להצטער על גבר שירד מגדולתו ואיבד את הכל, ותחושת הכישלון כבר בקעה בו סדק עמוק שנשקף במבטו הריק. אנו חשים את סבלם, כואבים איתם, לא שופטים אותם לרגע. מאפשרים להם להיות בדיוק כמות שהם. רק מבקשים לגעת, לתמוך, לספק כתף שתאפשר להם לספוג בה את מליחות הכאב המכסה את עיניהם המזוגגות.
אנו פורטים על רגשותינו הכמוסים ביותר, העמוקים ביותר, המודחקים ביותר, דרך אותן הדמויות הכואבות, וחולקים לכמה רגעים את אותם הרגשות המשותפים שאיננו מעזים לתת להם מקום וביטוי בחיינו הפרטיים, כאשר הם מטפסים ועולים מעצמם מתוך חדרי ליבנו הצפונים. נכון לנו לבכות בלוויה של האחר, אך אנו נמנעים מלהעלות על דמיוננו את זו שלנו. ובכך אנו מנהלים עם הכאב הכמוס שבחיינו יחסים מסדר שני, נותנים לו לגיטימיות רק כאשר הוא מתווך לנו על ידי גורם שלישי. זאת על אף שיש בה, בהתמסרות לאותם הרגשות ה׳שליליים׳ והעזים שעולים בנו מתוך מעמקי עצמנו, דווקא הזדמנות לנחמה אמיתית. יש בה איכות התנסותית שעומדת בפני עצמה.
כאשר אנו ממלאים את הכרתנו באותה האיכות של תחושת הכאב ומאפשרים לה לפעול בנו ללא שליטה, כמו גלי העומק הנושאים אותנו מעלה מטה כשכף רגלנו אינה משגת את קרקעית הים; בהתמסרות מלאה, בשיחרור מכל אחיזה, בתחושת ציפה בלב מוקד המועקה; אנו מאפשרים לעצמנו לצלול באותם האתרים הבתוליים שבנפשנו, שאינם חשופים לאור הלבנה. אנו מלטפים את עצמנו כפי שמעולם לא נגעו בנו. לופתים כפי שמעולם לא חיבקו אותנו. ויש בכך איכות מרפאת. משחררת. לא נאבקת. רק מקבלת. מתמסרת. ולא שופטת.
הכאב הוא מרכיב בלתי נפרד מאיתנו ויש בו כדי לשאת אותנו לתוך חוויה איכותית, אינטימית ואותנטית, ולאחדנו עם הטבע השורשי ביותר שמתחולל בנו. בקשיבות (mindful) מלאה לתחושת הכאב שלנו אנו חושפים ומכירים עוד מעט ממעמקי נפשנו, ומאפשרים לעצמנו פשוט להיות.