דוגמית חינם: סמים מול מדיטציה בדרך לתודעה הערה

לאורך כל החוויה-המהונדסת-סם לא הייתה עוזבת אותי התחושה שהכל drug induced, לא אמיתי, מתופעל עם אמצעי עזר, עם מניפולציה חיצונית על התודעה. ואחר כך התודעה חוזרת למצב היומיומי שלה – האם חל בה שינוי? מלבד היווספותו של הזיכרון, שצרוב אמנם בתאים בתור הצצה לאפשרות של מציאות אחרת, של תודעה אחרת. אבל בסופו של דבר, האם הרחיב לי את התודעה של היומיום? האם לימד אותי משהו על עצמי? האם קירב אותי אל עצמי ואל החופש?

לפני כמעט שלושים שנה, גילתה לי האקסטזי דבר חשוב: שיש בי את היכולת הפנימית, את המנגנון שמאפשר לאהוב אהבה גדולה, מקיר אל קיר, אהבה ללא-תנאי. עם אישונים מוגדלים ותחושת בחילה קלה, חוויתי אהבה חובקת-כל ועצומה לכל מי ומה שעיניי נחו עליו/ה. גיליתי שמצב תודעה כזה הוא אפשרי. הוא זמין לנו. ארבע שעות מאוחר יותר, כשהשפעת הסם התפוגגה מגופי ופרחה מנשמתי כמו התאבכות של רוח רפאים, מצאתי את עצמי מגדירה לעצמי מטרות חדשות בחיים: להגיע למצב התודעה הזה של אהבה-ללא-תנאי ללא עזרתו של חומר חיצוני. האקסטזי הייתה גלגלי העזר, עכשיו אני רוצה לנסוע לבד.



הצצה אל מציאות אחרת

במסורות רבות, שאינן בודהיסטיות, המטרה של המדיטציה היא החוויה המדיטטיבית: תחושת החיבור עם הכול, תחושת ההתמוססות של האני הנפרד והנבדל אל תוך האחדות, ההתרחבות וההתעלות של הנפש או שלווה עמוקה. רבים מאיתנו נמשכים אל הגישה הזאת בגלל מה שיש לה להציע, בגלל ההבטחה למצבים מיסטיים, למצבי תודעה אחרים, אפילו לכוחות אזוטריים. חוויות כאלו מספקת לנו גם חווית הסמים הפסיכדליים, או בימינו האיאוואסקה הפופולארית.

אבל האם המטרה של מדיטציית ויפאסנה (תובנה) היא להגיע לחוויות עמוקות וממלאות כאלו? לפני שנים הצגתי את השאלה הזאת למורת הדהרמה שאילה קת'רין. היא השיבה בשלילה, והחזירה את השאלה אלי: "מהי מטרת המדיטציה?"
"לשחרר את התודעה," עניתי. היא נעצה בי מבט נוקב: "לשחרר את התודעה ממה?"
"מהיאחזות", השבתי.
"אם כן," המשיכה, "זה כולל גם את שחרור התודעה מהיאחזות במצבי תודעה, מופלאים וטרנסצנדנטליים ככל שיהיו, לא?"

החוויות המדיטטיביות הן תופעות לוואי – אולי רצויות, אבל הן אינן המטרה. המטרה היא אינסייט, תובנה. התעוררות לתוך טבעם האמיתי של הדברים. שחרור מוחלט של התודעה. שהייה בתוך הלא-מותנה, הלא-כבול, הנצחי. חיים ערים. התרגול, הדרך והמטרה הופכים חד הם. אנחנו מתרגלים שחרור של התודעה דרך אי-היאחזות, כדי להגיע אל שחרור התודעה מהיאחזות.

האם החוויות המדיטטיביות הן מכשולים על ה"דרך"? תלוי את מי שואלים. יש מסורות בודהיסטיות שטוענות שכן, ושאף מגישות למתרגל/ת רשימה מפורטת ומדוקדקת של הסכנות העומדות על דרכו/ה, רשימה הנקראת בשם הלא-מחמיא: עשר ההשחתות. אלו הן ברובן מצבי תודעה נעימים כמו חדווה עזה, עירנוּת וצלילוּת נדירוֹת או שלווה עמוקה, שגורמים לנו להיאחז בהם בכל מאודנו, לרצות לשהות בהם לנצח, ולהשתוקק ולהתגעגע אליהם כשאנחנו מגלים בצער ובכאב-לב שגם הם שייכים לעולם התופעות המותנה: מופיעים בהתאם לתנאים מסוימים וחולפים כשהתנאים משתנים.

הנזיר הסרי-לאנקי ואלפולה ראהולה אומר בספרו 'מה שלימד הבודהא': "כל המצבים המיסטיים האלה הם תולדה של התודעה, יצירי התודעה, מותנים. אין להם ולא כלום עם המציאות, האמת, הנירוואנה."

לעומתו, טוענות מסורות בודהיסטיות אחרות שיש טעם ותועלת בחוויות האלה. הן אולי לא "סוף הדרך", אבל הן משאירות לנו בפה טעם של עוד, ומדרבנות אותנו קדימה בתרגול. הן הצצה, כפי שכתבתי קודם, אל אפשרות של מציאות אחרת, של תודעה אחרת, שאפשרית וזמינה לנו. ראמש באלסקר, מורה האדוואיטה ממובאיי, מכנה את החוויות האלה 'דוגמיות חינם', ומבטיח שיש עוד הרבה מאיפה שאלה באו. גם המורה שלי אג'יי סינג מתייחס בכבוד אל החוויות האלה, ואומר שהן סדק שדרכו אנחנו יכולים לבקוע, להתפרץ, אל המסע הרוחני, אל המציאות הרוחנית, אל החיים עצמם.
הבעיה היא כמובן לא בחוויות עצמן, אלא בהיקשרוּת שלנו, שהופכת את החוויות למושא להשתוקקות וגורמת לחיי היומיום שלנו להחוויר בהשוואה. ומה שהתחיל כחוויה מענגת הופך לגורם לסבל.

גלגל ההצלה האחרון

רבים מאיתנו מגיעים אל הדרך הרוחנית מתוך משבר, מתוך סבל. אנחנו רוצים להיות על דרך רוחנית, כדי לשנות את עצמנו, כדי להיפטר מחלקים בנו שאנחנו לא אוהבים, לא מקבלים, משוכנעים שהם מכשולים: פצעי הילדות, ההתמכרויות, השריטות, הדיכאונות, החרדות. או רגשות עזים שהיינו רוצים להיפטר מהם: הכעסים, הקנאות, הבדידות. איכשהו אנחנו מאמינים בסתר לבנו שהתרגול והדרך הרוחנית יפתרו אותנו מהצורך להרגיש רגשות אלה, או – עוד יותר טוב – יעלימו אותם לחלוטין.
מי מאיתנו לא קם/ה מדי פעם בבוקר עם משאלה שהדברים יהיו אחרת? שתהיה לי זוגיות, שתשתפר הזוגיות הנוכחית, שארוויח יותר כסף, שכבר יהיה לי ילד,  שהילדים יגדלו כבר, שהממשלה תיפול, שהכיבוש ייגמר, שיהיה משהו מתוק בבית...  זה טבעי ואנושי לרצות שהעניינים ישתפרו, זהו כנראה שביב שהוחדר בזמן הכנת הקוד לתוכנה האנושית. אבל מגיעים רגעים בחיים שלנו שבהם אנחנו מגלים שכל הניסיונות שלנו להשתנות עלו בתוהו. שכל העזרים שהשתמשנו בהם לאורך החיים כדי לעשות לנו אותם קלים יותר ונוחים יותר וכביכול בטוחים יותר – לבסוף מכזיבים. אם היינו במערכת יחסים אוהבת עם אחר/ת שנטעה משמעות בחיינו – ייתכן שיום אחד נתעורר ונמצא את עצמנו לבד; אם יש לנו ילדים – הם גדלים ועוזבים את הבית; אם הייתה לנו עמדה חשובה בחיים – הגיע גיל הפרישה או שפיטרו אותנו; אם הסתמכנו על היופי שלנו – התבגרנו והזדקנו; אם היינו חזקים ובריאים – הפכנו חלשים וחולים. כל המניפולציות שעשינו כדי לשלוט בנסיבות ובא/נשים שסביבנו – כשלו.

לבסוף, מותשים מהמאבק עם עצמנו ומהכישלונות להשתנות על ידי מאמצים פנימיים – אנחנו פונים אל גלגל ההצלה האחרון שנותר לנו – אל הדרך הרוחנית. שם יבוא  מזור למכאובינו, שם נוכל סוף סוף להיות מישהו/י אחר/ת! אנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, טנטרה, תטא וריברסינג, מזיעים בסווט-לודג'ים, מחוללים במעגלים מקודשים, פוקחים את העין השלישית, מתחברים לילד הפנימי, קוראים הילות, מעלים באוב גלגולים קודמים, משננים דוקטרינות בודהיסטיות, עושים את כל הדברים "הנכונים", מתרגלים את כל התרגולים "הנכונים" ומתנהגים יפה כמו ילדים מאוד-מאוד טובים. ובסופו של התהליך המייגע הזה אנחנו מקווים שניפטר מכל הצדדים האפלים, השליליים, המבישים והלא-רוחניים שלנו.

ברתלמאו, ישות מתקשרת אוהבת, אומר בספרו המקסים 'אני בא אליכם כאַח': "אנא, התחילו להשלים עם העובדה שהמהות הבסיסית שלכם ודאי לא תשתנה יותר מדי... החיים שלכם מבוססים על הנחה המוקדמת שיש בכם משהו לא-בסדר שאתם צריכים לְסַדר. הייתי רוצה להציע שאין בכם שום דבר לא-בסדר, ובהחלט אין בכם שום דבר שצריך לְסַדר."

חברה טובה אמרה לי שמבחינתה ההגדרה שלה לאישה מוארת היא: "זו שהמאבק תם בה".
אני מסכימה בכל לבי. כי אחרת, מה הטעם בתרגול קפדני ומסור  אם אין הוא מקרב אותנו אל חיים נטולי מאבק, גם אם המאבק הוא פנימי? אם אין הוא מקרב אותנו אל השמחה, החיוניות, החיוּת, המלאוּת והאינטימיות עם הדברים? אם אין אנחנו קרובים יותר אצל עצמנו, מפויסים יותר, נינוחים יותר גם מול מראות קשים של דפוסים עיקשים שמסרבים להיעקר משורש, של פצעי ילדות שחוזרים ומציפים בַזמנים הכי לא הולמים, של פחדים עתיקים שצפים מלב המאפליה ומפעילים ומתמרנים את שגרת יומנו?
מורה זן ידוע אומר שאם תרגול המדיטציה אינו מחלחל אל החיים שמעבר "לכרית", זה כמו למלא דלק במכונית ולהחנות אותה בתחנת הדלק, במקום לצאת איתה לנהוג בכביש המהיר.

המדיטציה בעיניים פקוחות

תהפוכות החיים: בתחילה היו הנהר נהר וההר הר; אחר כך גילינו את הדהרמה וחיינו התהפכו ולבנו סער והנהר לא היה נהר וההר לא היה הר; אחר כך נרגענו, התייצבנו, והנה הנהר הוא שוב נהר וההר הוא שוב הר. עם השנים גיליתי שאני פחות מחפשת ריגושים, תחליפים זולים או יקרים לדבר האמיתי, פחות גנוּבה לרוח, יותר קשובה לכאן ועכשיו. והמתיקוּת של המדיטציה השקטה בעיניים עצומות נמהלת ונמזגת עם המתיקוּת של המדיטציה בעיניים פקוחות. הביקור האחרון שלי בהודו, לפני כחודש, החזיר לי שוב את החוויה של לשהות במדיטציה ללא הפסקה, ללא הפרעה, ללא הגבולות המוכרים של "עכשיו זה מדיטציה, עכשיו זה לא"; ללא ההפרדה המלאכותית בין מדיטציה פורמלית, מובנית, לבין מדיטציה לא פורמלית, בין "הישיבה" לבין "החיים". החוויה של להיות במדיטציה מתמדת, לא כתרגול אלא כמצב תודעתי, הוויתי. שבו הרגע מלא, שלם, שבו גם 'יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד'.

"מה הטעם בידע אם הוא לא מוביל לחוכמה?" מתלבטים פראני וזואי של סלניג'ר. "במה נבדלת צבירת נכסים חומריים – כסף, רכוש, תרבות, ידע, נכסים אינטלקטואליים – מצבירת נכסים רוחניים?" ("נכסים הם נכסים, לכל הרוחות".) אכן, מה הטעם בצבירת נכסים רוחניים אם הם לא מקרבים אותנו אל עצמנו, אל מקור החוכמה והחמלה האלוהיים; אל מקום בתוכנו שחי בשלום עם הכול, שמסתכל מסביב ורואה "חיים" ולא "בעיות". אל מקום בתוכנו שיכול 'להתאזר באורך-רוח כלפי הבלתי נפתר שבלב', אם לעשות פרפראזה על מילותיו הפואטיות של המשורר הדגול רילקה, מקום שיכול 'לחיות עכשיו את השאלות, שמא נוכל להגיע אט אט, בלי לחוש זאת, ביום מן הימים הרחוקים, לחיות את התשובה".

לטעמי, סימנו של האדם/האישה החיה חיים ערים הוא שהיא מאושרת יותר, שחייה קלים יותר, שהיא רואה פחות בעיות ובעייתיוּת בעולם סביבה ובתוכה, שהיא נוהגת בעצמה ובאחרים בסלחנות בלי להעדיף בהכרח את הראשונה על פני האחרונים, ולהפך. שהיא נהנית מחופש פנימי רב יותר.

השַפּעת האביבית האחרונה הפגישה אותי שוב עם גיבור ילדותי  אטיקוס ('אל תיגע בזמיר'), שבַסבלנות ובַסלחנות האינסופית שלו לילדיו ובמערכת הערכים שניסה להנחיל להם הזכיר לי תמיד את אבא שלי. שניהם טענו ש: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו... עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו". מבלי דעת, הושפעתי בימי ילדותי מאותו הדבר שלימים אחשיב כלב-לבה של הדהרמה, ושעד היום נחשב בעיני כמהותו העיקרית של אדם ער: היכולת לשים עצמו/ה בנעליו של האחר/ת.

הדהרמה מקרבת אותנו אל היכולת לראות שכולנו כל-כך דומים: בתי חרושת קטנים לייצור דעות ושיפוטים, שמנסים למצוא טעם ומשמעות בקיום המשונה הזה שהוטלנו אליו על כורחנו; כולנו סובלים מנוכחותו של עריץ פנימי וביקורתי, מנוכחותם של קנאה, כעסים, פחדים, ובכולנו יש טוּב, חוכמה וחמלה. כולנו מתהלכים על אותה האדמה, מעל כולנו מאיר אותו הרקיע,  שהוא, כדבריו של אריך קסטנר, "מרומם על כל שֶכל ובינה, ששמשו מחממת ומאירה על כל היקום ואינה מבדילה בין צדיקים ורשעים ופושרים".