האמת הנאצלת הראשונה מאת: אג'האן סומדהו

תרגום: גיא גריצמן
מקור: The First Noble Truth–Ajahn Sumedho, From The Four Noble Truth

תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל.

האמת הנאצלת הראשונה עם שלושת ההיבטים הנלווים אליה היא: "יש סבל, דוקהה, דוקהה צריכה להיות מובנת, דוקהה הובנה".
זהו לימוד מיומן ביותר מכיוון שהוא מובע בנוסחה פשוטה שקל לזכור ומכיוון שזה תקף לכל דבר שאתה יכול לחוות, לעשות או לחשוב בקשר לעבר, ההווה או העתיד.

סבל או דוקהה, הוא הקשר המשותף שכולנו חולקים. כולם בכל מקום סובלים. בני האדם חוו סבל בעבר, בהודו העתיקה; הם סובלים בבריטניה המודרנית; ובעתיד, בני האדם גם יסבלו... איזה דבר יש לנו במשותף עם המלכה אליזבת? אנו סובלים. מה משותף לנו ולנערת ליווי בצ'רינג קרוס (צומת בלונדון)? - סבל. זה כולל את כל רמות המחיה, מהאנשים ברי המזל ביותר ועד לחסרי המזל והנואשים, וגם אלו שנמצאים בין הרמות הללו. כולם בכל מקום סובלים. זהו קשר שיש לנו אחד עם השני, משהו שכולנו מבינים.

כאשר אנו מדברים על הסבל האנושי שלנו, זה מוציא החוצה את הנטיות החומלות שלנו. אך כאשר אנו מדברים על הדעות שלנו, על מה אני חושב ומה אתה חושב בנוגע לפוליטיקה או דת, אז אנחנו נכנסים למלחמות. אני זוכר שצפיתי בסרט לפני כעשר שנים בלונדון. הוא ניסה לתאר את תושבי רוסיה כבני אדם על ידי הצגת נשים רוסיות עם תינוקות וגברים רוסים אשר לוקחים את ילדיהם לפיקניק. באותו זמן הצגת תושבי רוסיה בצורה כזאת היתה יוצאת דופן מכיוון שרוב התעמולה במערב ציירה אותם כמפלצות טיטאניות או כזוחלים קרי דם וכך מעולם לא חשבת עליהם כבני אדם רגילים. אם אתה רוצה להרוג מישהו, אתה צריך לגרום לו ללבוש צורה כזאת. אתה לא יכול להרוג מישהו ביעילות אם אתה מבין שהוא סובל בדיוק כמוך. אתה צריך לחשוב שאותם אנשים הם בעלי דם קר, אלמותיים, חסרי ערך ורעים ושיהיה עדיף להפטר מהם.

אתה חייב לחשוב שהם רעים ושזה טוב להיפטר מרוע. עם גישה כזו אתה עשוי להרגיש שזה מוצדק להפציץ או לירות עליהם במכונת ירייה. אם אתה מודע לקשר הסבל המשותף לכולנו, זה הופך אותך לבלתי מסוגל לבצע פעולות שכאלה.

האמת הנאצלת הראשונה אינה הצהרה מטאפיסית מפחידה האומרת שהכל הוא סבל. שימו לב שקיים הבדל בין דוקטרינה מטאפיסית שבה אתה טוען טענות על המוחלט ואמת נאצלת שהיא הרהור עמוק.
אמת נאצלת היא אמת שיש להרהר בה. היא לא מוחלטת, היא לא המוחלט. כאן אנשים מהמערב הופכים מאוד מבולבלים מכיוון שהם מפרשים את האמת הנאצלת כמין אמת מטאפיסית של הבודהיזם, אך זו מעולם לא התכוונה להיות כזו.
אתם יכולים לראות שהאמת הנאצלת הראשונה איננה הצהרה מוחלטת מכיוון שישנה האמת הנאצלת הרביעית- שהיא הדרך למצב ללא סבל. הרי בלתי אפשרי שיהיה סבל מוחלט ואז דרך לצאת ממנו, נכון?\

זה לא הגיוני. למרות זאת, ישנם אנשים שיתפסו טרמפ על האמת הנאצלת הראשונה ויגידו שהבודהה לימד שהכל הוא סבל.
המילה בפאלי,דוקהה,משמעותה "ללא יכולת לסיפוק" או "ללא יכולת לשאת או לעמוד בשום דבר": תמיד משתנה, לא יכול באמת למלא אותנו או לגרום לנו להיות מאושרים. עולם החושים הוא כזה, כמו רטט בטבעו. למען האמת, זה היה נורא אם היינו מוצאים סיפוק בעולם החושים מכיוון שאז לא היינו מחפשים מעבר לכך. היינו כבולים אליו. אך כאשר אנו מתעוררים לדוקהה הזאת, אנו מתחילים למצוא את הדרך החוצה כך שאיננו כלואים כל הזמן בהכרה החושית. 

סבל והשקפת העצמי:
חשוב להרהר על הניסוח של האמת הנאצלת הראשונה. היא מנוסחת בצורה ברורה ביותר: "יש סבל", ולא "אני סובל". מבחינה פסיכולוגית, הרהור זה הוא דרך מיומנת יותר לומר זאת. אנו נוטים לפרש את הסבל שלנו כ"אני באמת סובל. אני סובל הרבה ואיני רוצה לסבול". זו הצורה בה מותנית התודעה החושבת שלנו.
"אני סובל" תמיד מעביר את התחושה של "אני מישהו שסובל הרבה. הסבל הזה הוא שלי. היה לי הרבה סבל בחיים". ואז מתחיל כל התהליך, הזיהוי עם העצמי והזכרון של העצמי תופס תאוצה, אתה זוכר מה קרה כשהיית תינוק וכו'.
20150505draw

אך שימו לב, איננו טוענים שישנו מישהו שיש לו סבל. זה כבר לא סבל אישי כאשר אנו רואים זאת כ"יש סבל". זה לא: "אוי, אני, המסכן, למה מגיע לי לסבול כל כך הרבה? מה עשיתי שזה מגיע לי? למה אני חייב להזדקן? למה צריכים להיות לי עצב, כאב, יגון וצער? זה לא הוגן! אני לא רוצה את זה. אני רוצה רק אושר ובטחון". צורת המחשבה הזו באה מתוך בורות שמסבכת הכל וגורמת לבעיות באישיות.

על מנת לשחרר את הסבל, אנו חייבים להרשות לו להיות נוכח בתודעה. אבל ההרשאה הזו במדיטציה בודהיסטית אינה מהעמדה של: "אני סובל" אלא "ישנה נוכחות של סבל" מכיוון שאיננו מנסים להזדהות עם הבעיה אלא פשוט להכיר בכך שישנה בעיה. זו אינה דרך מיומנת לחשוב במושגים של: "אני אדם כועס. אני מתרגז בקלות. איך אני נפטר מזה?"- זה מפעיל את כל ההנחות הבסיסיות בנוגע לעצמי וקשה מאד לקבל פרספקטיבה לגבי זה.

זה הופך מבולבל מאד מכיוון שהמובן של הבעיות שלי או המחשבות שלי מוביל אותנו בקלות אל הדחקה או לשיפוטיות בנוגע לכך ולביקורת עצמית. אנו נוטים לתפוש ולהזדהות במקום לצפות, להיות עדים ולהבין דברים כמו שהם. כאשר אתה רק מודה שקיימת תחושה זו של בלבול,שקיימים תאוות בצע או כעס, אז ישנה השקפה כנה על הדרך בה הדברים קורים וסילקת מהדרך את כל ההנחות הבסיסיות - או לפחות הפחתת אותם.

לכן אל לכם לתפוש את הדברים הללו כפגמים אישיים אלא המשיכו להרהר על התנאים האלה כחולפים, בלתי-מספקים וללא קיום-עצמי. המשיכו להרהר, לראות אותם כפי שהם. הנטייה היא לראות את החיים במובן של אלו הן הבעיות שלי ולחשוב שאתה מאוד כן וישיר בכך שאתה מודה בזאת. אז החיים שלנו נוטים לאשר זאת בגלל שאנו ממשיכים לפעול מאותה הנחה שגויה. אך ההשקפה הזאת עצמה היא חולפת, בלתי מספקת וחסרת קיום עצמי.

"יש סבל" היא הכרה מאד ברורה ומדויקת בכך שכרגע, יש תחושה כלשהי של העדר אושר. מייסורים וייאוש ועד טרדות קלות, דוקהה לא בהכרח משמעה סבל חמור. החיים לא חייבים להתאכזר אליך; אתה לא חייב להגיע מאושוויץ או מבלזן כדי להגיד שיש סבל. אפילו המלכה אליזבת יכולה לומר "יש סבל". אני בטוח שיש לה רגעים של ייסורים גדולים וייאוש או, לכל הפחות, רגעים של רוגז.
העולם החושי הוא חוויה רגישה. זה אומר שאתה תמיד חשוף לתענוג ולכאב ולדואליזם של סמסארה. זה כמו להיות במשהו שהוא מאד פגיע ולראות כל מה שקורה בא במגע עם אברי החישה והחושים הנלווים אליהם. ככה זה. זאת התוצאה של לידה.

הכחשת הסבל:
סבל הוא משהו שאנחנו בדרך כלל לא רוצים לדעת - אנו רק רוצים להפטר ממנו. ברגע שיש אי נוחות או הטרדה, הנטייה של אדם שלא התעורר היא להפטר מכך או להדחיק זאת. ניתן לראות מדוע החברה המודרנית כל כך עסוקה בלחפש תענוגות וסיפוקים במה שחדש, מרגש או רומנטי. אנו נוטים להעדיף את היופי והתענוגות של הנעורים בעוד הצד המכוער של החיים- זקנה, חולי, מוות, שעמום, ייאוש ודכאון, נדחקים הצידה. כאשר אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שאנחנו לא אוהבים אנו מנסים להתחמק מזה למשהו שאנחנו כן אוהבים. אם אנו חשים שעמום, אנו פונים למשהו מעניין. אם אנו חוששים, אנו מנסים למצוא בטחון. זה דבר טבעי לחלוטין לעשות. אנו מקושרים לעקרון העונג-כאב של להמשך או לדחות. לכן אם התודעה אינה מלאה ומוכנה לקבל אז היא סלקטיבית- היא בוחרת מה שהיא אוהבת ומנסה להדחיק את מה שאינה אוהבת. הרבה ממה שאנו חווים צריך להיות מודחק מכיוון שהרבה דברים בלתי נמנעים שאנו מעורבים בהם הם לא נעימים בצורה כלשהי.

אם משהו לא נעים צץ אנו אומרים "תברח!" אם מישהו עומד בדרכנו אנו אומרים "הרוג אותו!". הנטייה הזאת לעיתים קרובות מתגלה במה שהממשלות שלנו עושות...מפחיד, לא? לחשוב על סוג האנשים שמנהלים את המדינות שלנו- מכיוון שהם עדיין בורים ולא מוארים. אבל ככה זה. התודעה הסובלת מבורות חושבת על השמדה: "הנה יתוש, הרוג אותו", הנמלים האלה משתלטות לי על החדר "רסס אותן בקוטל-נמלים!". בלונדון יש חברה שנקראת "שכור וחסל". אינני יודע אם מדובר בסוג של מאפיה בריטית, אבל החברה הזו מתמחה בהרג מזיקים- וזה תלוי בכם איך אתם רוצים לפרש את המילה "מזיקים".

מוסריות וחמלה:
זו הסיבה מדוע אנו זקוקים לחוקים כגון: "אני אמנע מלהרוג במודע", מכיוון שהאינסטינקט הטבעי שלנו הוא להרוג: אם זה בדרכך, הרוג אותו. אפשר לראות זאת בממלכת בעלי החיים. אנו בעצמנו סוג של טורפים; אנחנו חושבים שאנחנו מתורבתים אבל למעשה יש לנו היסטוריה עקובה מדם
היא מלאה בטבח אינסופי ובהצדקה של סוגים רבים של עוולות נגד בני אדם אחרים - שלא להזכיר בעלי חיים - וכל זה בגלל הבורות הבסיסית הזו, תודעה אנושית בלתי מהרהרת שאומרת לנו להשמיד מה שעומד בדרכנו.
ובכל זאת, עם הרהור אנחנו משנים את זה; אנו מתעלים מעבר לאינסטינקט הבסיסי הזה, התבנית החייתית. אנחנו לא רק הבובות הצייתניות של החברה, שמפחדים להרוג בגלל שאנו פוחדים מהעונש שיוטל עלינו. כעת אנחנו באמת לוקחים אחריות. אנו מכבדים את החיים של יצורים אחרים, אפילו חייהם של חרקים ויצורים שאנחנו לא אוהבים. אף אחד לא יתחיל לאהוב יתושים או נמלים אבל אנחנו יכולים להרהר על העובדה שיש להם זכות לחיות. זהו הרהור של התודעה. זו אינה סתם תגובה כמו: "איפה חומר ההדברה". גם אני לא אוהב לראות נמלים מטיילות על הרצפה שלי; התגובה הראשונית שלי היא:"איפה חומר ההדברה". אבל אז התודעה המהרהרת מראה לי שלמרות שהיצורים האלה מטרידים אותי והייתי מעדיף שהם ייעלמו, יש להם זכות להיות, זכות להתקיים. זהו הרהור של התודעה האנושית.

אותו דבר תקף גם למצבי תודעה לא רצויים. כאשר אתה חווה כעס, במקום להגיד: "אוי, הנה אני מתחיל לכעוס שוב!" אנו מהרהרים: "יש כעס". אותו דבר עם פחד - אם אתה מתחיל לראות זאת כפחד של אמא שלי או פחד של אבא שלי או פחד של הכלב שלי או כפחד שלי, אז הכל הופך לרשת דביקה של יצורים שונים הקשורים בדרכים שונות, לא קשורים בדרכים אחרות וזה הופך קשה להבנה כלשהי. עם זאת, הפחד של היצור הזה והפחד של כלב זקן ומרופט הוא זהה. "יש פחד". זה הכל. הפחד שאני חוויתי אינו שונה מהפחד שחוו אחרים. ובנקודה הזאת יש לנו חמלה גם כלפי כלבים זקנים ומרופטים. אנו מבינים שהפחד הוא נורא אצל כלבים זקנים ומרופטים כפי שהוא נורא עבורנו. כאשר מישהו בועט בכלב עם מגף כבד או בועט בנו עם מגף כבד, תחושת הכאב היא זהה. כאב הוא רק כאב. קור הוא רק קור. כעס הוא רק כעס. זה לא שלי אלא "יש כאב". זהו שימוש מיומן בחשיבה שעוזר לנו לראות דברים בבהירות רבה יותר במקום לחזק את נקודת המבט האישית. אז כתוצאה מזיהוי המצב של סבל - שיש סבל - התובנה השנייה של האמת הנאצלת הראשונה מגיעה: "זה צריך להיות מובן". הסבל הזה צריך להיחקר.

לחקור את הסבל:
אני מעודד אתכם לנסות ולהבין את דוקהה: באמת להסתכל, לעמוד ולקבל את הסבל שלכם. נסו להבין זאת כאשר אתם חשים כאב פיסי או ייאוש וייסורים, או שנאה ודחייה - לא משנה איזו צורה זה לובש, מה האיכות של זה, והאם זה קיצוני או לא. הלימוד הזה לא אומר שכדי להגיע להארה עליך להיות מסכן לחלוטין. זה לא אומר שכל הדברים צריכים להלקח ממך או שאתה צריך להיות מעונה על לוח מתיחה; זה אומר להיות מסוגל להסתכל על סבל, אפילו אם זהו רק רגש קל של חוסר נחת, ולהבין אותו.

קל למצוא שעיר לעזאזל לבעיות שלנו. "אם אמא שלי היתה אוהבת אותי באמת או אם כולם מסביבי היו חכמים באמת, ולחלוטין נחושים לספק לי סביבה מושלמת אז לא היו לי הבעיות הרגשיות שיש לי עכשיו". זה ממש טפשי! ועדיין חלק מהאנשים מסתכלים על העולם בצורה זו, חושבים שהם מבולבלים ואומללים בגלל שהם לא זכו לעסקה טובה. אבל עם הנוסחה של האמת הנאצלת הראשונה, אפילו אם היו לנו חיים די אומללים, מה שאנחנו מסתכלים עליו הוא לא סבל שבא מבחוץ, אלא מה שאנו יוצרים בתודעות שלנו מסביב לזה. זוהי התעוררות בתוך האדם, התעוררות לאמת של הסבל. וזוהי אמת נאצלת מכיוון שהיא לא מטילה יותר את האשמה לסבל שאנו חווים על אחרים. אם כך, הגישה הבודהיסטית היא די ייחודית ביחס לדתות אחרות מכיוון שהדגש הוא על הדרך החוצה מן הסבל דרך חוכמה, חופש מכל אשליה, במקום השגה של מצב עונג עילאי של איחוד עם המוחלט.

אינני אומר שאחרים הם לעולם לא המקור לתסכול ולטרדות שלנו, אבל מה שאנו מצביעים עליו עם הלימוד הזה הוא התגובה שלנו לחיים. אם מישהו מתנהג בצורה מרושעת אליך ובכוונת זדון מנסה לגרום לך לסבול ואתה חושב שהאדם הזה הוא שגורם לך לסבול, עדיין לא הבנת את האמת הנאצלת הראשונה. אפילו אם הוא תולש לך את הציפורניים או עושה דברים נוראים אחרים - כל עוד אתה חושב שאתה סובל בגלל האדם הזה, לא הבנת את האמת הנאצלת הראשונה. להבין סבל הוא לראות בבירור שהתגובה שלנו ביחס לאדם שתולש לנו את הציפורניים, "אני שונא אותך"- זהו הסבל. הפעולה עצמה של תלישת הציפורניים היא כואבת אבל הסבל משלב "אני שונא אותך" ו"איך אתה יכול לעשות לי את זה" ו"לעולם לא אסלח לך".

אולם, אל תחכו למישהו שיתלוש לכם את הציפורניים על מנת לתרגל את האמת הנאצלת הראשונה. נסו זאת עם הדברים הקטנים, למשל כאשר מישהו מתנהג בצורה חסרת רגישות או חצופה או מתעלם מכם. אם אתם מרגישים סבל בגלל שהאדם הזה זלזל בכם או פגע בכם בצורה כלשהי, אתם יכולים לעבוד עם זה. ישנן פעמים רבות בחיים היומיומיים בהן אנחנו יכולים להיפגע ולהעלב. אנחנו יכולים להרגיש כועסים או מוטרדים רק על ידי הדרך שמישהו הולך או נראה, לפחות אני יכול. לפעמים אתם מבחינים בעצמכם מרגישים דחייה רק בגלל האופן בו מישהו הולך או בגלל שהם לא עושים משהו שהם אמורים לעשות - אפשר להיות מאד פגועים או כעוסים בגלל דברים שכאלה. האדם הזה לא באמת פגע בכם או עשה לכם משהו, כמו לתלוש לכם את הציפורניים, אבל אתם עדיין סובלים. אם אינכם מסוגלים להסתכל על הסבל במקרים פשוטים אלה אז לעולם לא תהיו מסוגלים להיות אמיצים מספיק לעשות זאת אם אי פעם מישהו באמת יתלוש לכם את הציפורניים!
אנחנו עובדים עם אי-שביעות-הרצון הקלה שבחיים הרגילים. אנו מסתכלים על הדרך בה אנו יכולים להיפגע או להיעלב על ידי השכנים, על ידי אנשים שאנו גרים איתם, על ידי גברת תאצ'ר, על ידי פני הדברים או על ידי עצמנו. אנחנו יודעים שהסבל הזה צריך להיות מובן. אנו מתרגלים על ידי הסתכלות אמיתית על הסבל כאובייקט ומבינים: "זהו סבל". אז יש לנו הבנה חודרת של הסבל.

עונג והעדר-עונג:
אנחנו יכולים לחקור: לאן החיפוש ההדוניסטי הזה אחר עונג כנקודת הסיום הביא אותנו?
הוא נמשך כבר מזה כמה עשורים אך האם האנושות מאושרת יותר בעקבותיו? נראה שכיום ניתנו לנו הזכות והחופש לעשות כל מה שאנחנו רוצים לעשות עם סמים, סקס, טיולים וכו'- הכל הולך; הכל מותר, דבר אינו אסור. צריך לעשות משהו באמת מגונה, באמת אלים לפני שאתה מנודה. אך האם העובדה שאנחנו יכולים ללכת עם הדחפים שלנו הפכה אותנו למאושרים יותר, רגועים ומסופקים יותר? למעשה, זה נוטה להפוך אותנו לאנוכיים ביותר. אנחנו לא חושבים כיצד המעשים שלנו עשויים להשפיע על אחרים. אנו נוטים לחשוב רק על עצמנו: אני והאושר שלי, החירות שלי והזכויות שלי. אז אני הופך למטרד נוראי, מקור לתסכול, מצוקה וצער לאנשים מסביבי. אם אני חושב שאני יכול לעשות מה שבא לי או להגיד מה שבא לי לומר, אפילו על חשבון אחרים, אז אני אדם שהוא מטרד לחברה.
כאשר התחושה של "מה שאני רוצה" ו"מה אני חושב שצריך או לא צריך להיות" עולה, ואנחנו רוצים להתענג בכל הנאות החיים, באופן בלתי נמנע נחווה אכזבה משום שהחיים נראים חסרי תקווה וכל דבר נראה כהולך בצורה משובשת. אנו מסתחררים בנוגע לחיים- רצים סחור סחור ממצב של פחד למצב של תשוקה. ואפילו כאשר אנו משיגים כל מה שאנחנו רוצים, עדיין אנחנו חושבים שמשהו חסר , משהו עוד לא מושלם. אז אפילו כשהחיים בשיאם, עדיין ישנה תחושה של סבל- משהו שעדיין יש לעשות, סוג של ספק או פחד רודף אותנו.

לדוגמא, תמיד אהבתי נופים יפים. פעם אחת, במהלך ריטריט שהנחיתי בשוויץ, לקחו אותי להרים יפהפיים ושמתי לב לתחושת הייסורים בתודעתי מכיוון שהיה כל כך הרבה יופי, זרם מתמיד של מראות יפים. הייתה לי הרגשה של רצון להאחז בכל זה, כך שהייתי צריך להיות עירני כל הזמן על מנת לצרוך את כל זה בעיניי. זה ממש התיש אותי! עכשיו זה היה דוקהה, הלא כן?

אני מוצא שאם אני עושה דברים בצורה רשלנית - אפילו משהו בלתי מזיק כמו להסתכל על הרים יפים - אם אני רק מושיט יד ומנסה לתפוס משהו, זה תמיד מביא לתחושה לא נעימה. איך אתה יכול לתפוס את היונגפראו ואת האייגר? הדבר הטוב ביותר שביכולתך לעשות הוא לצלם את זה, לנסות לתפוס את הכל על פיסת נייר. זוהי דוקהה; אם אתה רוצה להאחז במשהו יפה כי אתה לא רוצה להיות מופרד ממנו - זה סבל.

להיות במצבים שאתה לא אוהב זה גם סבל. לדוגמא, אף פעם לא אהבתי לנסוע ברכבת התחתית בלונדון. הייתי מתלונן על זה: "אני לא רוצה לנסוע ברכבת התחתית עם הפוסטרים הנוראיים האלה והתחנות האפלות והמטונפות. אני לא רוצה להיות דחוס לרכבות הקטנות האלה מתחת לאדמה". בשבילי זו הייתה חוויה מאד לא נעימה. אבל הקשבתי לקול המתלונן, המייבב הזה - הסבל של לא לרצות להיות עם משהו לא נעים. אז, לאחר שהרהרתי בזה, הפסקתי לעשות מזה עניין ויכולתי להיות עם החוויה הלא נעימה והלא יפה מבלי לסבול ממנה. הבנתי שזה פשוט כך ושזה לגמרי בסדר. אנו לא צריכים ליצור בעיות - לא משהייה בתחנת רכבת תחתית מטונפת ולא מצפייה בנוף יפה. דברים הם כמו שהם, אז אנחנו יכולים לזהות ולהעריך אותם בצורה המשתנה שלהם ללא האחזות. האחזות היא הרצון להחזיק במשהו שאנחנו אוהבים; הרצון להפטר ממשהו שאנחנו לא אוהבים; או הרצון להשיג משהו שאין לנו.

אנחנו גם יכולים לסבול רבות בגלל אנשים אחרים. אני זוכר שבתאילנד היו לי מחשבות די שליליות בנוגע לאחד הנזירים. אז הוא היה עושה משהו ואני חשבתי לעצמי "הוא לא צריך לעשות את זה", או כאשר הוא אמר משהו "הוא לא צריך להגיד את זה!". שמרתי את הנזיר הזה איתי בתודעה ואז, אפילו כשהלכתי למקום אחר חשבתי על אותו הנזיר; התפישה שלו עלתה ואותן תגובות באו איתה: "אתה זוכר כשהוא אמר את זה וכשהוא עשה את זה?" וגם:"הוא לא היה צריך להגיד את זה ולעשות את זה".

כאשר מצאתי מורה כמו אג'האן צ'ה, אני זוכר שרציתי שהוא יהיה מושלם. חשבתי לעצמי: "הו, הוא מורה מדהים - מדהים!". אבל כאשר הוא עשה משהו שעצבן אותי וחשבתי לעצמי: "אני לא רוצה שהוא יעשה שום דבר שמעצבן אותי בגלל שאני אוהב לחשוב שהוא מדהים." זה היה כמו לומר: "אג'האן צ'ה, תהיה מדהים בשבילי כל הזמן. אף פעם אל תעשה משהו שיגרום למחשבה שלילית כלשהי אצלי". אז אפילו כשאתם מוצאים מישהו שאתם באמת מכבדים ואוהבים, עדיין ישנו סבל של הקשרות. זה בלתי נמנע שהם בסופו של דבר יעשו או יגידו משהו שאתם לא תאהבו או תסכימו עימו, יגרמו לכם ספק מסויים - ואז תסבלו.
פעם אחת, כמה נזירים אמריקאים באו לוואט פה פונג, המנזר שלנו בצפון מזרח תאילנד. הם היו מאד ביקורתיים ונראה היה שהם רק ראו מה שלא בסדר. הם לא חשבו שאג'האן צ'ה הוא מורה טוב במיוחד והם לא אהבו את המנזר. הרגשתי כעס רב ושנאה עולים בי בגלל שהם ביקרו דבר שאני אוהב. הרגשתי ממורמר - "טוב, אם אתם לא אוהבים את זה, אז עופו מפה. הוא המורה הטוב ביותר בעולם ואם אתם לא מסוגלים לראות את זה, אז לכו!" סוג כזה של הקשרות- להיות מאוהב או מסור - הוא סבל בגלל שאם משהו או מישהו שאתה אוהב עומד תחת ביקורת, אתה מרגיש כעס ומרמור.

תובנה במצבים שונים:
לפעמים תובנה עולה בזמנים הכי לא צפויים. זה קרה לי בזמן שהתגוררתי בוואט פה פונג. החלק הצפון מזרחי של תאילנד הוא לא החלק הכי יפה או נחשק בעולם עם היערות העלובים והמישורים השטוחים; האיזור גם הופך חם ביותר במהלך העונה החמה. היינו חייבים לצאת החוצה בחום באמצע היום לפני "ימי ההקפדה" ולטאטא את העלים מהשבילים. היו איזורים עצומים לטאטא. בילינו את כל אחר הצהריים בשמש היוקדת, מזיעים ומטאטים את העלים לכדי ערימות עם מטאטא גס; זו הייתה אחת המטלות שלנו. לא אהבתי לעשות את זה. חשבתי "אני לא רוצה לעשות את זה. לא באתי הנה לטאטא עלים מהשביל. באתי הנה על מנת להגיע להארה - ובמקום זה הם מכריחים אותי לטאטא עלים מהשביל. חוץ מזה, חם ויש לי עור בהיר; אני יכול לקבל סרטן עור מלהיות ככה בחוץ במזג אוויר שכזה".
עמדתי שם אחר צהריים אחד, מרגיש מסכן לחלוטין וחשבתי: "מה אני עושה פה? למה באתי לכאן? למה אני נשאר כאן". עמדתי שם עם המטאטא הארוך והגס ולחלוטין חסר אנרגיה, מרגיש רחמים עצמיים ושונא את הכל. אז אג'האן צ'ה בא, חייך אליי ואמר: "וואט פה פונג זה הרבה סבל, הלא כן?" והלך. אז חשבתי לי:" למה הוא אמר את זה?" ו"למעשה, אתה יודע, זה לא כל כך גרוע". הוא גרם לי להרהר. האם לטאטא את העלים זה באמת כל כך לא נעים? לא , זה לא. זה למעשה דבר נייטרלי; אתה מטאטא את העלים וזה לא פה ולא שם... האם להזיע זה כל כך נורא? האם זו באמת חוויה עלובה ומשפילה? האם זה באמת גרוע כמו שאני עושה מזה?... לא - להזיע זה בסדר, זה דבר טבעי לגמרי לעשות. ואני לא אקבל סרטן עור והאנשים בוואט פה פונג נחמדים מאד. המורה הוא אדם אדיב וחכם מאוד. הנזירים התנהגו אליי יפה. אלו שאינם נזירים באו וחילקו לי אוכל ו... על מה בעצם אני מתלונן?".

בעודי מהרהר על החוויה האמיתית של להיות פה, חשבתי: "אני בסדר. אנשים מכבדים אותי ומתנהגים אליי יפה. אנשים נעימים מלמדים אותי במדינה נעימה מאוד. אין באמת שום דבר רע בדבר, חוץ ממני; אני יוצר בעיה מכך מכיוון שאני לא רוצה להזיע ולא רוצה לטאטא עלים". אז הייתה לי תובנה חדה ביותר. לפתע הבנתי שמשהו בי תמיד מתלונן ומבקר ושהוא מונע ממני להקדיש את עצמי או לתת את עצמי לסיטואציות מסוימות.

חוויה נוספת שלמדתי ממנה הייתה מהמנהג לרחוץ את הרגליים של הנזירים הוותיקים כאשר הם חוזרים מקיבוץ הנדבות. לאחר שהם הלכו יחפים דרך הכפרים ושדות האורז, כפות הרגליים שלהם הפכו מלוכלכות. היו אמבטיות לרגליים מחוץ לחדר האוכל. כאשר אג'אהן צ'ה היה מגיע, כל הנזירים - אולי עשרים או שלושים מתוכם - היו מזנקים החוצה על מנת לשטוף לו את הרגליים. כאשר ראיתי את זה לראשונה חשבתי לעצמי: "אני לא הולך לעשות את זה. לא אני!". ואז למחרת בבוקר, שלושים נזירים רצו החוצה ברגע שאג'האן צ'ה הופיע ורחצו לו את הרגליים. חשבתי לעצמי: "איזה דבר טפשי לעשות. שלושים נזירים רוחצים את הרגליים של נזיר אחד. אני לא הולך לעשות את זה". ביום למחרת, התגובה שלי הפכה אפילו אלימה יותר... שלושים נזירים רצו החוצה ורחצו את הרגליים של אג'האן צ'ה וחשבתי: "זה באמת מעצבן אותי, נשבר לי! אני מרגיש שזה הדבר הכי טפשי שראיתי מעודי - שלושים גברים רצים החוצה לרחוץ את הרגליים של גבר אחד! הוא בטח חושב שהוא זכאי לזה, אתם יודעים - זה בטח מטפח לו את האגו. בטח יש לו אגו עצום אחרי שכל כך הרבה אנשים רוחצים לו את הרגליים מדי יום. אני לעולם לא אעשה זאת!"

התחלתי לבנות תגובה חזקה, תגובה מוגזמת. ישבתי שם מרגיש ממש אומלל וכועס. הייתי מסתכל על הנזירים וחושב "הם נראים לי טפשים כולם. אני לא מבין מה אני עושה פה".
אבל אז התחלתי להקשיב וחשבתי, "זוהי מסגרת מחשבתית ממש לא נעימה להיות בה. האם יש מה להיות נסער בגללו? הם לא הכריחו אותי לעשות את זה. זה בסדר; אין שום דבר רע בשלושים גברים שרוחצים את כפות הרגליים של גבר אחד. זה לא בלתי מוסרי או התנהגות רעה ואולי הם נהנים מזה; אולי הם רוצים לעשות את זה - אולי זה בסדר גמור לעשות את זה - אולי אני צריך לעשות את זה!". ואז למחרת בבוקר, שלושים ואחד נזירים רצו החוצה לרחוץ את הרגליים של אג'אהן צ'ה. לא הייתה יותר שום בעיה. זה הרגיש ממש טוב: הדבר הזדוני שבתוכי הפסיק.

אנחנו יכולים להרהר על הדברים האלה שמגרים מרמור וכעס בתוכנו: האם משהו באמת רע איתם או שזה משהו שאנו יוצרים דוקהה בגללו? אז אנו מתחילים להבין את הבעיות שאנו יוצרים בתוך החיים שלנו ובתוך החיים של האנשים הסובבים אותנו.

עם מודעות, אנחנו מסכימים לשאת את החיים בשלמותם; עם ההתלהבות והשעמום, התקווה והייאוש, התענוג והכאב, העניין והלאות, ההתחלה והסוף, הלידה והמוות. אנו מוכנים לקבל את הכל בתודעה במקום לספוג פנימה את הנעים בלבד ולדחות את הלא נעים. התהליך של התובנה הוא ללכת לדוקהה, להתבונן בדוקהה, להודות בדוקהה ולזהות דוקהה על כל צורותיה. אז אתם כבר לא סתם מגיבים מתוך הרגל של סיפוק או הדחקה. ובגלל זה אתם יכולים להתמודד עם סבל טוב יותר ולהיות יותר סובלניים כלפיו.
הלימודים האלו אינם מחוץ לנסיון שלנו. הם, למעשה, השתקפויות של החוויה האמיתית שלנו, לא עניינים אינטלקטואלים מסובכים. לכן יש להשקיע מאמץ על מנת להתפתח ולא סתם ללכת בתלם. כמה פעמים עליכם להרגיש אשמה לגבי ההפלה או הטעויות שעשיתם בעבר? האם עליכם לבלות את שארית זמנכם בהעלאת גירה של הדברים שקרו בעבר ולשקוע בספקולציות וניתוחים עד אין סוף? ישנם אנשים שיוצרים לעצמם תסביכי אישיות שכאלה. אם אתה רק שוקע בזכרונות, ההשקפות והדעות שלך, אז לעד תשאר תקוע בעולם ולא תוכל להתעלות מעבר לכך.

אתם יכולים להרפות מהעול הזה אם אתם מוכנים להשתמש בלימוד בצורה מיומנת. אמרו לעצמכם: "אני לא הולך להתפס בזה יותר. אני מסרב לקחת חלק במשחק הזה. אני לא הולך להכנע למצב הרוח הזה". תתחילו לשים עצמכם במצב של ידיעה:"אני יודע שזוהי דוקהה. יש דוקהה". זה חשוב מאד לקחת את ההחלטה הזאת למקום בו נמצא הסבל ואז להישאר בו. רק על ידי בחינה של סבל והתמודדות איתו בצורה זו ניתן לקוות להשיג את התובנה הכבירה: "הסבל הזה הובן".

אלו היו שלושה אספקטים של האמת הנאצלת הראשונה. זוהי הנוסחה בה אנו חייבים להשתמש בהרהור על החיים שלנו. כאשר אתם מרגישים סבל, דבר ראשון זהו: "יש סבל". ואז: "זה צריך להיות מובן". ולבסוף: "זה הובן". ההבנה הזאת של דוקהה היא התובנה של האמת הנאצלת הראשונה.