השקפה נבונה מאת: רודני סמית'

תרגום: 
רונה משיח

תרגום: רונה משיח במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל.

 

לא מזמן ראיתי בעיתון מודעת פרסום לחברת ביטוח שנפרשה על גבי עמוד שלם. במודעה נראה אדם לבוש בחליפת עסקים ועניבה, לצדו תיק מסמכים, יושב על הרצפה בתנוחת לוטוס מלאה, ידיו מונחות על ברכיו, כפות ידיו מופנות כלפי מעלה, אגודליו ואצבעותיו נוגעות זו בזו. חיוך מלאכי נח על פני האיש. מתחתיו רעשה הכותרת באותיות מודגשות: "קרן נאמנות נירוונה".

אני בטוח שכמעט כל מי שמודט מזהה במודעה מאבק ברור בין ההשקפה החילונית לבין זו הרוחנית. אבל כמה מאתנו מבינים את עומק המאבק הרוחני הטבוע בהשקפות אלה ומודעים לכך שמאבק זה כנראה מתרחש בתרגול הרוחני שלנו? למעשה, מתן פתרון למתח בין שתי נקודות מבט אלו יכול לתת מענה לשאלה הרוחנית הנפוצה ביותר, "כיצד אני יכול לשלב תרגול רוחני בחיים שלי?"
כמעט כל קורס במדיטציית ויפאסנה מסתיים בהמלצה של המורה לקיים נוהג של מדיטציה יומיומית ובמתן הנחייה כללית לתרגול תשומת לב קשובה במשך כל שעות היום. וכמעט כל אחד מאתנו מסיים את הריטריט בכוונה ברורה לקיים את זה, ואז מגלה שהיכולת להתאמן במקביל לעבודה ולחיי המשפחה נשחקת במהרה. נדמה שלא משנה עד כמה נתאמץ, לא משנה איזה פעלולים רוחניים נפעיל, רובנו נצליח לשמור על שגרת התרגול באופן חלקי בלבד.
אחרי כמה שנות מאמץ כאלו, רפיון ידיים הטריד את התרגול האישי שלי. עשיתי כל מה שהורו לי ועדיין חשתי שהמאמץ מרוקן אותי ומגביל את הערנות שלי. ברור שמשהו הוחמץ, תפיסה מסוימת של הבעיה שהבנתי לא נכון? פניתי לדרך כפולת השמונה של הבודהה ומצאתי את התשובה למבוכה שחשתי בהשקפה נכונה, השלב הראשון בדרך. אני תרגלתי את השלב השביעי והשמיני, תשומת לב נכונה וריכוז נכון, מבלי להבין את התועלת של השקפה נכונה.
סדר השלבים הזה תמיד בלבל אותי. למה לא לגשת ישר למדיטציה ולגמור עם זה? ליצור דרך הכוללת שלב אחד במקום שמונה! הרי לא הכל נובע ממדיטציה? התשובה היא – לא כל עוד המדיטציה לא מגיעה מהשקפה נכונה. יש הגיון ומטרה לסדר של השלבים האלה כי ניתן להגיע לתבונה מעטה מאוד בלי השקפה נכונה. השקפה נכונה, שלפעמים מתורגמת בתור הבנה נכונה, מספקת מסגרת לכל יתר השלבים.

אני מעדיף את המילה 'השקפה' על פני 'הבנה' מפני שהשקפה מכילה את הרעיון החזותי של האופן שבו אנו רואים את העולם. השקפה רוחנית היא האופן בו אנו מבינים את העולם כשאנחנו מביטים דרך העיניים שלנו. מרביתנו רואים את החיים כמלאים בדברים נפרדים. כשאנחנו יוצרים קשר עם העולם דרך השקפה זו אנו מתאמצים להתערות, להתאים את עצמנו או להתחמק ממושאים אלו. מכיוון שהאסטרטגיות הפנימיות שלנו תמיד משקפות את האסטרטגיות החיצוניות שלנו, המדיטציה שלנו מכילה את המאמצים האלה בזמן שאנחנו מנסים לשכפל בתוך-תוכנו את הצלחותינו החיצוניות ולהימנע מכישלונותינו.
זוהי ההשקפה החילונית של 'קרן הנאמנות' בנירוונה. למרות שאנחנו שומעים שהמורה למדיטציה מדבר על "להיפתח למה שיש" ולא על "לשנות את מה שיש", אנחנו פשוט מחליפים את האמירה הזאת במאמץ חדש ובמטרה חדשה. תרגול שאפתני ותובעני כזה יכול להימשך הרבה מאוד זמן לפני שנשים לב לכך שהדרך הרוחנית שלנו משקפת את מהלך הקריירה שלנו.
השקפה נכונה (או נבונה) היא מערכת היחסים האמיתית והטבעית עם כל הדברים. מטרתה של מדיטציית תובנה היא להעיר את תשומת ליבנו לטבעם האמיתי של קשרים. היא לוקחת אותנו לתהליך החיים ולא לתוצאה של מה נשיג או מי נהפוך להיות. כשאנחנו מאפשרים למדיטציה לפעול נכון היא מספיגה אותנו לתוך השקפה נכונה. אנחנו מוותרים על התפיסה המרוכזת בעצמה שלנו ונוטשים את המגננות שלנו. נוצרת תחושה מידית של קירבה ורגיעה.
מורה רוחני אמר פעם שתרגול מדיטציה (מתוך השקפה נבונה) נובע מהארה. הוא לא נע לעברה. התרגול נכשל כשאנחנו מביעים תחושה כלשהי של הישג או הימנעות וזאת מפני שאנחנו מתמודדים עם המדיטציה מהשקפה לא עקבית מיסודה. כדי להפגין את הדרך האמיתית והטבעית שבה הדברים הינם, המדיטציה וההשקפה צריכות להיות תואמות, אחרת החקירה העצמית תיהפך משנית לניסיון להפוך את ה'אני' ליותר נינוח.

באופן בלתי נמנע, כשאנחנו מודטים מתוך השקפה אחת וחיים מתוך השקפה אחרת נוצר מאבק פנימי בין האסטרטגיה הרוחנית והאסטרטגיה היומיומית שלנו. אין אפשרות לסינתזה או לשילוב כי שתי ההשקפות מנוגדות זו לזו לחלוטין. כשאנחנו מיישמים תשומת לב בדרך המאפיינת את יחסנו לעולם, נוצרת תחושה מכנית ומלאכותית. התחושה היא שהתרגול הוא משהו שאנחנו מוסיפים למצב במקום לאפשר לו לזרום מהפעילות עצמה. תשומת לב מכנית זו יוצרת תחושה של ריחוק ומאמץ מאולץ ביחס לפעולה. אובייקטיביות מרוחקת זו מעצימה את תחושת הנבדלות שבשלה יישמנו תשומת לב מלכתחילה. מתוך אי הבנת הבעיה, אנחנו מתאמצים אפילו יותר להתגבר עליה על ידי הפעלת עוד מאמץ ועוד תשומת לב, והמטרה נסוגה עוד יותר. החתול רודף אחרי הזנב של עצמו.

מתוך השקפה נכונה המדיטציה היא אוטומטית. כשאנחנו משעים (או משחררים מעמדתה המנותקת) את השקפת המציאות הישנה שלנו, אנחנו חווים חיבור. נמצאת שם מודעות. מדיטציה והשקפה נבונה הינן היינו-הך. הואיל והמדיטציה נובעת מהשקפה נבונה, תרגול מתוך השקפת העולם הישנה שלנו הינו סתירה פנימית ולעולם לא ישתלב בחיינו. עלינו להתאים את המדיטציה להשקפה ממנה היא נובעת או שהיא פשוט תאשר שוב ושוב את ההתניה שלנו.
על כן, השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו היא "איך אני יכול לבסס השקפה נבונה?" חשוב להבין שהשקפה של נפרדות היא רק הנחה שאנחנו מערימים על גבי התפיסה. למעשה, השאלה איך להתגבר על השקפה שגויה היא שאלה המגיעה מתוך השקפה שגויה. זהו בהחלט מדרון חלקלק, ופה מתקיימים הפרדוקסים של הזן. אין על מה להתגבר... אבל יש הרבה מה ללמוד. הרוח שמאחורי המדיטציה היא לעשות בדיוק את זה. אנחנו פשוט צריכים לאפשר למציאות לכוון אותנו לדרך האמיתית והטבעית הקיימת. אפשר פשוט להפסיק להאמין בתוקף של ההשקפה אודות נפרדות ולסרב לתת לה להגדיר את השדה החזותי של החוויה שלנו. אנחנו משחררים אותה מעמדתה המבודדת על ידי הכנסת ההשקפה אודות הנפרדות עצמה למודעות שלנו. משמעות הדבר היא שאנחנו יודעים מתי אנחנו חשים נפרדים.

הידיעה מתי אנחנו מרגישים נפרדים מאפשרת לנו לסתור את מצבי הרוח והמחשבות שמדגישים את הנפרדות הזאת. מודעות עצמית מערערת את דפוסי החשיבה שמזינים את תחושת הנפרדות. אנחנו יכולים להשתמש בדפוסי חשיבה מפלגים אלה כאות לפנות לעבר החיבור ולא כדי לבטא את הנפרדות. למשל, כעס ניתן לקיים רק מתוך השקפה שגויה. אם נשתמש בכעס כסימן לכך שהלכנו לאיבוד בהנחות היסוד של הנפרדות, ואם יש לנו כוח להשתחרר מהצדקנות העצמית שלנו ("אם" גדול!), אז נוכל בעצם להקשיב לנקודת המבט של האדם האחר. כשאנחנו מתחברים ומקשיבים ללא שיפוטיות אנחנו נמצאים בהשקפה נבונה, והכעס לא יכול להמשיך לקיים את עצמו. למעשה, תאוות בצע, שנאה ותעתוע מתקיימים אך ורק בהשקפה שגויה.

דרך מיומנת אחרת לשנות את השקפותינו היא בשימוש בכללי המוסר הבודהיסטיים. כללי המוסר הם פעולות שבאות מהשקפה נבונה.הפרה של כללי המוסר מעידה על כך שהלכנו לאיבוד בתפיסת המציאות הישנה שלנו, ופעולות כאלו יביאו באופן בלתי נמנע למאבק. נוכל לראות במאבק זה סימן לכך שאנחנו לא רואים את היחסים האמיתיים בין הדברים. השהיית האמונות וההנמקות שלנו באמצע המאבק מחזירה אותנו הביתה להשקפה נכונה.
בסופו של דבר, על מנת לטפח נקודת מבט שונה על החיים, עלינו להיות מוכנים לקבל מה שהחיים מציעים. ככל שניפתח יותר לחיים כמות שהם, כך חיינו יהיו משולבים יותר בהשקפה נכונה. אחת מהאמיתות שאי אפשר בלעדיהן שהפנתה את תשומת ליבי להשקפה נבונה היתה המוות. המוות מעצם טבעו מסיים את ההשקפה השגויה. זהו ההיפוך של תיאוריית המפץ הגדול. הכול בסופו של דבר קורס אל המכנה המשותף של המוות ועל כן אין לו קיום נפרד. למה להעמיד פנים שזה לא כך? אם הכול עתיד למות, למה להיאחז בו מלכתחילה? ההרהור על המוות מניע אותנו להתמצאות הנכונה בחיים באמצעות חשיפת הנחות יסוד שגויות.

אנחנו לא עוצרים בהבנה שכל הדברים עתידים למות מבלי להכליל את עצמנו בין כל הדברים. אם אני עתיד למות אז כל מצבי הרוח והמחשבות ימותו גם הם. למעשה הם מתים ללא הפסקה. אנחנו חוזרים ומאשרים אותם רגע אחר רגע. על כן, אנחנו פשוט ניתן למחשבה על נפרדות ללכת מבלי לבחור בה מחדש. ההשקפה על נפרדות מתה עם המחשבה. עם מותה של הנפרדות נוצרת לידת החיבור. התעוררות רוחנית נולדת בתוך ההשקפה של חיבור. כל הספקות נעלמים עם הוויתור על ההשקפה השגויה. אנחנו מבינים שאין גאולה דרך קרנות נאמנות.

מקור: http://seattleinsight.org/Portals/0/Documents/Study Materials/Wise View.pdf

תגיות: 
השקפה נכונה