התשוקה לשחרור

סנדיה רקפת בר-קמה, 2003

הביטוי "תשוקה לשחרור" נשמע על פניו כסתירה: מה לתשוקה – שנחשבת במסורת הבודהיסטית לשורש כל הסבל והשעבוד – ולשחרור, שמתואר כ"מיגורם המוחלט של החמדנות, השנאה והתעתוע", ומכאן גם היעדרן המוחלט של היאחזויות, שהן תוצר הלוואי הסמסארי של התשוקה?
אכן, איך 'תשוקה' ו'שחרור' יכולים לדור בכפיפה אחת?

בחוגי הדהרמה יש לתשוקה מוניטין מפוקפק, ואילו השחרור נתפס כמטרה ראויה. בפאלי יש שתי מילים שונות לתאר שני סוגי תשוקה, והתשוקה לשחרור נמצאת בקטגוריה של תשוקה "טובה ומיטיבה"  wholesome (צ'אנדה), לעומת אחותה הנחותה ממנה: התשוקה (הצמא) למילוי צרכים ותאוות חושים (טאנהא).
ברצוני לבחון האם תשוקה ושחרור הם אכן הפכים קוטביים כמו שנדמה על פניו.

לפני כמה שנים הייתי עדה לחילופי דברים שהותירו בי רושם עמוק. שירתתי במטבח בקורס של שאילה. יום אחד, בזמן השאלות והתשובות, הצביע אחד המשתתפים וטען שהוא משועמם. שאילה הייתה יכולה לענות על השאלה הזאת בכמה דרכים: היא הייתה יכולה לדבר על חמשת המכשולים, שהשעמום הוא אחד מהם; היא הייתה יכולה לעודד אותו לטפח עניין בפרטים הקטנים של הנשימה או בפרטים הקטנים של הרגע; היא הייתה יכולה לשלוח אותו לעשות מדיטציה בהליכה, להזרים קצת את האנרגיה שלו.

במקום זאת, שאילה שאלה אותו כמה עניין יש לו ברגע הנוכחי, בכאן ועכשיו. על כך הוא ענה שאין לו עניין מיוחד. אז עשתה שאילה דבר מפתיע למדי: היא אמרה שהיא לא מאמינה לו! היא שאלה אותו למה הוא שם, בקורס. הבחור עצר וחשב לרגע, ואז אמר: "כי אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי."
המילים האלה פרטו על מיתר עמוק בתוכי.
מה זאת אומרת  "לא לבזבז את החיים שלי"?
ואיך נוכל לחיות את החיים כך שלא נרגיש שהם מבוזבזים?

בשנות העשרים לחיי גרתי במנהאטן, ובהתאם לגיל ולמקום היה רוב זמני מוקדש לחקירת התנסויות של סקס, סמים ורוקנ'רול. ואז, יום אחד, נתקלתי במילותיו של המשורר האמריקני המפורסם, הנרי דיוויד ת'ורו:
I went to the woods because I wished to live deliberately"" 
(הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה).
המילים האלה טלטלו אותי עד שורש נשמתי: מה זאת אומרת לחיות מתוך כוונה תחילה? משהו בכל תא מתאי גופי זיהה את הרעיון הזה והדהד עמו, ולמרות שלא היה לי מושג ברור לְמה הכוונה – חשתי תשוקה עמוקה לחיות ככה גם את חיי שלי.
בשבילי כיום שני האירועים האלה מתחברים, כי לא לבזבז את חיי פירושו לחיות מתוך כוונה תחילה. ולחיות מתוך כוונה תחילה פירושו להיות ערה. התשוקה להיות ערה הביאה אותי לתרגול.

לעתים קרובות אנחנו שומעים שעלינו לעמוד על המשמר ולהיזהר מן התשוקה להיות משוחררים, מפני שמקורה באגו; האגו רוצה לענוד את השחרור כמדליה, לראות בו הישג אישי. בדרך כלל אני לא אוהבת את השימוש במילה "אגו", שלרוב נאמרת בקונוטציה שלילית ומקטינה, וכקונספט שגוי, כאילו משהו לא בסדר או לא רוחני עם האגו. לטעמי, אגו הוא פשוט הופעתה של תחושת העצמי הנבדל, וככזה, האגו אינו בהכרח מכשול בדרך לשחרור, במיוחד אם אנחנו לא מזדהים איתו, אם אנחנו רואים דרכו, רואים אותו כפי שהוא: מופיע וחולף מרגע לרגע, והופכים אותו לאובייקט להתבוננות בדומה לארבעת מוקדי תשומת הלב המתוארים בסאטיפטאנה סוטרה.

בואו לא נדאג כל כך בעניין האגו כשאנחנו מרגישים את הכמיהה להיות ערים. טיל שנשלח לירח אינו עסוק בשאלה מי שלח אותו: האמריקנים או הרוסים. הטיל רק חושב: "וואו, אני הולך לראות את הירח!" באופן דומה, כשאנחנו מרגישים כמיהה עמוקה להיות חופשיים, בואו לא נייגע את מוחנו בשאלה מנין באה המשאלה הזאת; הדבר היחיד שחשוב הוא הרצון להיות ערים.

התעוררותן של תשוקה או השתוקקות היא בלתי נמנעת, היא טבועה בעצם היותנו בתוך גוף. לפי הבודהא, כשמתרחשת תפיסה – מתרחשים הכרה, מתן שם והמשגה, ומשם קצרה הדרך להתעוררותן של התשוקה והסלידה.
מתשוקות נוצרות היאחזויות. בסוטרות רבות הבודהא מסביר את הופעתה של השתוקקות (craving) כתוצאה של המפגש של החושים עם אובייקט-חושים נעים או מענג. כאשר העין פוגשת מראה נעים, האוזן –  צליל נעים, הפה – טעם נעים וכולי – אלא אם כן אנחנו פוגשים את החוויה עם בהירות ואיזון – סביר שתיווצר השתוקקות. ושהשתוקקות מובילה להיאחזות והיצמדות.
אלא שהבודהא הוסיף ואמר שההשתוקקות היחידה שאל לנו לנטוש היא ההשתוקקות להיות חופשיים מהשתוקקות.

בשונה מהתפיסה הבודהיסטית, אני מאמינה שכל התשוקות נובעות מן התשוקה ה'מקורית' לאחדות, לאיחוד, כשם שכל כאב נובע מן הכאב ה'מקורי', כאב ההיפרדות, שהיא תחושת ה'עצמי' הנבדל, הופעת האגו.
באופן דומה, אני מאמינה שבבסיס כל התשוקות עומדת התשוקה להיות משוחררים. משוחררים מסבל, משוחררים מכאב, אלא שתשוקה זו מוסטת ומופנת בטעות לאובייקטים חיצוניים שונים: לעושר, ביטחון, תענוגות חושים, נוחות, כוח, תהילה, ידע. סיפוק התשוקות הללו הוא עקר, אבל לא לגמרי חסר תועלת, כי הוא נותן לנו הצצה לחוויית החופש, טעם קצר-מועד אבל מוחשי של השחרור. זהו ניסיונה של התודעה לרפא את ההפרדה, לשוב לאיחוד. אם נבחן את הדברים בתשומת לב, נגלה תופעה מעניינת: תחושות השמחה והשלמות, אותן אנחנו  מייחסים למושא התשוקה שהושג, נוצרות למעשה מכך שכתוצאה ממימוש התשוקה חווינו רגע נטול תשוקה; רגע של שחרור מהכיווץ, המתח ותחושת החֶסר, המאפיינים והמתלווים לכל תשוקה או תאווה: לרגע לא חסר לנו דבר. איזו הקלה! 
"הסיפוק מתרחש ברגע המעבר שבו מושג אובייקט התשוקה," מסביר מורה הדהרמה סטיבן לוין, "ולכן ניתן לומר שהסיפוק אינו אלא רגע של שחרור ממועקת התשוקה."

פונג'אג'י, מורה האדוואיטה-ודאנטה, האי-שניות, הידוע בכינויו פאפאג'י, אומר: "מרגע שעולה התשוקה לשחרור, מרגע זה ואילך אתם על הרפסודה. אם אתם משתוקקים לחופש יותר מאשר לכל דבר אחר, תשוקה זו כבר דואגת לכל השאר. מטפלת בכל התשוקות האחרות.".

בתור בודהיסטים קטנים וטובים (כולל אותי), לא פעם אנחנו חושבים שהתשוקות שלנו מפריעות, שהן מכשול בדרך לשחרור. אנחנו מפחדים מהתשוקות שלנו ומהכוח שלהן. אנחנו חושבים שעלינו לבחור בין תשוקות לבין שחרור. אבל תשוקות הן בגדר בעיה רק בתודעה שמפצלת את הדברים לדואליות: "זאת תשוקה טובה, זאת רעה; זאת קדושה, זאת לא." הבעיה טמונה במה שהתודעה עושה עם התשוקה מתוך תקווה להימלט מהכוח של התשוקה.

אנחנו לא צריכים להילחם בתשוקות שלנו - קונפליקטים מזינים את האגו/ה'עצמי'. המאבק לחיסולן של התשוקות הוא כשלעצמו ביטויו של העצמי; העצמי משגשג ממאבקים וקונפליקטים. כשאנחנו מתנגדים לתשוקה כלשהי באומרנו: "אני לא רוצה להיות משועבד/ת לה", אנחנו מפעילם כוחניות; מה שאומר שאנחנו עדיין משועבדים לאותה התשוקה.

הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, נהג לומר:  “What you resist – persists”. (מה שמתנגדים לו – נמשך).

בעיני, טעות בידנו כשאנחנו חושבים שמטרת הדרך הרוחנית היא לכבוש ולמגר חמדנות והיאחזויות. אין צורך להיפטר מכל ההיאחזויות והתשוקות, אלא – בעזרת תרגול נחוש ועקבי –  לראות בבהירות אל תוך טבען הריק; להבין שהבעיה לא טמונה בתשוקות אלא בדרך שהתודעה נאחזת בהן ומרגישה כבולה בעטיין. או-אז אנחנו יכולים להתבונן בתשוקות נושרות בזו אחר זו, וליהנות מהחופש שגדל עם כל יום. עם כל יום פחות ופחות תשוקות – לא בכוח אלא מתוך ההבנה והחוכמה שמוליד התרגול, או מתוך איזה חסד ספונטאני של החיים.

כשאנחנו זוכרים שגם התשוקות הן חלק מתנועת החיים, אנחנו שמים לב שלא למעוך אותן. הוצבנו בעולם הדואלי כדי להיות שרויים כל-כולנו בדואליות, שקועים בבוץ הדואלי עד צוואר, עד שאנחנו מואסים בזה מספיק כדי לחפש מוצא. אז אולי אנחנו מגלים את ה'לא-דואלי', האי-שניות, ואנחנו נוטים להתלהב ולדחות את הדואלי (מה שמקבע אותנו במטוטלת הדואלית של דחייה-היאחזות). בסופו של דבר ייתכן שנגלה שאלה לא שני דברים נפרדים: אין 'דואלי'  ו'לא-דואלי' – אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה! בשלב הראשון אנחנו חוקרים את הבוץ, בוחנים אותו, מהרהרים בו, קוראים וכותבים עליו, ומנסים להתעלות מעליו. לבסוף אנחנו מבינים: אין מעל מה להתעלות: כן, אנחנו תקועים בבוץ, ועם זאת - אין בוץ, ואין דבר תקוע.

תשוקות הן מורות-דרך. הן מורות אל הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת, כמו האצבע שמצביעה אל הירח. נהוג לומר: "אל תסתכלו על האצבע, היא רק מצביעה, תסתכלו על הירח". ייתכן שבתחילה תשוקות רק מצביעות, ואנחנו צריכים להביט מעבר להן, אל מה שהן מצביעות אליו. אבל גיליתי דבר מעניין: כל דבר הוא מורה-דרך. הכול בחיים מצביע אל מה שמעבר. ואז אנחנו עשויים לגלות משהו ממש מוזר: הכול מצביע בחזרה אל עצמו. אין הבדל בין מה שמצביע, לבין מה שמצביעים עליו. הכול הוא החומר שממנו עשוי השחרור.