לשחות נגד הזרם מאת: סטיבן באצ'לור

האימון בתשומת לב מודעת הוא חלק מהדרך הבודהיסטית ויש לו ערך ומטרות. היחס כלפי מצבים רגשיים הוא בהתאם לפוטנציאל שלהם להגדיל או להקטין את הסבל. אם רגש מסוים, כדוגמת כעס או קנאה, נתפש כהרסני, הוא בפשטות מזוהה ככזה. הוא אינו בא לידי ביטוי במחשבה דיבור או מעשה שלילי, והוא גם אינו מודחק או מוכחש כלא מתאים לדרך "הרוחנית". כשרואים אותו כפי שהוא – מצב רגשי בר חלוף – ניתן להבחין בתשומת לב כיצד הוא עוקב אחר טבעו: לעלות, לשהות לזמן-מה, ולחלוף .
הבודהה תאר את לימודו כ"שחייה נגד הזרם". האור היציב של המודעות ותשומת הלב חושף עד כמה אנו נזרקים אל הזרם של התניות והרגלים מהעבר. ברגע שאנו מחליטים לעצור ולהסתכל במה שקורה (כמו שחיין שמשנה בפתאומיות את כיוון השחייה משחייה במורד הזרם לשחייה במעלה הזרם), אנו מוצאים את עצמנו מוכים על ידי זרמים חזקים שמעולם אפילו לא חשדנו בקיומם – בדיוק מכיוון שעד לאותו הרגע חיינו כשאנו נתונים לפקודתם.
תרגול תשומת הלב המודעת הוא הצעד הראשון לעבר חירות פנימית. כשאנו מאמנים את עצמנו להתרכז בנקודה אחת, בנשימה למשל, הדבר מאפשר לנו, בהדרגה, להפוך לשקטים יותר ומרוכזים יותר. אף על פי כן, דממה כזו, אינה סוף פסוק כשלעצמה. היא משמשת כבמה שממנה ניתן להתבונן בבהירות רבה יותר במה שמתרחש בתוכנו. היא מאפשרת את המודעות העמוקה והיציבה הדרושה כדי להבין את מקורן של ההתניות: בעיקר, כיצד אשליה והשתוקקות הן המקור של הסבל האנושי. הבנה מדיטטיבית שכזו היא חווייתית יותר מאשר אינטלקטואלית, טיפולית יותר מאשר דוגמטית, משחררת יותר מאשר רק משכנעת.
המטרה של תשומת הלב המודעת היא להגיע להבנה שמשחררת מאשליה והשתוקקות. בפַּאלִי, הבנה כזו קרויה וִיפּסַנא ("ראייה חודרת"), וזה השם הנפוץ כיום במערב לתרגול המסורתי של מודעות ותשומת לב. וִיפּסַנַא לרוב מתורגמת כ"תובנה", וניתן למצוא קורסים ל"מדיטציית תובנה".
השימוש בשם הזה הביא למעט בלבול. זה יצר את הרושם שיש בודהיסטים שמתרגלים וִיפַּסַנַא, בעוד אחרים אינם מתרגלים זאת (כגון מתרגלי זֵן או בודהיזם טיבטי). האמת היא שוִיפַּסַנַא היא מרכזית לכל צורות תרגול המדיטציה הבודהיסטית. המטרה המובחנת של כל מסורת התבוננות וחקירה בודהיסטית היא מצב שבו שלווה פנימית (סַמַטְהה) מאוחדת עם תובנה (וִיפַּסַנַא). במשך השנים, כל מסורת פיתחה את השיטות הייחודיות לה כדי לממש מצב זה. המסורות שונות זו מזו בשיטות אלה ולא במטרתן הסופית, שהיא איחוד של שלווה ותובנה.