אל תוך האובייקט, אנחנו שמים לב לגאות העדינה של מחשבות ורגשות שנרגעות ככל שאנחנו מכווננים ביתר דיוק את המיקוד שלנו. מאוחר יותר, כשהמודעות שלנו מעמיקה, אנחנו נוטשים כל תפיסה דואליסטית של פנימי וחיצוני בעודנו הופכים לנשימה עצמה. הדבר מזכיר את אמירתו של באשו (Basho) מורה ההייקו, שכדי לכתוב על עץ, הוא היה מתבונן בעץ עד שהוא עצמו נהיה העץ. אנחנו מתבוננים בנשימה עד שאנחנו נהיים הנשימה. כך, כפי שנאמר בזן, אנחנו לומדים להכיר את הנשימה, את עצמנו ואת כל הדברים בצורה אינטימית. בהתחלה, הריכוז הוא מפתח. מדיטציות ריכוז (בסנסקריט, שמטהה) אמורות להיות אמצעי יעיל אבל לא המטרה. יציבות התודעה המכווננת על ידי שמטהה הופכת לבסיס של מדיטציית תובנה, או ויפסנא, שבה היכולות הביקורתיות של התודעה מזהות את טבע הסמסארה: לא קבוע, ללא עצמי ובסופו של דבר בלתי מספק.

יש טכניקות רבות לפיתוח ריכוז ותובנה, אבל מה שחשוב זה לא להיתפס ולא להיות מושפעים יותר מדי על ידי שטף הנרטיבים והתשוקות של התודעה. כל התרגולים מתרכזים בעקרונות החיוניים של פתיחות והירגעות ללא שיפוטיות עם מודעות מעשית וחדת-אבחנה. ככל שהתרגול מבשיל, ערנות טבעית חסרת מאמץ מתאזנת על-ידי המשמעת של תשומת הלב. ניתן להגדיר באופן כללי את מה שאנחנו מכנים 'מדיטציה של תשומת הלב' כפעולה מודעת כלשהי שמעגנת את תשומת הלב החופשיה-מהיצמדות ברגע הנוכחי, ובכך מאפשרת לנו לראות בבהירות מה מתרחש, להבחין בין מה שמיטיב למה שאינו מיטיב, ולתפוס את פעולת הדברים בתלות הדדית. בסוטת הסטיפטהאנה, הבודהה זיהה ארבעה יסודות מכוננים של תשומת לב: הגוף, הרגשות (במובן שבו כל רושם חושי מעורר תחושה נעימה, בלתי נעימה או נייטרלית), מצבי תודעה ואובייקטים תודעתיים, וחוקים אוניברסליים (דהרמה). מתן תשומת לב קשובה להיבטים הללו של עצמנו מוביל לידע-עצמי ולחוכמה.

תשומת לב היא הכלי שבו אנו משתמשים להשיב את התודעה הביתה, לרגע הנוכחי, למה שהוא, בדיוק כפי שהוא, ולמי ומה שאנחנו הננו למעשה. באמצעות תשומת לב אנחנו לומדים איך לא להיות כל כך מוטרדים ממחשבות, רגשות, זכרונות – הנרטיב הפנימי הזורם שלנו. בשל כך הבודהות נקראים ג'ינאס (jinas)'כובשים': הם כבשו את המצבים מעוררי הכאב של שנאה, תאווה ואשליה, שכולם מערפלים ומקטינים את טבע-הבודהה הטבוע בנו.

מודעות קשובה משחררת אותנו מדפוסים מורגלים, פותחת מרחב בין גירוי לתגובה, מאפשרת לנו לבחור בצורה מודעת כיצד להיענות לדברים במקום להגיב בצורה עיוורת. בעזרת יכולת ההבחנה של תשומת לב אנחנו כבר לא נופלים קורבן להרגלים קרמיים ולהתניות לא מיטיבות. כפי שאמר מאסטר הזן שונריו סוזוקי (Shunryu Su­zuki), "אנו שמים לב בכבוד ובעניין, לא כדי להפעיל מניפולציה אלא כדי להבין מה אמיתי. וכשרואים מה אמיתי, הלב משתחרר." זה אינו סתם להג בודהיסטי. בסוטרת היהלום, הבודהה אומר על ההתעוררות שלו שהוא לא השיג דבר שלא היה בו מלכתחילה, שהיה שם על מנת להיגלות. ההוואג'רה טנטרה (Hevajra Tantra) מלמדת, "כולנו בודהות בטבענו; זו רק בורות מקרית אשר מסתירה זאת זמנית מאיתנו."

ישנן אסכולות בודהיסטיות מגוונות עם גישות ותרגולים שונים, אבל מחויבות לתרגול מדיטציה היא, בקיצור, הדרך שבה אנחנו מיישמים את מילותיו האחרונות של הבודהה: "מצאו את הגאולה האישית שלכם בהתמדה."

בבודהיזם הטיבטי נאמר שאי-תלות היא שורש המדיטציה, ההתמסרות היא ראשה, והבודהיצ'יטה (השאיפה להשגת התעוררות למען רווחתם של אחרים) היא נשמתה. תשומת הלב היא הנשימה שלה, ערנות היא העור שלה, ואי-הסחת דעת היא מהותה. איזון והרמוניה הן מושב המדיטציה, וחוכמה חודרת היא העין שלה. זה-הרגע הוא הזמן, והמקום הזה הוא המקום. משמעת עצמית היא העַצַמות של הבודהה, ומודעות לרגע הנוכחי היא לב הכול.
מילרפה אמר: "ההשקפה הראשונה במעלה היא לראות את התודעה שלך, ביציבות ובנחישות". כשהבודהה ציין, לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים, שכל אדם יכול להתעורר על ידי יישום הדברים שהוא לימד, הוא התכוון לכך. ורבים קצרו את התוצאות המבורכות. זוהי ההבטחה של הבודהידהרמה, של חוכמת המדיטציה.

מדיטציה מודרכת: פשוט להיות
שבו בנוחות, עצמו עיניים אם תרצו או השפילו מבטכם מטה. קחו נשימה עמוקה או שתיים והירגעו. נשמו לאט והרפו מהכל. שחררו את המתח והרפו עוד קצת.

עצרו מעשייה ונוחו פשוט בהוויה. הניחו לדברים לשקוע ללא הכוונה או התערבות שלכם. הרפו. לא משנה לאן הדברים נופלים, זה בסדר לעת עתה. היפתחו לחוכמה המאפשרת, לקבלה כוללת. זהו הסוד הבלום של מדיטציה טבעית.

אל תלכו לאיבוד. הישארו ממש כאן, בבית, נינוחים. התיידדו עם עצמכם; הכירו את הנוכחות הבסיסית שלכם. אל תתנו לטכניקות או למושגים להפריע למודעות.

אם וכאשר אתם מרגישים אבודים, מוסחי-דעת, תלושים או ישנוניים, צרו קשר עם הנשימה שלכם. התבוננו בנשימה, עקבו אחר השאיפה והנשיפה כפי שהן מתרחשות ללא מאמץ. הרגישו את הנשימה נעה פנימה והחוצה, מעגנת אתכם ברגע הנוכחי בעודכם מרפים מהכל, ללא שיפוט, הערכה או התערבות.

כשאתם נפתחים בהדרגה לחוסר המאמץ של נוכחות טהורה, הפנו את תשומת לבכם פנימה. ניתן למצוא את כל מה שאנחנו מחפשים בתוכנו. זהו התהליך והתרגול של חירות פנימית.
כשאתם בודהה, תיהנו מהשלווה, מההרמוניה ומהעונג המרוממים של מדיטציה טבעית.

 


 

לאמה סוריה דאס (Lama Surya Das), לאמה אמריקאי במסורת הבודהיזם הטיבטי, סופר, משורר, מתרגם. מייסד של מרכז דזוגצ'ן בקיימברידג', מסצוסטס ושל מספר סניפים ברחבי המדינה. הוסמך כלאמה בשושלת של נינגמאפה (Nyingmapa). פעיל בפרוייקטי צדקה בעולם השלישי. מלמד ומוביל ריטריטים ברחבי העולם.

 

המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל

תרגום: רונה משיח

מקור: http://www.tricycle.com/meditation-buddhist-practices/calm-abiding-shamatha/heart-essence-buddhist-meditation

תודה לצוות בודהיזם בישראל

תגיות: 
בודהיזם בישראל