שחרור כאן ועכשיו מאת: איה קהמה

תרגום: 
ורד כספי

תרגום: ורד כספי במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל

מקור:  http://www.buddhanet.net/budsas/ebud/ebdha099.htm - Ayya Khema ("Be an Island - The Buddhist Practice of Inner Peace")

איה קהמה נולדה בשנת 1923 בברלין להורים יהודים שהצליחו להימלט מגרמניה לפני פרוץ המלחמה, אך נכלאו במחנה שבויים יפני עד סיומה. היא הוסמכה לנזירות בשנת 1979 בסרי לנקה, ופעלה רבות כדי לתמוך וללמד נזירות ונשים שביקשו להקדיש את חייהן לדהרמה. איה קהמה ייסדה את המנזר הראשון במסורת נזירי היער בגרמניה ואת המרכז .Buddha-Haus היא חיברה ספרים רבים על מדיטציה ובודהיזם. איה קהמה נפטרה בשנת 1997.

כשאנו שומעים או קוראים את המילה "שחרור" (ניבאנה), אנו חושבים בדרך כלל שזהו אידיאל בלתי ניתן להשגה, שלא מהעולם הזה, שרק אנשי רוח גדולים יכולים להגיע אליו, ושכמעט אינו רלוונטי אלינו. אולם אל לנו לראות אותה כך. הבה נתבונן בשלושת סוגי השחרור: "חף מסימנים" ("signless"), "חף ממשאלות" ("wishless") ו"ריקות" ("voidness"). שחרור חף מסימנים מושג על ידי כך שחודרים אל עומק הארעיות (אניצ'ה), שחרור חף ממשאלות מושג על ידי כך שחודרים לעומק אי שביעות הרצון (דוקהה), ושחרור ה"ריקות" מושג על ידי כך שחודרים אל טיבו חסר המהות של החומר (אנטה).
כולנו מכירים את הארעיות, אבל מהו שחרור חף מסימנים? נניח שאנו נצמדים או מביעים הערכה רבה לאדם מסוים, לסיטואציה מסוימת או לרכוש מסוים. האם נוכל להרפות מהיצמדות אליו? נוכל לנסות להרפות מכל דבר, גם אם הוא קטן. אנו מפנים את תשומת לבנו לעובדה שכל דבר עליו אנו מתבוננים הוא לחלוטין בר חלוף. אנו מבינים לעומק אמת זו בכל דבר, בכל היצורים החיים, ולאחר שנוכחנו בה, אנו מרפים מאמונתנו במוצקות של הדברים. כך אנו מרפים מההתקשרות שלנו. אם נוכל לעשות זאת עם כל דבר או כל אחד, אפילו לרגע אחד, הרי זכינו ברגע של שחרור חף מסימנים – רגע של ידיעה ישירה שלשום דבר אין ערך כשלעצמו, שהכול הוא הצגה חולפת. לאחר שחווינו דבר זה, גם אם לרגע אחד, יהיה בידינו רמז למה שהבודהה התכוון כשהוא דיבר על חופש.

לעתים קרובות החופש מובן שלא כהלכה, כיכולת לעשות כל מה שאנו רוצים. סביר להניח שכבר ניסינו זאת וגילינו שזה לא עובד. גם אילו ניתן לנו ללכת בעקבות שאיפותינו בלבד, עד מהרה נגיע לשובע ואז נרגיש שוב שאיננו מגשימים את עצמנו.
חופש משמעותו אי-היצמדות, שאיננה אדישות אלא חדירה אל האמת האבסולוטית. כדי לראות זאת בבירור, אנו מרפים לרגע אחד מכל דבר שאנו מחשיבים כשלנו, כל דבר שאנו אוהבים או רואים כחשוב. אנו בוחנים אותו עד שמתגלה בפנינו טבעו החולף. אז מגיע הרגע בו אנו יכולים לומר, "אני לא זקוקה לזה, אני יכולה להסתדר גם בלי זה". זהו רגע של אמת. תמיד אפשר לחוות רגע של אמת, אבל רגעים כאלה לא מגיעים באופן אוטומטי. עלינו לרדת אל חקר ההיצמדות שלנו, ולעבוד כדי לרופף אותה. "להרפות" נשמע קל, וזה אכן כך, אבל רק אחרי שזה קרה. לפני כן, יש צורך בהרבה בירור-עצמי.
ניתן לחוות רגע של שחרור חף מסימנים גם בדרך נוספת. נניח, למשל, שיש לנו תחושה גופנית לא נעימה, שיוצרת תגובה של "אני לא רוצה בזה. לכי מכאן תיכף ומיד!" כאשר אנו באמת חודרים אל הטבע הארעי של אותה התחושה – כאשר אנו רואים איך אין לה כל ממשות או חשיבות בסיסית, ולרגע אחד מצליחים להרפות מהדחייה שלנו ואומרים "הכול בסדר, זו רק תחושה" – אנו טועמים מן השחרור החף מסימנים. כאשר אנו רואים ששום דבר לא נשאר באמת לָנֶצַח, שהכול חולף, זורם, נע ומשתנה מרגע לרגע, אנו זוכים לרגע של חופש. נוכל לתרגל זאת עם מחשבותינו, רגשותינו או תחושות הגוף שלנו.
כצעד ראשון, נוכל להתחיל להיות מודעים להיצמדות שלנו לגוף. בדרך כלל, אנו דואגים: האם גופנו נראה טוב, האם הוא לבוש יפה, מרגיש טוב, אוכל נכון והאם נוח לו. אבל כשאנו בוחנים את טבעו החולף של הגוף, ההיצמדות שלנו פוחתת. אנו עשויים לחוות הרגשה של רוח שוויון נפש (equanimity), תחושה שאין לנו העדפה האם גוף זה שלנו קיים או לא. זהו רגע של שלווה אמיתית, אבל הוא לא קורה מעצמו. עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב שהחיים אינם מובטחים לנו אלא רק נתמכים על ידי "קאמָה וִיפָּאקָה" (התוצאות של כוונותינו), ועלולים להסתיים בכל רגע. משום כך הבודהה המליץ שנזכיר לעצמנו מדי יום "מטבע הדברים אני אמות". זה טבענו כל הזמן, כלומר ממש עכשיו, לא בעוד עשרים שנה או כשנהיה מוכנים לכך.
כל אחד יודע שהוא ימות – אין בכך כל חדש. הבודהה לא לימד שום דבר בלתי מושג. הוא ביקש מאיתנו לחקור את הידוע בדרכים חדשות, להרגיש בעמקי לִבֵּנוּ שהגוף הזה לא יכול להישאר, לא משנה כמה ננסה לשמור עליו. מסקנה מתבקשת היא שאנו נלחמים בקרב אבוד מראש. כמובן, אין זה אומר שאיננו צריכים להשגיח ולטפל בגופנו. יש לרחוץ את הגוף, להאכיל אותו ולתת לו תרופות. זה כול מה שעלינו לעשות. ואם איננו יכולים לשמור עליו חי לנצח, זה בסדר גמור.
רגע אחד של התבוננות פנימית אמיתית הוא משחרר. חווית ההקלה והשחרור היא משכנעת לחלוטין. היא מעלה תחושה של דחיפות לתרגל עד הסוף – לא להירתע יותר על ידי הדעות של אחרים או על ידי מצבים חיצוניים. השחרור אינו קשה עד כדי כך שאדם רגיל לא יוכל לחוות אותו. אילו היה כך, היה שיעורו של הבודהה חסר תועלת.
בכדי לקבל הצצה אל השחרור החף ממשאלות, נוכל לשים לב לחוסר שביעות הרצון – הדוקהה – אשר עולה בלבנו ובתודעתנו בכל פעם שאנו רוצים משהו. כשאנו שומטים את המשאלה, אנו חווים הקלה. הדוקהה לא בהכרח עולה בגלל שאיננו יכולים למלא את משאלתנו; סביר להניח שאנו יכולים. אקסיומה ישנה אומרת שאם אנו רוצים משהו מספיק חזק, נקבל אותו. הבעיה היא שרוב האנשים לא יודעים מה יביא להם אושר. הדוקהה שוכנת בתשוקה עצמה, אשר יוצרת מתח, הרגשה של ציפייה המהולה בחשש.

התשוקה אף יוצרת תהליך מחשבתי שכבר אינו מתייחס לכאן ועכשיו, אלא לעתיד, תוך תקווה שהוא ישביע את התשוקה. תודעה השקועה בעתיד אינה יכולה לטפל ברגע הנוכחי. היא חיה באשליה דמיונית של מה שעשוי לקרות כאשר השאיפה תתמלא. כמובן, העתיד כמעט אף פעם לא מסתדר בדרך בה אנו מקווים, אבל כיוון שהדוקהה האמיתית טמונה בשאיפה עצמה ולא בתוצאה, החופש מסוג זה של השתוקקות נקרא שחרור חף ממשאלה.
כאשר אנו שומטים בכוונה את משאלותינו לִדְבָרִים, השחרור וההקלה יוצרים תחושה של כוח. התודעה מצייתת, זונחת את הדפוסים הישנים שלה, ועולה תחושה של ביטחון עצמי. ככל שנשמוט את משאלותינו לעתים קרובות יותר, כך תיהפך התודעה רבת עוצמה יותר. למילה "עוצמה" יש קונוטציה של כוח המופנה כלפי אנשים אחרים, אבל כאן המדובר בעוצמה כלפי עצמנו. היא מסבירה את אותו הרטט שנבע מהבודהה ואת הנהירה של האנשים אליו. אפשר להשוות את הפוטנציאל הזה לתחנת כוח ממנה אפשר להפיק אנרגיה.
כדאי לנו לשאוף לרגע של שחרור חף ממשאלות. משאלתנו יכולה להיות קשורה לאכילה, לבידור, לרצוננו לצאת למקום כלשהו, לקנות משהו, להשיג מידע, או לדבר עם מישהו. מה שלא תהיה משאלתנו, נוכל לשמוט אותה באופן מכוון, בידיעה שאיננו באמת זקוקים לה. להניח לדבר-מה שאנו רוצים דורש כוח רצון. אבל מיד ברגע שהתודעה שומטת את משאלותיה, נוכל לחוות את ההקלה והשלווה שבשביעות הרצון.
כדי לקבל שמץ של מושג אודות השחרור שבריקות, נוכל לרוקן בכוונה את התודעה מכל מה שהיא מכילה, מתוך הבנה שאין לזה כל משמעות אבסולוטית. ככל שנישא פחות בתודעה, כך תיעשה התודעה עייפה פחות. בדרך כלל התודעה שלנו מלאה עד גדותיה, דבר המכביד עלינו מאד. שחרור של ריקות משמעותו היעדר כל התצורות המנטאליות (מחשבות ותגובות). כאשר נצליח להרפות מהן, לרגע אחד, נוכל להבחין בהקלה הגדולה שתתלווה לכך, ולטעום את הטעם של שחרור הריקות. לאחר מכן, כשניתן למחשבות ולתגובות לחזור, נוכל להבין את ההבדל. מיד יעלה רוגז, שבמצב הרגיל חומק מן המודעות שלנו בגלל שאנחנו רגילים לתודעה המלאה בתצורות מנטאליות. אנו מצליחים לחוות את הטבע הכבד, המתיש והמעיק של המחשבות רק כאשר אנו מסוגלים להשוות את מצבי התודעה הרגילים שלנו עם ריקות רגעית. זו עשויה להיות הפעם הראשונה בה נבחין בהפצצת החושים הרצופה שאנו חווים בדרך כלל.
העצבנות הערמומית ביותר עולה כתוצאה מהחשיבה. החשיבה היא תהליך רצוף עמו אנו מזדהים ומתוכו אנו פועלים. איננו יכולים לפעול מתוך כל דבר שראינו או שמענו. אם אנו רואים זריחה יפהפייה או שומעים מוסיקה נהדרת, אין מה לעשות איתן, חוץ מאשר לאהוב אותן. אין צורך בתגובה, שעשויה ליצור בקלות בעיות חדשות. גם המצבים הבלתי מזיקים ביותר יכולים להביא לחיכוך אם נזדהה עם תהליך החשיבה שלנו. ברגע שנבטא את ההשקפות, התקוות והאמונות שלנו, יתחיל הוויכוח והדמעות יחלו לזלוג.
כל מתרגל מדיטציה יודע שלמחשבות העולות בתודעה אין כל חשיבות אמיתית. כשאנו רוצים לתרגל מדיטציה, המחשבות אינן אלא מטרד. אבל כך הדבר הוא גם כאשר איננו רוצים לתרגל מדיטציה. זה לא משנה. התודעה היא אותה התודעה.
ישנה דרך נוספת לחוות רגע של ריקות. כאשר אנו רואים את הזיקה ההדדית שבין דוקהה, אניצ'ה ואנאטה, אנו זוכים למבט חטוף בהיעדר המהותיות שבכל הדברים הקיימים. אנו יכולים לראות את העננים הנעים בשמיים ואת הרוח הנושבת בעצים. אנו יכולים להבחין בדם הפועם בגופנו ובשטף של נשימתנו. היקום מתכווץ ומתרחב כל הזמן. בתוך כל התנועה הזאת, לא נוכל למצוא שום דבר הניתן לאחיזה ולהחזקה. בשום מקום אין דבר שהוא מוצק.

רגע כזה של ראייה יכול לשחרר אותנו מההשתוקקות וההיצמדות, מהקיום הסמסארי על כל הדוקהה הכרוכה בו. ההיצמדות קשורה תמיד בפחד לְאַבֵּד, וההשתוקקות קשורה תמיד בפחד מכך שלא יהיה לנו או שלא נהייה. פחד וחרדה הם מצבים טבעיים של היותנו בני אנוש. במצב העל-טבעי אין פחד, כיוון שאין שום דבר אותו ניתן לאבד או להשיג. אנו משתוקקים ונצמדים לכל דבר שנראה לנו חשוב. להיות חופשיים לרגע מהשתוקקות או היצמדות אין פירושו שאנו אדישים לאחרים. החמלה הגדולה של הבודהה צמחה מתוך ההארה שלו. הוא ראה בבהירות רבה שכולם סובלים בעטיין של ההשתוקקות וההיצמדות. כיוון שהוא הכחיד את מצבי התודעה הללו אצל עצמו, החמלה הגדולה שלו לא נפגמה על ידי דאגה שלו לעצמו, והוא יכול היה להקדיש את עצמו באופן מלא לאחרים. אנו יכולים לפעול כדי להתקרב לאידיאל הזה ולזכות בהצצה אל השלווה שבו. זה בר-השגה.
השחרור אינו קורה הודות לחסד מגבוה, היורד אלינו כמו מעטה מוזהב של אושר עילאי. הוא דורש קשב (מיינדפולנס) והיטהרות מתמשכים, מרגע לרגע, עד ששביב הזיהום האחרון מוסר. כשאנו זוכים לאותם רגעים נעדרי השתוקקות והיאחזות, אנו חייבים להתייחס אליהם בתשומת לב רבה ולהתוודע אליהם, כך שנוכל לחזור עליהם לעיתים קרובות ככל הניתן. אם לא נהיה מודעים לחלוטין לתוכן התודעה שלנו, רגעים אומללים יהיו אלה שישלטו בה רוב הזמן. זו הסיבה לכך שאנו רואים כל כך מעט אנשים מאושרים. האושר אינו תאונה, הוא דורש עבודה קשה.

בדיוק כשם שאושר הוא מצב פנימי, כך גם השלום איננו פיסת נייר עליה אנו חותמים כאילו היה אמנה של האו"ם. אילו היה זה כך, כולם היו חיים בשלום ובשלווה. השלום מתרחש מתוך שחרור והרפיה. אנו צריכים לגלות היכן אנו נצמדים באופן החזק ביותר, ואז לעבוד עם זה. עבור חלקנו זהו הגוף. כולנו נצטרך להרפות ממנו יום אחד. יהיה זה רעיון טוב להתכונן ליום הזה וליהנות מהאושר הרב שבהרפיה עכשיו, במקום לחכות עד לרגע האחרון.
אנו מתכוננים באמצעות התרגול שלנו על ידי הגשמת רגעים של שחרור. כדי לחוות שחרור חף מסימנים, נוכל להיפתח במלואנו לחוויה של רגע אחד של ארעיות, מבלי להירתע מכך בחשש. כדי לחוות שחרור חף ממשאלות, נוכל להיות מודעים לכך שכל תשוקה יוצרת חוסר שביעות רצון ורגזנות, ולהרפות מתשוקה אחת ויחידה. אם נוכל לעשות זאת בתדירות של פעם ביום למשך השנה הקרובה, אנו נשתנה באופן דרסטי. אם נתרגל הרפיה מתשוקה אחת, נוכל לחזור על כך עם כל שאר התשוקות. התרגול משתלם. הפעם הראשונה היא הקשה ביותר.
כדי להשיג שחרור של ריקות, נוכל לחוות את כל התצורות המנטאליות כהפגזה של אימפולסים חשמליים. חלק מהאימפולסים הללו באים יחד ואין להם כל משמעות. אם נאמין להם ואז נייחס אותם לאחרים, נתחיל להתווכח. "איך יכול מישהו לחשוב ככה?" נאמר לעצמנו. נוכל להפסיק לרגע אחד את הכול ופשוט להיות שם ולחוות רגיעה והקלה.
ראיית הארעיות וחוסר שביעות הרצון בכל הדברים תביא אותנו לריקות. אם אין שום דבר שנשאר יציב וקבוע או משביע רצון, אזי יש רק תופעות שעלו מתוך השתוקקות. למשל, הבניין הזה נמצא כאן כיוון שמישהו רצה אולם מדיטציה. האדם הזה נמצא כאן כיוון שמישהו רצה בן. הקרמה להיוולד נגרמה מהרצון לחיות. כל הדברים שבמציאות התרחשו בגלל השתוקקות, שהיא דוקהה.

הפעם הראשונה בה מצליחים לחדור לעומק הדוקהה עלולה ליצור התנגדות: "בשביל מה כל זה? בשביל מה אני כאן?" הסיבה שאנו כאן היא כדי לחדור לעומק האמת של אניצ'ה, דוקהה ואנאטה וכדי להימנע מלחזור על התהליך חיים אחרי חיים. האם אנו באמת רוצים לחזור על כל החיים שלנו שוב, מתוך התקווה לשפר את ביצועינו? אנו נחזור על השגיאות שלנו עד שנסיים ללמוד. כאשר נשמוט את כל מה שישנו בתודעתנו ונחווה רגע של חופש, נדע ששום דבר לא קורה ללא השתוקקות. ואז ניגע בריקות ובשלווה באמצעות הבנה חודרת ותובנה.
אל לנו לדאוג ממה שיקרה לאחר המוות. אנו יכולים לשים לב ולהתייחס לכל רגע, וללמוד משהו חדש. לכל אחד יש מה ללמוד, ואם לא נשתמש בכל יום לשם כך, הרי שחיינו יום זה ללא מטרה. כל מה שנעשה יהיה להישאר בחיים (דבר שהוא ממילא נידון לכישלון). כל חיינו נועדו לכך שנוכל לחדור אל עומק החוכמה, וכל יום הוא חיינו כולם.

תגיות: 
ניבאנה