התעוררות מעשית

keara_tibetit_1

סאטי אסף אלבר

דוּקְהַנִירוֹדְהַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות כיבוי או היפסקות הדוקהה:
במסורת התהראוודה מתוארת ההתעוררות לרוב במונחים שליליים, ('הכחדת הצמא', טנהקהיה, 'לא ניתנת לחלוקה', 'לא מותנית', 'העדר תשוקה', 'היפסקות' נירודהה, 'כיבוי', 'הכחדה', ניבאנה" ).  גם למושג שמתאר את ההתעוררות – ניבאנה – יש איכות של יחסיות. פירושו המילולי הנו 'קרירות'  מושג שמתאר היעדר של חם ואש. אפילו במילה התעוררות יש איכות יחסית אל-מול מצב של שינה.

ההיגיון המתודולוגי שבהמשגה השלילית ברור: הבודהה ביקש להבהיר לנו שהתרגול הרוחני אינו מרדף אחר מושגים שונים של אושר: אחרי הנאה מענגת, 'מימוש עצמי', משמעות או שמחה. גם אם כל אלה מוכללים בהתעוררות הרי שאין הם מתארים אותה ואין הם מטרתה. הבחנה זו מבהירה את ההבדל החד בין התרגול הבודהיסטי לבין מסורת הניו-אייג' שמכוונת להשגה של אושר, שמחה או הגשמה עצמית. התנועה פה היא הפוכה לחלוטין: בניו-אייג' הנחת היסוד היא שאנחנו יכולים להשיג משהו שישחרר אותנו, (או יותר נכון יתן לנו אושר), בשעה שהתנועה בתרגול הויפסנא היא בעיקרה תנועה של שחרור. שחרור מדוקהה, וויתור על תשוקות, אי-אחיזה. "זוהי האמת הנאצלה של קץ הסבל: זוהי ההיעלמות המוחלטת וחידלון הצמא. זהו הוויתור עליו, זניחתו, השחרור ממנו, הניתוק ממנו" .
הבודהה מבהיר לנו באופן חד-משמעי: אל תרדפו אחרי מושאים שנותנים לכם אושר, שמחה או עונג, אלה עשויים לספק לנו חוויות קצרות או מתמשכות של אושר, אך אם לא נפחית את הצמא האנוכי ואת ההיאחזות בעצמי הרי שמצבים 'מאושרים' אלה הם בעצמם דוקהה משום שהם זמניים, משתנים ולא אישיים.

אבל
אבל, צריך להבחין בין המהלך המתודולוגי של הבודהה והדרך בה הוא בוחר לתאר התעוררות, לבין האיכויות של התעוררות שמתוארות במקומות אחרים. התעוררות אינה שמחה או עונג, אולם בתיאור של שבעת הגורמים של ההתעוררות – אלה שמגיעים לשלמות בהתעוררות – מתוארת חדווה עצומה שיש בה יסוד של עונג, כמו-גם שמחה – סוקהה. תיאורים מקבילים ניתן למצוא בתיאור של הג'הנות, וגם מודיטה, השמחה בשמחתו של האחר, היא מצב של שמחה גדולה.
על פי התיאור הזה, שמחה והנאה הן איכויות הכרחיות במצב של התעוררות, אך הבודהה בחר להתייחס לתנאים ההכרחיים להתעוררות ולא אל איכויותיה על מנת למנוע בלבול.

מהצד השני, גם בתיאור השלילי ישנן סכנות. אולי זה מיוחד לנו כמתרגלים מערביים ביקורתיים וקשים עם עצמנו. כשקוראים את ארבע האמיתות דרך עיניים של ביקורת עצמית זה ממש מדכא: החיים הם סבל, זה בגלל שאני משתוקק יותר מדי וְבּוּר, והשחרור יגיע רק כשאצליח להשתחרר לחלוטין מכל התשוקות שלי ומהתפיסה המוטעית של העצמי שדרכה התרגלתי לראות את העולם.

 
קריאה כזו של ארבע האמיתות עלולה להוביל ל'תרגול שלילי' – תרגול שהמטרה העיקרית שלו היא כיבוי, וויתור, הפסקה. תרגול שמתמקד בהכחדה של ההשתוקקות וההיאחזות, הכחדה של האגו. ואם אנחנו מנסים חזק מדי, התרגול השלילי הוא מתכון בטוח לדיכוי והדחקה של תשוקות, היאחזויות ואגו. לתרגול שכזה יכולות להיות שתי תוצאות: דיכאון או דיכאון מהתרגול (או שתיהן יחד). בכל מקרה המסקנה עלולה להיות שהתרגול קשה מדי, 'גדול מדי', ועלולה להוביל לוויתור עליו או התפשרות על תרגול חלקי ("אני אקח מהדהרמה רק מה שמתאים לי – מדיטציה זה אחלה").

סיום שלילי תרגול חיובי – או: ייבוש ביצות ללא כפיות
בניגוד לסיום שמתואר במושגים שליליים, הרי שהתרגול מתואר במילה חיובית. 'בהוונה' פירושה טיפוח, עיבוד. אנחנו מפתחים ומטפחים תשומת-לב, מוסר, חוכמה. כשזה מגיע לתרגול, לדרך, התמונה שמצטיירת שונה מהתמונה שעולה מתיאור הניבאנה. התרגול של 'וויתור', שהוא נגזרת ישירה של התיאור השלילי של ניבאנה, הוא תרגול חשוב ומשמעותי, אך לתרגול החיובי של נדיבות, למשל, מיוחסת עצמה תירגולית רבה הרבה יותר.

הדימוי החקלאי עשוי לעזור: אם התודעה שלנו היא שדה בור ובמרכזו ביצה, אפשר להתמקד בסיכול אבנים, בעקירת עשבים שוטים ובניסיון לרוקן את הביצה. אבל יהיה יעיל לא-פחות לטפח ולעבד בשדה שלנו צמחים ועצים חזקים שידחקו החוצה את העשבים השוטים. ששורשיהם ינתצו סלעים עיקשים. בדימוי חלוצי נוכל לומר שיהיה יעיל יותר לטעת בביצה עצי איקליפטוס על מנת לייבשה.

המעלה של הנדיבות היא הדוגמה הטובה ביותר לתרגול חיובי. הנדיבות היא כנראה האיקליפטוס של ביצת התודעה, והבודהה מבהיר באופן חד משמעי שאֶל-מול חלק מהמִכְתַּמים הנדיבות אפקטיבית הרבה יותר מהניסיון לרוקן את הביצה עם כפיות של תשומת-לב.

מדהים כמה זה פשוט. הניסיון לוותר על תשוקות, לוותר על היאחזויות, לוותר על אגו דורש תשומת-לב נכונה, מאמץ נכון, הבנה נכונה. לעומתו התרגול של הנדיבות זמין בכל מקום ובכל זמן. אפילו בזמנים שבהם הסמאדהי שלנו במצב מזעזע. אין כמעט מרחב אנושי או זמן שאי-אפשר לתרגל בו נדיבות. אפילו אם היינו מחליטים לעשות פעולה נדיבה אחת לשעה, זה לא היה דורש מאתנו כל-כך הרבה ולא היה דורש שינויים רדיקליים באורח החיים שלנו. בדומה לאיקליפטוס, שמשעה ששתלת אותו בתוך הביצה לא צריך כמעט שום דבר – מים לא חסרים לו... אולי לכן אמר הבודהה על נדיבות "If you knew what I know about Dana (generosity), you would not let one meal go by without sharing it".

פעולה מוארת
נדיבות היא הביטוי המוחצן של אהבה וחמלה. היא הביטוי המוחצן של היעדר עצמיות ולכן היא הביטוי המוחצן הבסיסי ביותר של התעוררות.

אל ההתעוררות ניתן לנסות להגיע על ידי הסרה, וויתור, הפסקה או כיבוש, אבל לא פחות הגיוני להגיע אליה על ידי פעולה מוארת. להגיע אליה על ידי התנהגות שביסודה אהבה, חמלה והיעדר עצמיות. הגאונות של התרגול פה היא מרחיקת לכת. הבודהה לא דורש מאתנו להיות מסוגלים להרגיש אהבה וחמלה בכל רגע. הוא לא דורש מאתנו לחוות אנאטה לפני שאנחנו מתחילים את התרגול. התרגול של הנדיבות מניח ש"אחרי המעשים יימשכו הלבבות", הוא מניח שגם אם איננו מרגישים כרגע אהבה וחמלה, הרי שאם נעשה פעולה של נדיבות כלפי האחרים בהתכוונות נכונה, עשויות האהבה והחמלה להתעורר. שאם נעשה פעולה של נדיבות או וויתור בהתכוונות נכונה עשויה תובנה של היעדר עצמיות ושל קיום-שלוב להתעורר. כל שנדרש הוא התכוונות מושלמת ופעולה שלמה.

התפיסה התרגולית הזו מסבירה כנראה את הסדר של הפארמיס (עשרת השלמויות). הן מתחילות במעשים: נדיבות, וויתור, מוסר. אז ורק אז מגיע התרגול של חוכמה.

ההתעוררות ביומיום יכולה, אפוא, להתחיל לאו-דווקא ב'נוכחות' מוארת שהיא תלוית סמאדהי, אלא בפעולה מוארת שלא חייבת להיות תלויה בדבר מלבד החלטה נחושה. למשל, ההחלטה לא לתת לאף ארוחה לעבור ללא פעולה של שיתוף. תרגול נדיבות שלוש פעמים ביום.

זה לא חייב להיות דבר גדול יש לי חברה טובה שמכלילה בתוך התרגול הזה כל חיוך שהיא מחלקת בנדיבות, כל רגע של הקשבה עמוקה לחבר או לעובד, כל הודיה לנהג אוטובוס אלמוני. הדבר שעושה את ההבדל הוא הכוונה מאחורי הפעולה – ההתכוונות הנכונה. הכוונה לתת לאחר, להיטיב אתו. האיחול שהוא או היא יהיו מאושרים וחופשיים מסבל. הכוונה צריכה להיות נוכחת, לא משנה כמה צנועה המתנה בעינינו.

נדיבות היא לא הקרבה, היא רגע של פתיחת הלב. היא יכולה להתרחש גם כשאנחנו עושים את מה שאנחנו חייבים לעשות, את העבודה שלנו. רק שברגעים של נדיבות אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו חייבים, אלא כי לבנו פתוח למי שנהנה מפירות עמלנו.

מי ייתן והאיקליפטוסים של כולנו יצמחו ויגבהו וייבשו את כל ביצות התודעה,
ושתחתיהם יצמחו הפרחים היפהפיים והמעודנים של אהבה, חמלה וחוכמה.