אמר גנדהי:
כדי להגיע לליבה של המודעות או של האמת חייב האדם להיות מסוגל לאהוב את היצורים הנחותים ביותר כפי שהוא אוהב את עצמו. ואלה שחושבים שלדת אין קשר לפוליטיקה לא באמת מבינים את משמעות הדת.
כדי לחיות בחברה המורכבת הזאת ובמציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית, חלק נכבד מהתרגול הרוחני שלנו עוסק בדרך בה אנו מתייחסים לכל שאר בני האנוש ושאר היצורים שמסביבנו. הימנעות מפגיעה, זה נשמע כל כך פשוט, ובכל זאת אנו מתבוננים בעולם שמסביבנו ומוצאים שברגע זה מתנהלות בו בין 40 ל 50 מלחמות, יש בקירוב 60 מדינות או יותר שארגון אמנסטי העולמי מציין אותן כמקומות בהם אנשים נתונים תחת עינויים ומושלכים לבתי כלא אך ורק בגלל דעותיהם: דתיות, פוליטיות וחברתיות. גם במדינות שבהם דברים מסוג זה אינם קורים הרבה ואינן מעורבות במלחמות, הרבה נזק נגרם בידי אדם או יצור אחד לאחר.
אז אנחנו צריכים להתחיל לחקור, מדוע מתרחש נזק זה? מדוע אנו פוגעים באנשים? האם במשך חייכם פגעתם במישהו בדרך זו או אחרת? קרוב לוודאי שאין אדם שלא יוכל להיזכר במקרה כזה. מדוע אנו עושים זאת? האם בדקתם אי פעם את השאלה? אם ברצוננו להפוך למודעים ולהבין את המשמעות של אהימסה או אי-פגיעה, הבה ונראה אם אנו יכולים לפענח מדוע אנו פוגעים. עבור אנשים מסויימים, אם תתבוננו או תחקרו לעומק, תבחינו שכאשר אתם פוגעים בזולת באמצעות פעולה או דיבור שלכם, אתם חווים כאב.
אם באמת נתבונן בכך, נבחין שמקור מרכזי לפגיעה הוא הכאב שאנו חווים. אולי לא רק, ואני לא רוצה להיכנס לזה, אלא רק לומר כמה דברים שראוי לבחון אותם: האם אי-פעם אנו פוגעים באחרים כאשר אנו לא חווים כאב בעצמנו? הכאב שאנו חווים יוצר פחד – אנו פוחדים מכאב נוסף, או מכאב שחווינו בעבר. אנו מפחדים מכאב של רעב, של אובדן, של הכחשה, או כל כאב אחר. וכך נוצר הפחד.
ואז מתוך הפחד באה תוקפנות. היא יכולה להיות תוקפנות של שנאה, של חמדנות, או של היאחזות - כדי לנסות לשמור על הביטחון שלנו, להשיג מה שאנו צריכים כדי שלא נחווה כאב. אנו מתבוננים בליבותינו. כל מי שבאמת מודט לעומק, מבחין שקיימים בתוכו זעם, פחד, חמדנות ואכזריות. האם מישהו מדט זמן רב ולא הבחין באכזריות שלו עצמו, באותה יכולת להיות אכזריים? ויש גם אהבה, שמחה, רכות וחמלה וכל המידות הטובות של ישו והבודהיסטוות הגדולות. הכל נמצא שם.
אנו דנים עתה בהימנעות מפגיעה. אנו מזהים שיש בנו תוקפנות, שנאה, וחמדנות שמקורן בפחד שנובע מכאב. מהו השורש של כל זה? אולי השורש הוא משהו מאוד פשוט, עמוק אבל מאוד פשוט. התחושה של "אני" של "שלי" של נפרדות. "יש לי את זה, אני רוצה את זה, אני רוצה לשמר את הגוף הזה, את התחושה הזאת, את הרגש הזה, את אופן ההוויה הזה." ומתוך זה נובע פחד, או מתוך זה נובעים הזדהות, כאב ובעקבותיהם פחד.
אם ברצוננו ללמוד על "פעולה נכונה" והימנעות מפגיעה עלינו להתבונן על התפיסה העצמית, של ה"אני", ולראות את הכאב שלנו. אנו צריכים לראות איך אנו מפרידים את עצמנו. את מי בעולמנו אנו מחשיבים כ"אנחנו" ואת מי כ"הם"? האם הרוסים הם "הם"? האם הרפובליקנים הם "הם", האם הדמוקרטים הם "הם", האם נשים הן "הם", האם גברים הם "הם", האם עניים הם "הם", האם עשירים הם "הם", האם אנשים כעסנים הם "הם", או אנשים רוחניים הם "אנחנו", או אנשים לא-רוחניים הם "אנחנו"? התחושה הזאת של "אנחנו" ו"הם" היא מעין הרחבה של "אני", "אותי" ו"שלי". עכשיו זה "אנחנו", "שלנו" ו"הם", והם שונים. ואז פגיעה הופכת לאפשרית.
המורה הטיבטי למה קאלו רינפוצ'ה כתב:
אתם חיים באשלייה ובהופעתם של דברים.
המציאות ישנה, אבל אינכם יודעים אותה.
אתם אותה מציאות.
כאשר תבינו זאת,
תראו שהינכם כלום,
ובהיותכם כלום,
אתם הכל.
זה הכל.
לימוד מאוד פשוט. מאד נחרץ ועמוק.
הבסיס למידה הטובה, לפעולה נכונה, הוא מיסטי ומעשי בעת ובעונה אחת, בכך שהוא נובע באמת מהימנעות מפגיעה; הוא בא מתחושת החיבור שלנו אחד לשני ועם החיים בכללותם. הוא מיסטי ומעשי, והוא מחבר את הרבדים האלה של ההתנסות שלנו לכדי מקשה אחת.
הבודהה לימד את הדרך לאושר באמצעות הגוף, הדיבור, הלב, התודעה - כולם יחדיו. הכלים שנתן הם של המידה הטובה, ללמוד איך לדבר ולפעול בטוב לב ובחכמה, של נדיבות, ולימוד איך לתת ולאהוב, כדי שנהיה מאושרים יותר. המידה הטובה הופכת אותנו למאושרים יותר; פעולה ביושר, כנות, והימנעות מפגיעה הופכת אותנו למאושרים יותר; נדיבות הופכת אותנו למאושרים יותר; ואז מדיטציה, הרגעת התודעה ופתיחת הלב. כל המרכיבים הללו הם חלק מהדרך ותורמים מידה של שמחה ועוצמה לתרגול שלנו.
עבור בעלי בתים, ואנחנו כאלה כקבוצה, התרגול העיקרי שלנו הוא המידה הטובה. יש שיגידו שהתרגול העיקרי שלנו הוא מודעות, אבל מאחר ואנו לא נזירים, הלימודים המרכזיים עבורנו עוסקים במידה הטובה, משמע, עבודה על האופן שבו אנו פועלים בעולם; האופן שבו אנו מדברים ופועלים אחד עם רעהו, ולומדים לעגן את עצמנו באהימסה או הימנעות מפגיעה. בתהליך של גילוי היושר וההגינות של הלב והפעולה אנו שואבים כוח אמיתי.
בדהמפדה, אוסף הפסוקים הראשונים של הבודהה, נאמר[1]:
אדם אחד בשדה הקרב מכריע
צבא של אלף אנשים,
אחרים מכריעים את עצמם
והם החזקים יותר.
תכריעו את עצמכם, ולא את האחרים,
תרסנו את עצמכם ותלמדו
מהו שחרור אמיתי.
מלבד תחושה של שמחת חיים שבאה מתוך בחירה ביושר והגינות כדרך חיים, יש לכך גם עוצמה. עוצמה היא נפלאה אם משתמשים בה נכון. יש כוח ועוצמה בחיי יושר.
המרכיב של "פעולה נכונה" או המידה הטובה בנוי משני יסודות; האחד הוא הימנעות מפגיעה, ואותה אנו מכנים "ריסון" עצמי; השני הוא פעולה חיובית של אכפתיות, שאותה אנו מכנים חמלה או אהבה.
בשיחה הקצרה ביותר שהבודהה אי פעם נתן מישהו ביקש, "תן לי את התמצית של התורה שלך בצורה הפשוטה ביותר." ענה הבודהה, "הימנע מכל דבר שאינו מיומן, או ממה שפוגע; עשה טוב, וטהר את ליבך." זה הכל!
לימוד הלב ואימונו מתחילים בלמידה כיצד להיות אכפתיים בקשר לכל מה שאנו עושים בעולמנו. מורי אג'אהן צ'ה אהב לדבר על המידה הטובה. הוא היה נותן שיחות לכפריים על נושא זה שבוע אחר שבוע. אולי תחשבו, אלוהים, בטח הוא היה משתעמם. הוא לא רצה לדבר על נירוואנה, או הארה, או על האבהידהרמה (פסיכולוגיה בודהיסטית) וכל המצבים המנטליים השונים, לא. הוא אהב את המידה הטובה. הוא אהב את המידה הטובה כמו שאנשים אוהבים עצים, אוויר, או את יקיריהם. הוא פשוט חשב שזה הדבר הנפלא והנהדר ביותר. וזה באמת כך, זה פנטסטי. לא מדברים על זה בתרבות המערבית; אנו שוכחים זאת. זה קיים רק בעשרת הדיברות ובבתי הכנסיות. אילו כולם היו מצייתים לדיברות הראשונות, אולי רק לאחת מהן "לא תרצח", אולי אפילו לא הכלל האתי הבודהיסטי של לא ליטול חיים כלשהם, אלא רק את המחצית שאוסרת על הריגת בני אדם, איזה עולם מופלא ושונה היה עולמנו. האם אתם יכולים לדמיין עולם בו אנשים אינם הורגים אחד את רעהו? זה נשמע כדבר כה נוראי. הרי אנחנו לא מתכננים לרצוח מישהו, נכון? אבל בכל זאת איזה שינוי עצום יחול בכדור הארץ אילו כולם היו מאמצים רק מחצית מכלל אתי אחד. הוא אהב את המידה הטובה מפני שהיא כל כך נפלאה. יש בה כוח להתמיר אותנו.
הבה ונבחן את חמשת הכללים האתיים אחד לאחד. הראשון הוא לא להרוג. הוא קורא לאיפוק. משמעותו, אי-שנאה, לא לפעול מתוך סלידה, לא להרוג אנשים, לא להרוג חיות, ואפילו לא להרוג יצורים קטנים אם אנו יכולים להימנע מכך. ... על מנת להימנע מפגיעה ומלהרוג, דבר ראשון עלינו לבחון את מצבי התודעה שלנו. האם אתם מסוגלים להרוג אפילו יצור קטן כמו חרק מבלי שתהיה רמה מסוימת של סלידה? הנה שנאה, "אני לא אוהב אותו, בואו וניפטר ממנו". זה חלק קטן מהעניין. אבל העיקרון הוא להתחיל להתחבר ולדאוג לחיים ולראות שהכול מחובר בקשרי גומלין, ושאין הפרדה. כדי להימנע מהריגה עליכם לבחון את המצב התודעתי שלכם. אם אתם עומדים להרוג אפילו יצור קטן, תתבוננו ותבדקו אם יש אלטרנטיבה, או תתבוננו ותבדקו אם אין בכם סלידה או שנאה, ולו רק קצת. זה דבר פעוט שלא דורש הרבה. תתחילו ללמוד את הלב והתודעה שלכם, ותראו מהי המשמעות האמיתית של פעולה אכפתית.
זה היבט אחד, לא להרוג. ההיבט השני הוא טיפוח. הכלל בצורת השלילה הוא להימנע, ואילו בצורתו החיובית הוא לטפח אכפתיות וכבוד לכל היצורים החיים, ויכולת לראות את קשרי הגומלין. אנו צריכים חרקים. אנו צריכים את יצורי הים, אנו זקוקים לקריל[2], אותם מיליארדים של יצורים זעירים דמויי חסילונים החיים באוקיינוס ליד אנטארקטיקה. הם משמשים כמזון ליצורי ים אחרים. יש לכך השפעה כוללת על שמירת האוויר והסביבה בכלל כך שיתמכו בכל שאר היצורים. אנו צריכים דבורים. בהעדר דבורים פרחים לא יואבקו, ונאבד חלק גדול מהמזון הזמין לנו. צמחים לא יצליחו להתרבות ועולמנו יהפוך למדבר. אנו צריכים תולעי אדמה כדי לאוורר את הקרקע.
מתוך תחושה זו של מחוברות, נובעות באופן טבעי חמלה, אכפתיות, ושמירה על האקולוגיה, לא בגלל שאתם אמורים לדאוג לאקולוגיה אלא מפני שאינכם רוצים לפגוע בחלק ממשהו שאתם חלק ממנו, אתם לא רוצים לפגוע בעצמכם, אתם לא רוצים לפגוע בדברים שתורמים לקיום כדור הארץ. ... הכלל האתי להימנע מהריגה כולל קריאה לחוש ולהתחבר עם החיים שסביבנו, עם גאיה, עם העובדה שכדור הארץ חי ואנו חלק בלתי נפרד מאותה תנועה.
...
כך גם, הכלל האתי לא לגנוב, כולל מצד אחד איפוק, וגם קורא לבחון את הלב שלכם ולראות מה יש שם - באותו רגע שהוא לא באמת שלכם.... תבחנו זאת בעצמכם. גם כאן קיים הצד החיובי שקורא לטפח רגישות למשאבים שאנו חולקים. לא רק להימנע מלקחת מה שלא ניתן לנו, אלא לראות שהעולם מאוד מוגבל במשאבים ושיש שבעה מיליארד בני אדם ובעלי חיים רבים אחרים, ולכן עלינו לשים לב לצורת השימוש שלנו במשאבים המוגבלים.
...
לא להרוג, לא לגנוב, אומרים בעצם לטפח יראת כבוד לחיים, אכפתיות ונדיבות לגבי כל הדברים שאנו משיגים ושאנו מאבדים בכל מקרה. האם אי-פעם נתתם משהו למישהו אחר והתחרטתם על כך זמן רב לאחר מכן? אתם שוכחים שהוא היה שלכם פעם. כן, אתם שוכחים!
הכלל האתי השלישי הוא הימנעות מהתנהגות מינית בלתי הולמת. שוב, זה קשור להימנעות מחמדנות ופגיעה. הוא קורא להימנע מהתנהגות מינית שפוגעת באחרים. זה מאוד ישיר וברור. באופן מסורתי הכוונה לניאוף, גילוי עריות, או יחסי מין עם קטינים. בתרבות שלנו לרוב כבר איננו יודעים מי נשואים ומי לא. לכן עלינו לבחון את פעילותנו המינית ולהישמר מכך כשזה עלול לפגוע בזולת. זה כה פשוט. יש מעבר מפגיעה לאי-פגיעה. מדוע אנו פוגעים? מתוך הכאב שלנו, מתוך החמדנות שלנו, מתוך הצורך שלנו. כאשר בוחנים זאת, זה נובע מכאב.
יש גם צד חיובי בזה שאפשר לטפח. לא רק אי-פגיעה, מפני שמיניות היא כוח כה רב-עוצמה. מי מאיתנו לא עשה מעצמו אידיוט בנושאים שקשורים במיניות מתי שהוא בחייו? האם יש אדם שיעיז להכחיש זאת? ומי לא חווה פגיעה או פחדים כלשהם שקשורים למיניות? למיניות יש כוח עצום. לכן יש כלל אתי בנושא זה. נזירים ונזירות מצווים להתנזר ממין, אך אפשר לטפח צד חיובי במיניות של בעלי בתים. מצד אחד אפשר לקשור מיניות לכפייתיות, היאחזות, חמדנות ופחד. את זה אתם מכירים? מצד שני, מיניות היא אנרגיה נייטרלית שקשורה לאהבה, לרכות, לקשר, לאינטימיות, למודעות מתפתחת. כלומר, אנו יכולים לטפח את המיניות כביטוי של רכות.
...
האיכות של המידה הטובה -- שדיברתי עליה בעיקר בהקשר של חמשת הכללים האתיים מפני שהם העקרונות הבסיסים -- מתארת ריסון עצמי מפני חמדנות, שנאה ואשליה, הימנעות מפגיעה בכל היצורים, הימנעות מלקיחה של דברים שאינם שלנו, שמירה על חיי המין שלנו ומפני חומרים משני תודעה. אלו מהווים צד אחד. הצד השני הוא טיפוח של ההפכים של חמדנות, שנאה ואשליה שהם אהבה, נדיבות ומודעות. ההיפך של חמדנות הוא נדיבות, ההיפך של שנאה הוא אהבה, ההיפך של אשליה הוא מודעות
אלו נקראים "כללים אתיים לתרגול" (פנצ'ה-סילה בסנסקריט). "אני לוקח על עצמי את הכלל האתי של הימנעות מהריגה. אני אנסה אותו, אני אעבוד עליו. אני לוקח על עצמי את הכלל האתי של הימנעות מפגיעה." אם אתם לומדים לעשות זאת, אם אתם מתרגלים את הכללים, הם מלמדים אתכם דברים רבים על התודעה והלב שלכם. אם אתם מתבוננים בהם הם מעניקים לחייכם כוח עצום. אין כמעט כוח הדומה לכוחו של אדם בעל מידות טובות. הוא דומה לסלע יציב ועמיד בפני רוחות, כמו הסערות בסיום האימפריה הרומית. לפעמים כך מרגישה החברה שבה אנו חיים. זהו סלע, והוא נפלא, מקום באמת יפה לנוח בו.
המידה הטובה של איפוק וטיפוח על פי חמשת כללי התרגול האתיים מוביל לפיתוח של עוצמה פנימית, וזה מוביל לדרגה שלישית שנקראת אבהיסילה (abhisila), או המידה הנעלה ביותר. זוהי מידה טבעית. אתם מתאמנים בה, מתרגלים אותה, רוכשים את התחושה של הכוח הטמון בה, מבינים מדוע אתם פוגעים, איך זה עובד, ומהי המשמעות של לחיות ביושר ומבלי לפגוע. בהדרגה ההבנה מחלחלת לתודעה וללב עד שהיא הופכת לחלק מההוויה שלכם. אז אתם כבר לא חושבים "אני לא ארצה לפגוע" או "אני לא אעשה את זה" או "אני אשמר מכך", אלא אתם מרגישים מחוברים לחיים דרך תבונה, דרך ראייה בהירה שאנו לא נפרדים, אנו לא יחידים. אתם מבינים שנפרדות היא אשלייה, משחק של התודעה, פיקציה. אתם דואגים לכדור הארץ, ליצורים ולחיות כאילו הם גינה שלכם. איזו דרך נפלאה להתייחס כך לעולם.
...
כל שבוע אנו עובדים על תרגיל שונה. התרגיל לשבוע הזה הוא לבדוק מתי אתם עלולים להפר את אחד מהכללים האתיים אפילו בצורה המזערית ביותר, פגיעה ביצור חי, חוסר תשומת לב לסביבה, דיבור מזוייף, לקיחה של דבר שאינו באמת שלכם, או המיניות שלכם, חומרים משכרים שאתם צורכים, או דברים דומים, ואז לבדוק מה המניע מתחת לפעולה. אולי תזהו חמדנות, או שנאה, או פחד. הסתכלו ובדקו האם יש בכם כאב שאתם מנסים לברוח ממנו על-ידי התעסקות עם משהו אחר.
תחקרו זאת השבוע, ותבחנו מתי זה עלול לקרות והאם יש כאב. אם תפתחו את הלב שלכם בצורה זו, יופיע סוג של מודעות שקטה, רכות אמיתית. זהו הגשר שמחבר אותנו אל כל החיים שמסביבנו.
[1] דהמפדה, 103-104. יש גרסאות תרגום רבות. המקור של גרסה זאת איננו מצוין.
[2] סוג של סרטן קטן.
תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל.
http://www.buddhism-israel.org/
תרגום: יוסי אדם
מקור: http://www.urbandharma.org/udharma3/efphholder/efp4.html