השקפה נכונה– נקודת הקרירות מאת אג'אהן צ'ה

ישנם אנשים שאינם רוצים להקשיב לאחרים כלל, אך זוהי אינה דרכו של אדם חכם. אדם חכם מקשיב לכל. זה אשר מקשיב לדהרמה חייב להקשיב לכל באותו אופן, בין אם הוא אוהב זאת או לא, ולא להאמין או לא להאמין בצורה עיוורת. עליו להישאר במחצית הדרך, בנקודת האמצע, ולא להיחפז למסקנות. הוא רק מקשיב, ולאחר מכן מהרהר, וכך מגיע לתוצאות הנכונות.
על אדם חכם להרהר ולראות את הסיבה והתוצאה בעצמו, בטרם יאמין למה ששמע. גם אם המורה דובר אמת, אל לכם להאמין לו כך סתם, כיוון שעדיין אינכם יודעים את האמת שבדבר בעצמכם.
כך זה עבור כולנו, כולל אותי. אני תרגלתי לפניכם, וראיתי כבר הרבה שקרים. למשל, "התרגול הזה ממש קשה, קשה מאד". מדוע התרגול קשה? רק מכיון שאנו חושבים בצורה שגויה, שיש לנו השקפה שגויה.

חייתי בעבר יחד עם נזירים אחרים, אבל זה לא הרגיש נכון. ברחתי אל היערות וההרים, נמלטתי הרחק מן ההמון, מן הנזירים ומפרחי הנזורה. חשבתי שהם לא היו כמוני, הם לא תרגלו חזק כמוני. הם היו רשלניים. האדם הזה היה כך, ההוא היה כך. זה ממש הביא אותי לאובדן-עצות, והיה הגורם לכך שכל הזמן ברחתי. אך בין אם חייתי בגפי או עם אחרים, לא מצאתי שלווה. לבדי לא הייתי מרוצה, בקבוצה גדולה לא הייתי מרוצה. חשבתי שהסיבה לחוסר שביעות הרצון הזה היא בחבריי לדרך, במצבי הרוח שלי, במקום המגורים שלי, באוכל, במזג האוויר, בדבר זה או אחר. חיפשתי ללא הרף אחר משהו שירגיע את רוחי.

כנזיר דהותנגה(1) יצאתי למסעות, אך הדברים עדיין לא היו כשורה. אז הרהרתי, "מה ביכולתי לעשות כדי שהדברים יהיו כשורה? מה אני יכול לעשות?" לא הייתי מסופק כשחייתי עם הרבה אנשים, לא הייתי מסופק כשחייתי עם מעט אנשים. בשל מה? פשוט לא יכולתי להבין זאת. מדוע לא הייתי מסופק? מכיון שהיתה לי השקפה שגויה, רק בגלל זה; מכיון שעדיין נצמדתי לדהרמה שגויה. בכל מקום שאליו הלכתי הייתי לא מרוצה, בחושבי, "כאן זה לא טוב, שם זה לא טוב..." וכך, שוב ושוב. האשמתי אחרים. האשמתי את מזג האוויר, החום והקור, האשמתי כל דבר! ממש כמו כלב משוגע. הוא נושך כל מה שהוא פוגש, משום שהוא משוגע. כשהתודעה שלנו כזו התרגול שלנו לעולם אינו נרגע. היום אנחנו מרגישים טוב, מחר – בכי רע. כך זה כל הזמן. אין לנו סיפוק או שלווה.

הבודהה ראה פעם תן, כלב בר, רץ החוצה מתוך היער. הוא עמד בשקט לזמן מה, ואז רץ לתוך סבך השיחים, ואז שוב החוצה. אז הוא רץ לתוך גזע עץ חלול, ושוב החוצה. אז רץ לתוך מערה, רק כדי לרוץ החוצה שוב. לרגע אחד הוא עמד, וברגע הבא רץ, ואז נשכב ושוב קפץ ממקום רבצו. התן הזה היה חולה בשחין. כשהוא עמד השחין אכל את עורו, אז הוא רץ. כשהוא רץ, זה היה עדיין לא נוח, אז הוא נשכב. אז הוא היה קופץ שוב, מתרוצץ אל סבך השיחים, אל גזע העץ החלול, לעולם לא נח.
הבודהה אמר, "נזירים, האם ראיתם את התן ההוא היום אחר הצהריים? כשעמד הוא סבל, כשרץ הוא סבל, כשישב סבל, כששכב סבל. בסבך השיחים, בגזע החלול או במערה, הוא סבל. הוא האשים את העמידה בחוסר הנחת שלו, הוא האשים את הישיבה, האשים את הריצה והשכיבה; הוא האשים את העץ, את הסבך ואת המערה. למעשה, הבעיה לא היתה באף אחד מן הדברים הללו. הבעיה היתה בשחין."

אנחנו הנזירים היננו ממש כמו התן הזה. חוסר שביעות הרצון שלנו נגרם בשל השקפה שגויה. כיוון שאיננו מתאמנים בריסון החושים אנו תולים את סבלנו בדברים חיצוניים. בין אם אנו חיים בוואט פה פונג, באמריקה או בלונדון, איננו מרוצים. מדוע? מכיון שיש לנו השקפה שגויה. לכל מקום שאליו אנו הולכים אנו איננו מרוצים.
אבל ממש כפי שאם אותו כלב יחלים מהשחין יהיה מרוצה בכל מקום שאליו ילך, כך גם אנחנו. אני מהרהר בכך לעיתים קרובות, ומלמד אתכם זאת לעיתים קרובות, משום שזה מאד חשוב. אם אנו יודעים את האמת שבמצבי הרוח שלנו, אנו מגיעים לשביעות רצון. בין אם חם או קר, אנחנו מרוצים, במחיצת הרבה אנשים או מעט אנשים, אנחנו מרוצים. שביעות רצון אינה תלויה במספר האנשים שנמצאים איתנו, היא נובעת רק מהשקפה נכונה. אם יש לנו השקפה נכונה, כי אז בכל מקום שבו נהיה, נהיה שבעי רצון.

אבל לרובינו יש השקפה שגויה. זה ממש כמו רימה – רימה חיה בסביבה מטונפת, המזון שלה מטונף... אבל זה מה שמתאים לרימה. אם תיקח מקל ותרחיק אותה מערימת הגללים שלה, היא תיאבק למצוא את דרכה חזרה פנימה. כך זה כשהאג'אהן (המורה) מלמד אותנו לראות נכוחה. אנו מתנגדים, זה גורם לנו לחוש שלא בנוח. אנחנו רצים חזרה ל'ערימת הגללים' שלנו, בגלל ששם אנחנו מרגישים בבית. כולנו כך. אם איננו רואים את ההשלכות המזיקות של כל ההשקפות השגויות שלנו, איננו יכולים לעזוב אותן, והתרגול הוא קשה. לכן עלינו להקשיב. התרגול איננו מורכב משום דבר אחר.

אם יש לנו השקפה נכונה, נהייה מסופקים בכל מקום. אני תרגלתי וכבר ראיתי זאת. הרבה נזירים, פרחי נזורה ובעלי בתים באים לפגוש אותי עכשיו. אילו לא הייתי יודע, אילו היתה לי עדיין השקפה שגויה, הייתי כבר מת עד עכשיו! המקום הנכון לנזירים לשהות בו, נקודת הקרירות, הוא פשוט ההשקפה הנכונה עצמה. איננו צריכים לחפש שום דבר אחר.
וכך, גם אם אתה עשוי לחוש צער זה לא משנה, הצער הזה אינו וודאי. האם הצער הזה הוא ה'עצמי' שלך? האם יש לו איזו שהיא ממשות? האם הוא אמיתי? אני לא רואה אותו כאמיתי כלל. צער הינו רק הבזק של רגש שמופיע ואז חולף. אושר הוא בדיוק אותו דבר. האם יש עקביות לאושר? האם הוא באמת ישות בפני עצמה? הוא פשוט רגש שמבליח פתאום ואז איננו. הנה! הוא נולד ואחר כך מת. אהבה פשוט מבליחה כהרף עין ואז נעלמת. היכן העקביות באהבה, בשנאה או בטינה? למעשה לא קיימת שם כל ישות בעלת ממשות, ישנם רק רשמים המתלקחים בתודעה ואז מתים. הם מרמים אותנו כל הזמן, איננו מוצאים ודאות בשום מקום. ממש כפי שהבודהה אמר, כשעולה צער, הוא נשאר זמן מה, ואז נעלם. כשצער נעלם, מופיעה שמחה, נשארת זמן מה ואז מתה. כששמחה נעלמת, צער מופיע שוב... וכך הלאה והלאה.

בסופו של דבר ניתן לומר רק זאת – חוץ מהלידה, מהחיים ומהמוות של סבל, אין כל דבר אחר. זה כל מה שיש. אך אנו, השרויים בבורות, רודפים אחריו ואוחזים בו כל הזמן. לעולם איננו רואים את האמת כפי שהיא, שכל מה שישנו זה פשוט השינוי המתמיד הזה. אם אנו מבינים זאת, איננו צריכים לחשוב כל כך הרבה, אבל יש לנו הרבה חכמה. אם איננו יודעים זאת, אנחנו חושבים יותר וחכמים פחות – ואולי איננו חכמים כלל! רק כשנראה בבירור את התוצאות ההרסניות של המעשים שלנו, נוכל לוותר עליהם. באותו אופן, רק כשנראה את היתרונות האמיתיים של התרגול, נוכל לבצע אותו, ולהתחיל לעבוד על מנת להפוך את התודעה שלנו ל'טובה'.

אם נחתוך בול עץ ונשליך אותו לנהר, ואותו בול עץ לא ישקע או ירקב, ולא יתקע באף אחת מגדות הנהר, בול העץ הזה בוודאות יגיע לים. ניתן להשוות את התרגול שלנו לכך. אם תתרגל בדרך שהתווה הבודהה, ותעקוב אחריה במדויק, אתה תתעלה מעל לשני דברים. אילו שני דברים? רק שני הקצוות האלו שעליהם אמר הבודהה שהם אינן דרכו של מודט אמיתי – התבוססות בעונג והתבוססות בכאב. אלו הן שתי גדות הנהר. אחת מגדותיו של הנהר הזה היא שנאה, האחרת היא אהבה. או לחלופין ניתן לומר שגדה אחת היא שמחה והשנייה היא צער. 'בול העץ' הוא התודעה. כשהיא 'זורמת במורד הנהר' היא תתנסה בשמחה ובצער. אם התודעה אינה נאחזת בשמחה או בצער, היא תגיע אל 'האוקיינוס' של ניבאנה. עליך לראות שאין דבר פרט לשמחה ולצער אשר מופיעים ונעלמים. אם אינך 'נתקע' על הדברים אלה, כי אז אתה בדרכו של מודט אמיתי.

זהו לימודו של הבודהה. שמחה, צער, אהבה ושנאה פשוט מבוססות בטבע, בהתאם לחוק הקבוע של הטבע. האדם החכם אינו הולך בעקבותיהן או מעודד אותן, ואינו נצמד אליהן. זוהי התודעה שמרפה מהתבוססות בעונג ומהתבוססות בכאב. זהו התרגול הנכון. ממש כפי שאותו בול עץ יגיע בסופו של דבר אל הים, כך התודעה שאינה אחוזה בשני הקצוות הללו, באופן בלתי נמנע תגיע לשלווה.
 

מקור: http://www.ajahnchah.org/book/Right_View_Place.php

_____________
(1) דהותנגה, משמעו 'סגפן'. נזיר דהותנגה הוא נזיר המקיים חלק משלושה עשר התרגולים הסגפניים שהתיר הבודהה. בהתאם למסורת, נוהגים נזירי דהותנגה לנדוד (לעתים קרובות ברגל) בחיפוש אחר מקומות שקטים למדיטציה, מורים אחרים, או פשוט כתרגול בפני עצמו.