בפעם האחרונה שהנחיתי תכנית על אמונה שמעתי אנשים שהביעו חוסר שקט, חוסר נוחות ואף עוינות. מישהו אמר לי: "הגעתי לבודהיזם כדי להתרחק מכל זה". בגלל ההתניה האישית שלו או בשל הרקע שלו, עצם שמיעת המילה 'אמונה' הייתה קשה לו. היא עוררה בו שאלות באשר לעצמו ובאשר לאמונה שלו: אם הוא טוב מספיק ואם יש לו די אמונה; היא עוררה בו חשש מפני התמודדות אפשרית עם תוצאות מאיימות שלא תהיה לו מספיק אמונה או שהאמונה שלו לא תהיה מהסוג הנכון. לא זאת בלבד שהאמונה לא שימשה כנוגדן לפחד, המילה עצמה העלתה בו פחדים רבים.
המילה שנוהגים לתרגם מפֹּאלי, שפת המקור של הטקסטים הבודהיסטיים, כ'אמונה', היא סַדְהַא (saddha). פירושה המילולי הוא 'להניח את הלב על'. כוונת המילה סדהא היא למסור את לִבּנו למשהו, או להקדיש את לבנו למשהו. משמעויותיה מגוונות מאוד ומשתנות בהקשר של העניין שלו ניתן את לִבּנו או באיכות שבה נתמסר לדבר. לכן אמונה יכולה להתבטא בדרכים מגוונות.
לפעמים אמונה פירושה לבטוח(trust) . אתם יכולים להרהר: האם קיימת בתוככם תכונה שאתם יכולים לבטוח בה? מודעות, אהבה, מחשבה ביקורתית? במה אתם בוטחים? אני זוכרת שבנקודה מסוימת בחיי חוויתי קשיים גדולים בתרגול, והמורה שלי יוּ פּנְדיטה אמר לי: "את צריכה רק לשבת וללכת. הדהרמה תדאג לכל השאר. "השתדלתי יותר מדי "שהתרגול יצליח", והאמונה מלבטוח בכך שהתרגול יצליח מעצמו הייתה לעזר רב עבורי.
אמונה יכולה להתגלם בתחושת השראה, שהווייתנו מתגייסת לטובת דבר מה, למען משימה. בעודנו עסוקים בהשגת יעד כלשהו, איננו חשים מאבק מפני שיש לנו השראה רבה להשגתו. ההשראה תבוא ממורה או מלימוד – יהיה זה כל מקור השראה שיהיה – היא תעורר בנו הרגשה של יכולת (possibility). ההשראה הראשונית היא זו שמביאה אותנו לתרגול או להתבוננות עמוקה יותר, והיא זו שעוזרת לנו להחזיק מעמד בתוך הקשיים שבהכרח נפגוש.
אמונה יכולה להתפרש גם כביטחון. תנסו להיזכר ברגע בחייכם שבו התמודדתם עם משימה שהרתיעה אתכם מעט, אך הודות לביטחון שלכם התמדתם בה. כשמתחילים לתרגל עלולים להתעורר חוסר מנוחה וישנוניות והתנגדות וכאב ושעמום וחרדה – חוויות מסוגים שונים. זה יכול להיות קשה ביותר. מה מאפשר לנו להמשיך? מה מאפשר לנו לומר: "טוב, אולי ככה זה בהתחלה, אולי זה יתארך ועליי להקדיש זמן כדי לראות מה יקרה?" מה מאפשר לנו לקחת את הסיכון הזה ולהמשיך? גם זו צורה של אמונה.
אפשר לחשוב על אמונה גם במונחים של סבלנות: כשאנו מצליחים להיות נוכחים במצב כלשהו ונותנים לו להתפתח בלי לחוש שאנו צריכים לתמרן אותו, כשאנו מניחים לדברים לזרום בטבעיות, כשמאפשרים להם להבשיל. אתם יכולים להיזכר ברגע בחייכם שבו כל זה היה ממשי מאוד בשבילכם.
האמונה המשמשת לנו השראה להתרחק מהתכתיבים המקובלים של החברה – ובכללם הגדרות האושר, 
ההצלחה, השפע והטוֹב, ואולי להתחיל לתרגל מדיטציה – משקפת אומץ. אנו מתנתקים מההתניות שלנו, מהעבר שלנו, ממערכת האמונות שלנו, אנו נפתחים ומתבוננים כדי לאפשר לאמת להגיע אלינו, כדי להיות נוכחים לקראת מה שיתגלה באמצעות החוויה שלנו. כל זה דורש אומץ, והפן האמיץ של האמונה אינו חסר משמעות בשום פנים ואופן. טוהר האמונה ופשטותה הם רבי עָצמה. האמונה היא זו שנמצאת בבסיס האנרגיה שלנו ובנכונות שלנו להתבונן, והיא זו ששומרת על יכולות אלו. היא זו שמאפשרת לנו להסתכן, להיפתח לראות את האמת במו עינינו במקום פשוט לעקוב אחר המוסכמות או להאמין בנוחות רק במה שאמרו לנו. "ההשראה תבוא ממורה או מלימוד – יהיה זה כל מקור השראה שיהיה – היא תעורר בנו הרגשה של יכולת (possibility)."
אחת המשמעויות של המילה אמונה קרובה לרגיעה. אתם יכולים פשוט לשבת ולהקשיב לצלילים הבאים והנעלמים – לצליל הקול שלי, למשל, או לקולות אחרים, אפילו לצלילים פנימיים. תשימו לב שאינכם צריכים לבנות או ליצור מודעות אליהם. עליכם פשוט להיות שקטים, נוכחים, ותשומת הלב תתרחש מעצמה. אתם יכולים להירגע.
עניין אותי מאוד לבחון את הדרכים המגוונות שבהן האמונה שזורה בלימודים הבודהיסטיים המסורתיים. באיכות האמונה יש התפתחות שאינה שונה מהתפתחות החָכמה או מהעמקתה. ובעצם, נראה כי אמונה וחָכמה קשורות זו בזו.
ראשית יש אמונה שאנו מכנים בשם 'אמונה בהירה'. היא מאופיינת בהרגשה של יכולת להתקרב, להיפתח, לקבל השראה כשאנו פוגשים מישהו שמרשים אותנו מאוד. הוא מעיר בנו תחושת ביטחון שיש דרך חיים שעשויה להיות פתוחה גם בפנינו. אנו פוגשים מורה או אדם דגול או משורר גדול, ובדרך כלשהי החוויה אינה קשורה רק בהם ובמי הם – הם משמשים גם מראה למי אנחנו יכולים להיות. אנו מרגישים מלאי השראה ונרגשים. יש איכות רגשית של השתאות, של התרגשות ושל ביטחון. האמונה, היא זו המתירה לנו להתקרב.
אך ככל שהיא חזקה וחשובה, 'האמונה הבהירה' אינה אמינה ביותר. אנו יכולים לפגוש אדם אחד היום ואדם אחר ביום אחר, ולמצוא את עצמנו נעים ונדים בין שני מקורות השראה שונים אלה כיוון שאיננו ממוקדים בתוך החוויה הפנימית שלנו.
יש איכות נוספת של אמונה, מעט יותר מפותחת, המוכרת כ'אמונה מוכחת': כשפגשנו אדם או נתקלנו בלימוד וקיבלנו השראה; וגם פעלנו כתוצאה מכך – תרגלנו הלכה למעשה או חקרנו משהו בעצמנו, ותוך כדי כך נפתחנו להתנסויות וחוויות כלשהן. ההרגשה שלנו בנוגע לדרך או לתהליך שעשינו, לכך שאנו יכולים להקדיש להם את לבנו, נטועה עכשיו בניסיון שלנו ומחוזקת ממנו.
כשרק התחלתי לתרגל מדיטציה, אחת האמירות הקצרות שהמורה שלי, מוּנינדרה, העניק לי הייתה: "ההארה של בודהה פתרה את הבעיות של בודהה, כעת תפתרי את הבעיות שלך." היה לי חשוב להרגיש שההארה של בודהה באמת פתרה את בעיותיו, מפני שאחרי ככלות הכול זו בדיוק הדרך שהוא התווה. וגם ידעתי בבירור שאני טרם פתרתי את בעיותיי! אך ראיתי שמונינדרה בטח בכך שאני מסוגלת באמת לפתור את בעיית הסבל שלי בעצמי. הקדשתי לא מעט אנרגיה, מאמץ וגם תרגול מעשי כדי שאוכל להתקדם במסלול ההתנסות של 'האמונה המוכחת'.
ויש גם אמונה המכונה 'אמונה שאינה ניתנת לערעור': כשחווים משהו עמוק כל כך וחזק, ומאותה נקודה אין דרך חזרה. לא מתוך כך שמישהו מופיע לפנינו בתפקיד בעל ההשראה ואומר: "טוב, עכשיו אתם יודעים שזו הדרך האמיתית, הדרך האחרת אינה אמיתית", וגורם לנו להאמין בכך רק מפני שהוא אמר לנו זאת. אנו יודעים שהדברים הם כפי שהם מתוך החוויה האישית שלנו; יש לנו אמונה שלֵמה יותר בחזון שלנו ובתפיסת האמת שלנו. התקדמות-בשלושה-שלבים זו היא דרך אחת להתייחס לאמונה, כפי שהיא מתפתחת באמצעות ההבנה האישית שלנו.
מנוגד לאמונה, כפי שמלמדים הלימודים המסורתיים, הוא הספק. כמובן שיש לו פנים רבות, לספק. יש ספק חיובי מאוד, כמעט על גבול החקירה שאומר: "אינני מתכוון לקבל זאת רק מפני שמישהו אחר אומר כך. אני רוצה לדעת באמת." וזהו חוד החנית של החָכמה, הקול שאומר: "אני רוצה לדעת בעצמי, ולא מפני שאתה אומר כך."
הספק מהדהד כמובן בלימודי הבודהה כמו בקַלַמָה סוטרה (Kàlàma Sutta), שבו אנשים אומרים דברים כמו: "בכפר הזה יש כל כך הרבה מורים לרוחניות שבאים והולכים. יש שאומרים כך, ויש שאומרים אחרת. יש כל מני מסרים וכל מני הנחיות וכל מני דרכי תרגול. איך נוכל לדעת מה נכון, מה כדאי לעשות?" (זה נשמע מוכר?)
והתשובה של הבודהה היא, למעשה: תתנסו. אל תאמינו בדבר מסוים רק מפני שאני אמרתי אותו או מפני שישות נעלה אמרה אותו. אל תאמינו בדבר כלשהו רק מפני שנהוג להתייחס אליו כאל דבר נכון על פי המסורת. אל תאמינו לדבר מה כי קראתם עליו. תאמינו רק מתוך ההתנסות שלכם. אם אתם מתנסים ומוצאים שהמדיטציה המסוימת הזו, או התרגול הרוחני המסוים הזה מובילים לצמצום התאווה והתשוקה בתודעתכם, אתם יכולים לבטוח בהם. אם אתם מוצאים שהם מובילים לצמצום הכעס, השנאה והפחד בתודעתכם, אתם יכולים לבטוח בהם. אם אתם מוצאים שהם מובילים לבהירות וכתוצאה מכך לפחות תעתוע, ניתוק וריחוק, אתם יכולים להאמין בהם. אתם מתנסים. כך יודעים.
אז הצד הזה של הספק – לא להאמין במשהו רק מפני שמישהו אחר אומר שיש להאמין בו – הוא לעזר רב. אך לספק יש גם צד אחר שמפריע הרבה יותר – עיסוק אינסופי בהשערות.
לפעמים הספק משמש כתירוץ להרחיק אותנו ממצב זה או אחר וכדי להימנע מעשייה. אנו יכולים לעצור ולשפוט, להעלות השערות, להימנע מהתחייבות, מסכנה, מהשפעות התרגול עלינו. אך זהו תהליך שכלתני; הוא אינו נובע מהחוויה שלנו. יתכן שנחוש העצמה הנובעת מכך שאנו בצד, נמנעים מפעולה, אך זו עָצמה רדודה מאוד. זו דרך להגנה עצמית ואינה מחייבת אותנו להסתכן, להתחייב למשהו או להיפתח כדי לראות מה יקרה. אך לאמתו של דבר, העָצמה שנרגיש, שהיא מעין יהירות וותרנות, היא קצרת-ימים. היא לא תספק לנו את העָצמה והביטחון המתמשכים כדי לגלות את האמת בכוחות עצמנו.
קרוב לוודאי שתקופת הספק החריפה ביותר שלי הייתה בשלבים המוקדמים של תרגול המדיטציה. נסעתי להודו לראשונה ב-1970, והתחלתי לתרגל מדיטציית מיינדפולנס (מדיטציית תשומת לב) ומדיטציית ויפסנה בינואר 1971. הייתי צעירה מאוד, בת 18. אני זוכרת שמהרגע הראשון שנכנסתי לחדר ומהרגע הראשון שהתיישבתי, הרגשתי שהגעתי הביתה. הייתה לי הרגשה שזה הדבר הנכון. אחד הפירושים של אמונה הוא לזהות שדבר מה נכון מתוך הרגשה, מתוך חיבור, מתוך הרמוניה אִתו. האמונה בדהרמה נכחה בשבילי מיידית, על אף שהייתי מלאת ספיקות בקשר לעצמי וליכולותיי.
היו לי גם התלבטויות רבות באיזו שיטה לתרגל הלכה למעשה. המורה הראשון שלי היה אדם מהמסורת הבורמזית, והוא לימד תרגול די דומה למה שמלמדים היום בIMS-. הדרך הזאת נראתה לי נהדרת לתרגול. היא הייתה פשוטה וישירה ויחד עם זאת עמוקה מאוד. היא הייתה נגישה, והערכתי את העובדה הזו מאוד.
אחרי חודשים מספר שבהם שהיתי במקום ותרגלתי עם המורה, נסעתי להרים ופגשתי מורה טיבטי שהרגשתי אליו קשר חזק מאוד והערכתי מאוד גם את החומר שלימד.
נדמה היה לי שעליי לבחור: יכולתי להמשיך לתרגל במסורת הבורמזית, לפי הסגנון והשיטות שהכרתי, ויכולתי לתרגל עם המורה הטיבטי ולעקוב אחר ההנחיות שלו. ולכן לא עשיתי למעשה אף לא אחד מהשניים. בכל פעם שישבתי למדיטציה חשבתי איזה תרגול אתרגל, וכך ישבתי וחשבתי: "אני תוהה אם עליי לעשות את התרגול הבורמזי. או אולי עליי לעבור לתרגול הטיבטי. אולי התרגול הטיבטי מהיר יותר. התרגול הבורמזי כל כך פשוט, אך קל מאוד. אולי כדאי שאתרגל אותו. כי אני לא מסוגלת, לא מסוגלת, לתרגל היטב את התרגול הטיבטי…"
וכך נראה תרגול המדיטציה שלי. זרם רציף של מחשבות והרהורים אודות בחירת שיטת התרגול. רע עוד יותר שבכל פעם שהייתי במחיצת המורים הבורמזיים שלי שאלתי אותם לדעתם על התרגול הטיבטי. ובכל פעם שנמצאתי במחיצת המורים הטיבטיים שלי שאלתי אותם לדעתם על התרגול הבורמזי. כך שלא בלבד שלא למדתי דבר מהתרגול שלי – כי לא תרגלתי כראוי, אלא רק חשבתי באיזה תרגול לבחור – גם למדתי מעט מאוד מהמורים שלי, כיוון ששאלתי אותם על מסורות שלא הכירו, במקום לשאול אותם על הדברים שהם הכירו לעומק ולימדו בהצלחה רבה. הדבר נמשך עוד ועוד עד שלבסוף אמרתי לעצמי: "פשוט תעשי משהו. לא משנה מה. זו לא חייבת להיות התחייבות לכל החיים, אבל תבחרי את זה או את זה מפני שכך אינך עושה דבר."
מצאתי שזו דוגמה מושלמת לקשיים שגלומים בספק. בטקסטים המסורתיים הספק מתואר כנוסע העומד בהצטלבות דרכים – אין לו מושג לאן עליו לפנות. במקום לבחור בדרך אחת ולראות מה יקרה בה, הוא רק עומד שם ומחכה שההארה תכה בו. המאפיין מחליש והמרוקן ביותר של הספק הוא חוסר היכולת להחליט איזו דרך לנסות. וכך אנו נתקעים.
לאמונה יש תכונה המאפשרת לנו להיפתח, להתקרב ולהתקדם, לרתום את האנרגיה שלנו כדי לממש יעד או שאיפה שלנו. אבל על האמונה להיות מאוזנת עם חָכמה. אם תהיה לנו יותר מדי אמונה ללא חכמה, האמונה תהפוך לזו המכוּנה "אמונה עיוורת". אנו מסוגלים להיות פתאים גמורים. כשאנו מאמינים ב'אמונה בהירה' אנו מתרשמים מאדם כלשהו ומתרגשים ממנו, לבנו שר ואנו חווים הרגשה נפלאה של השראה; אבל למחרת נשמע מישהו אחר שאומר דברים שונים לגמרי וגם ממנו נקבל השראה. זו אמונה בלבד – אמונה שאין בה די חכמה.
לפי דעתי, לפעמים אמונות (beliefs) ואמונה (faith) שזורות אלו באלו. הן יכולות גם להתקיים בו זמנית – אנו יכולים להאמין למשהו וגם להאמין בו. אני משתמשת במילה אמונה (belief) בהתייחס למשהו ששייך לממלכת הרעיונות שלנו בנוגע לדברים שונים; זה יכול להיות דבר מה שלא בחנו לאשורו ולכן חסרה לו האיכות שיש באמונה המתעוררת עקב בדיקה שעשינו בעצמנו וראינו שהדבר נכון. זה יותר רעיון, מושג, שיש לנו. אמונות (beliefs) הן לעתים קרובות ההשערות וההנחות שאנו מניחים בנוגע לדברים רבים כל כך שהם למעשה יצירי התודעה שלנו ואינם מבוססים על חוויה אמתית ואישית.
אין זה אומר שלא נכון להאמין לדברים; יש אמונות (beliefs) שעשויות לשקף הבנה אמתית ועמוקה יותר של העולם. אבל מפני שלא נחקרו, ואולי אפילו אין מכירים בקיומן כאמונה (belief), אני מבחינה בינן לבין איכות האמונה (faith) שככל שהיא נבדקת יותר, כך היא מעמיקה יותר. והתרגול עוסק, במידה רבה, בבחינת דברים אלה, לראות למה יש בסיס בחוויה המעשית ומה מבין התכנים הוא רק מבנה דמיוני.
אני מעדיפה לחשוב על אמונה (faith) (כפי שקולרידג׳ אומר על שירה) כעל "עיכוב מרצון של חוסר-אמונה". כך שבמקום לחשוב שאמונה היא השערה או אימוץ אמונה (belief) במשהו, זה העיכוב הרצוני של חוסר-אמונה – הרצון להיות פתוחים, לבחון ולחקור.
אמונה/שרון זלצברג
14.8.2014
התפרסם לראשונה ב- Insight Newsletter, 1.4.1977
המאמר הוא מובאה מתוך סדנה שערכה שרון זלצברג ב- Barre Center for Buddhist Studies ב-22.9.1996
תרגום: שולה מוזס
עריכה: מרב שני