ספק מאת: ג'וזף גולדשטיין

כפי שהוא מתייחס לכל אחד מהמכשולים האחרים של המדיטציה, הבודהה מפרט חמישה שלבים להתבוננות בספק:

״אם הספק נוכח, אני יודע ׳יש ספק בתוכי׳; אם הספק אינו נוכח, אני יודע ׳אין ספק בתוכי׳. ואני יודע כיצד יכול להתעורר ספק שלא התעורר, כיצד ניתן להסיר ספק שהתעורר, וכיצד ניתן למנוע ספק שיתעורר בעתיד״.

כהערת שוליים מעניין להדגיש את השימוש שהבודהה עושה בשפה. על אף שבתפיסה האולטימטיבית אין עצמי, אין ״אני״, בכל זאת, בשפה המקובלת ובשימוש היום יומי, הוא אומר ״האם ספק קיים בי או לא?״ הנה כאן יש תכלול של האמת המוחלטת והאמת היחסית. ברמה הקונבנציונלית אנו מדברים על ״אני״,״בי״,״עצמי״ אף על פי שאנו מבינים, ברמה מוחלטת יותר, את הטבע נטול העצמיות של כל התופעות.

לפני שנחקור כיצד אנו מזהים ספק, עלינו להבחין בין שני שימושים כלליים של המלה. הסוג הראשון של ספק עוזר לנו. זהו פן של חקירה ושל בדיקה, והוא מניע אותנו לבחון דברים בקפידה. בדיוק כפי שאיננו רוצים להאמין באופן דוגמטי בכל דבר שאנו שומעים, אנו גם לא רוצים לא להאמין במשהו באופן אוטומטי רק מפני שהוא אינו תואם את ההשקפה העכשווית שלנו. יופיו וכוחו של המסר של הבודהה טמונים בתזכורת שלו, שאל לנו להאמין בדבר מפני שקראנו עליו בספר או מפני שמורה אמר אותו. יש צורך לחקור את כל הלימוד, בעצמנו, כדי לראות אם הוא מועיל לנו או לא. אל הסוג השני של הספק מתייחסים כאל מכשול. זהו מצב תודעתי של אי-ודאות, התנדנדות, וחוסר החלטה. דומה הדבר להגעה לצומת מבלי לדעת לאן לפנות. התודעה פשוט מתנדנדת אנה ואנה בין החלופות השונות, ובסופו של דבר אנו לא מגיעים לשום מקום.

מבלי שיבחינו בו, ספק הוא המסוכן בין כל המכשולים מפני שהוא מסוגל לגרום לתרגול שלנו להיפסק. כשהספק חזק ומשתק אותנו על ידי אי החלטיות, הוא לא מאפשר לנו אפילו לטעות וללמוד מהטעויות שלנו. כשהספק קיים, אנו בודקים עצמנו כל הזמן, מתחבטים, ומנסים להחליט. יאן מרטל, בספרו הנפלא ״חיי פי״, מתאר יפה את ההשפעה שיש לספק: ״בחירת הספק כפילוסופיית חיים זהה לבחירת חוסר תנועה כאמצעי תחבורה.״

כיצד נראה הספק
בהקשר לכינון הקשב (סטיפתהאנה), הספק מתייחס באופן ספציפי לספק בבודהה, בדהרמה ובסנגהה. למושגים אלה יש משמעויות נרחבות, ובתרגול המדיטציה, הספקות במשמעויות אלה מקבלים צורות מאד מיוחדות. אפילו אם יש לנו אמון רב בבודהה ובלימוד שלו, ספקות מסוימים עלולים להתעורר.

ספק ברלוונטיות של הלימוד
הבודהה חי לפני אלפי שנים. אולי נתהה אם דבריו ניתנים ליישום כיום, או אם בכלל הוא אמר אותם. לסוגים אלה של ספקות יש תפקיד חשוב כאשר הם מובילים לחקירה; אין הם מועילים כשהם מובילים לחוסר החלטיות ולבלבול או כאשר הם גורמים לדחייה אוטומטית של דברים שאנו מעדיפים שלא לשמוע, שקשה לנו ״לבלוע״ אותם בגלל סיבה זו או אחרת. אולי יהיה לנו ספק בקשר לקרמה או ללידה מחדש, או בקשר להתבוננות בצדדים הפחות יפים של גופנו. אבל במקום לחקור ולראות בעצמנו אם הדברים משמעותיים לנו, לעיתים קרובות אנו משתמשים בספק כאמצעי להתעלם מכל מה שנמצא מעבר לרמת ההבנה העכשווית שלנו. גישה אחרת להתמודדות עם ספקות מוצאת ביטוי באמירה של המשורר סמואל טיילור קולרידג׳, "ההשהיה מרצון של חוסר האמונה״.

ספק בדרך התרגול
בזמנים שונים אנו עלולים להטיל ספק בתרגול. ״במה עוזרת הישיבה כאן תוך התבוננות בנשימה? היא חסרת תועלת לחלוטין!״ זה יכול להוביל להשוואות בין תרגולים שונים ולתהיות על הערך של מדיטציה בעולם מלא סבל.

אחת הדוגמאות החזקות ביותר לספק בתרגול שלי התרחשה כאשר התחלתי ללמוד על המסורת הטיבטית של דזוגצ׳ן. לאחר שתרגלתי שנים רבות במסורת הבורמזית של תובנה (ויפסנא), התודעה שלי התענתה בשאלה ״איזו מסורת היא הצורה הנכונה?״, והתנדנדתי בין שתיהן כשפעם אני מסנגר על האחת ופעם על האחרת. לבסוף, לאחר חודש של תודעה ספקנית ללא רחם, הבנתי שאני שואל את השאלה הלא נכונה. העניין לא היה איזו מסורת נכונה, אלא, להגיע להבנה שכל צורות הלימוד מהוות אמצעים מיומנים לשחרור. אם נתייחס ללימוד כאל הצהרות של איזושהי אמת מטאפיסית מוחלטת, אז לימוד שונה, ולעיתים מתעמת, מהווה מכשול גדול. אבל, אם אנו מתייחסים למטאפיסיקה כאל מיומנות שמהווה אמצעי, אז השאלה הרלוונטית היא: האם לימוד זה עוזר לשחרור התודעה? באמצעות השקפה זו ניתן למצוא תועלת בסוגי לימוד שונים, בזמנים שונים.

ספק ביכולתנו לתרגל
צורה חזקה אפילו יותר של ספק קשורה פחות באמונה שלנו בלימוד מסוים ויותר באמונה שלנו ביכולתנו ליישם אותו. זהו דפוס מושרש ביותר של ספק עצמי. אנו שומעים את הקולות בתודעה שלנו האומרים ״האם אני עושה זאת נכון?״, ״אני לא מסוגלת״, ״זה קשה מדי״, ״זה לא הזמן הנכון. הייתי צריכה לחכות.״ כשדפוס הספק העצמי הזה חזק, הוא מהווה לא רק מכשול לתרגול שלנו, אלה הופך להיות כוח מחליש בחיינו. אנו מתרגלים לערער את עצמנו, לרסן עצמנו מתרגול.

באנגלית ישנו משפט מאיר עיניים בהקשר למצב תודעתי זה: אנו אומרים שמישהו ״מוכה ספק״. הספק דומה למחלה שמכה בנו ומחלישה אותנו. כשהספק חזק, במקום להתנסות, בין אם במדיטציה או בכל דבר אחר, ולהיות באופן מלא בתוך החוויה כך שנוכל להיווכח בעצמנו אם הדבר מועיל או לא, התודעה פשוט הולכת לאיבוד בהשערות אינסופיות. ואז הספק מממש את עצמו, מפני שלהישאר אבוד בתוך הספק באמת לא מועיל. זה לא מאפשר את ההזדמנות לחקור בעצמנו. הניחוש הבלתי פוסק הזה מעייף ביותר. הספק דומה לתודעה קוצנית. היא ממשיכה לדקור אותנו, ואנו מרגישים זועפים, לא מסופקים ומיואשים.

ספק שמתחפש לחוכמה
אם לספק יש כל כך הרבה חסרונות, איך זה שהוא מהווה כוח עוצמתי כל כך בתודעה? הספק הופך לפיתוי חזק כשהוא מחופש לחוכמה. אנו שומעים, בתודעה שלנו, את הקולות שנשמעים לנו כל כך חכמים, שמטילים ספק ביכולתנו, בתרגול שלנו, במורים שלנו, והם נשמעים כל כך הגיוניים וחכמים עד שאנו מאמינים למעגלים הבלתי נגמרים של המחשבות שמשתלטות עלינו. ברגעים אלה, אין אנו מזהים מחשבות אלה כמכשולים של ספק.

דעו מתי ספק נוכח ומתי אינו נוכח
השלב הראשון הוא ללמוד לראות מבעד לתחפושת ולזהות את הספק כשהוא מתעורר. כפי שאומרת הסוטרה, ״אני יודע ׳יש בי ספק.׳״ באמצעות קשב מוקפד למחשבותינו, אנו מכירים יותר את הסרטים המיוחדים שלנו ומבחינים בהם במדויק: ״איני יכול לעשות זאת״ - סרט הספק. ״אינני עושה זאת נכון״ - סרט הספק. ״מה התועלת?״ - סרט הספק.

החלק הבא של ההוראה, לדעת מתי הספק אינו נוכח, חשוב באותה מידה, ואף על פי כן מתעלמים ממנו לעיתים קרובות. אנו יכולים להבחין באי נוכחות הספק בשתי דרכים. הראשונה, כשהדברים זורמים בקלות, כשתשומת הלב והריכוז חזקים ויציבים באופן יחסי, אז יהיה מועיל לשים לב לאיכות התודעה באותם רגעים. נוכל לראות שכל המכשולים, כולל ספק, אינם נוכחים. מהי חוויית התודעה ברגע זה?

הדרך השניה להבחין באי נוכחות הספק (וזה נכון גם לשאר המכשולים) היא להקדיש תשומת לב מיוחדת לרגעים בהם התודעה עוברת ממצב אחד למצב אחר. למשל, בואו נניח שאתם אבודים בתוך סערה של ספקות. בנקודה מסוימת, אתם מזהים זאת ומתחילים לשים לב לכך. ואז, במהירות או בהדרגה, תחת אורה של תשומת הלב, הספק ייעלם. שום דבר לא נמשך לנצח. ברגע בו הספק נעלם, שימו לב להבדל בין שתי החוויות שלכם. כיצד זה מרגיש להיות משוחרר מספק, אפילו לרגעים ספורים?

דעו את הגורם לספק וכיצד לסלקו
ההוראה הבאה של הסוטרה אומרת שעלינו לחקור את הגורם של הספק שהתעורר וכיצד לסלקו לאחר שהתעורר.

פחות-או-יותר בתשומת לב
הבודהה העיר שתשומת לב ללא חוכמה היא הגורם הקרוב יותר להתעוררות הספק:
״ישנם, נזירים, דברים שהם הבסיס לספק: לתת להם תשומת לב לא זהירה באופן תדיר זהו המזון להתעוררות הספק שטרם התעורר ולצמיחה וההרחבה של הספק שהתעורר.״

אנו חווים תשומת לב לא חכמה בדרכים שונות. דרך אחת היא לא להתייחס בתשומת לב ברגע הזה לרגע הזה, לא לראות ולא לזהות מי הם הרגשות והמחשבות המסוימים שעוררו את הספק. זה יכול לקרות כשאנו, כמו שאומרים, ״שמים לב פחות או יותר״. אנו זורמים, שמים לב במידה זו או אחרת למה שקורה מסביב, אך לא באופן מדויק ומוקפד. במצב זה, אין אנו מבחינים בסרטי מחשבות שתופסים תאוצה ומשתלטים על זרם התודעה.

כשאנו מקדישים תשומת לב רבה לרגע הזה, אנו יכולים להיות ערים למחשבות ברגע תחילתן ולא להתפתות על ידי הנימה המשכנעת שלהן. אנו יכולים לראות שכל אחד מספקות אלה הוא בעצמו רק מחשבה חולפת, ואנו לא נעניק להם כוח. אנו יכולים לחזור לפשטות של הרגע – לנשימה, לצעד, רק למה שמתעורר. ברגעים אלה, כוח הספק כבר לא שולט בכיפה.

מיטיב כנגד לא מיטיב
צד אחר, בעל השפעה מרחיקת לכת, של תשומת הלב הלא חכמה שמעוררת ספק היא חוסר הידיעה של מה מיטיב ומה לא מיטיב. ללא ההבנה וההבחנה החכמה הזו, איננו מסוגלים להתגבר על הכוחות של החמדנות, הדחייה והתעתוע של התודעה. מבלי לדעת מה מביא לאושר ומה מביא לסבל, אנו נשארים תקועים בביצה של מעשים לא נכונים רבים, שכולם מהווים קרקע פורייה לספקות נוספים.

כדוגמא אחת בלבד של היעדר הבחנה זו, אנשים רבים חיים מתוך אמונה שצבירת יותר ויותר הנאות-חושים היא המפתח לאושר. דומה הדבר לאמונה ששתיית מי-מלח תרווה את צמאוננו; ככל ששותים יותר, אנו צמאים יותר. ללא ההבנה של מה עוזר ומה לא עוזר, אנו מוצאים עצמנו עושים דברים רבים שלא מביאים את התוצאות המצופות, או אפילו מזיקים לנו ולאחרים. ודבר זה, בתורו, מוביל לספק ולבלבול בקשר למה שאנו עושים בתרגול ובחיים שלנו.

זאת הסיבה שיש לימוד, שהוא נגד האינטואיציה שלנו, שאומר שמוטב לעשות דבר לא מיטיב תוך ידיעה שהוא אינו מיטיב מאשר לעשות אותו ללא הידיעה הזו. אם אנו עושים את המעשה אפילו ביודענו שהוא אינו מיטיב, עדיין יש בכך זרעים של חוכמה שבעתיד יכולים להתפתח לריסון.
בדיוק כפי שתשומת לב לא חכמה מעוררת ספק, אנו יכולים להתגבר על מכשול זה ולמנוע את ההתעוררות שלו על ידי טיפוח תשומת לב חכמה, לא רק בתרגול המדיטציה שלנו אלא גם בחיינו. מעניין לציין שהדבר המנוגד לספק הוא הגורם המנטלי של אמונה. בהיקהו בודהי מתאר את תפקיד האמונה כגורמת לצלילות התודעה, באותו אופן בו חומר לניקוי מים גורם למים בוציים להפוך לצלולים. באמצעות הקשבה והתעמקות בלימוד, ואחר כך דרך חקירתנו אותו, אנו מפתחים אמונה גוברת בבודהה, בדהרמה, בסנגהה ובעצמנו. בנקודה מסוימת, אין אנו כבר טרף לספק מטלטל, ואפילו כשאנו פוגשים קשיים ואתגרים, אמונה זו מעניקה לנו את החוזק והנחישות להתמיד. ההתגברות ההדרגתית שלנו על הספק מעניקה משמעות וכח גדולים יותר ללקיחת המקלט, מפני שלפחות במידה מסויימת היא נבחנת בדרך הנסיון האישי שלנו, ומובילה קדימה דרך כל שלבי ההתעוררות.

 

תרגום: שולה מוזס

תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל. http://www.buddhism-israel.org/

 

מקור: : מתוך הספר Mindfulness: A Practical Guide to Awakening. באישור ג'וזף גולדסטין ו Sounds True-