הדרשה הגדולה על דימוי ליבת העץ

נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, ובתוכו ליבה. הוא מתעלם מהליבה עצמה, מהשרף, מהקליפה הפנימית ומהקליפה החיצונית. הוא גוזם זרדים ועלים ולוקח אותם עמו, בחושבו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה, עשוי לומר: "איש זה אינו מכיר את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים ואת העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ והוא מחפש אותה, הוא מגיע לעץ ענק בעל ליבה, אולם מתעלם ממנה, מהשרף, מהקליפה הפנימית ומהקליפה החיצונית, ובמקומם גוזם זרדים ועלים ולוקח אותם אתו, בחושבו שזוהי ליבת העץ. מה שלא ביקש האיש לעשות עם ליבת העץ, בקשתו לא תמולא. כך, ביקהוס, אדם צועד קדימה מתוך אמון… הוא חי בסבל. ביקהו זה נקרא אדם שלקח את הזרדים והעלים מהחיים הקדושים ונעצר שם.

ביקהוס! אדם צועד קדימה מתוך אמון מביתו לחיי נוודות מתוך מחשבה זו: 'אני קורבן ללידה, להזדקנות ומוות, לצער, לקינה, לאבל ולייאוש; אני קורבן לסבל; אני עבד לסבל. חייבת להימצא דרך לסיים את כל הסבל הזה'. כך הוא צועד קדימה, ומשיג הישגים, כבוד ותהילה. הוא איננו מרוצה מהישגיו, ומן הכבוד והתהילה, ומשאלתו לא מתמלאת. הוא לא מהלל את עצמו וממעיט בערכם של אחרים. ההישגים, הכבוד והתהילה לא מרעילים אותו, ולא הופכים אותו לרשלן. בנחישותו הוא משיג מעלות טובות. הוא מרוצה מהשגת המעלות הטובות ומשאלתו מתמלאת. בשל כך, הוא מהלל את עצמו וממעיט בערכם של אחרים: 'אני איש המעלה, בעל תכונות טובות, אך ביקהוס אחרים אינם מוסריים, יש להם תכונות רעות.' הוא הופך מורעל על ידי המעלות הטובות, הופך רשלן וחי בסבל.

נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, ובתוכו ליבה. הוא מתעלם מהליבה עצמה, מהשרף, ומהקליפה הפנימית. הוא חותך את הקליפה החיצונית ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה עשוי לומר: "איש זה אינו מכיר את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים או את העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ, והוא מחפש אותה, הוא מגיע לעץ ענק בעל ליבה, אולם מתעלם ממנה, מהשרף ומהקליפה הפנימית, ובמקומם חותך את הקליפה החיצונית, ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי ליבת העץ. מה שלא ביקש האיש לעשות עם ליבת העץ, בקשתו לא תמולא. כך, ביקהוס, אדם צועד קדימה מתוך אמון… הוא חי בסבל. ביקהו זה נקרא אדם שלקח את הקליפה החיצונית מהחיים הקדושים ונעצר שם.

ביקהוס! אדם צועד קדימה מתוך אמון מביתו לחיי נוודות מתוך מחשבה זו: 'אני קורבן ללידה, להזדקנות ומוות, לצער, לקינה, לאבל ולייאוש; אני קורבן לסבל; אני עבד לסבל. חייבת להימצא דרך לסיים את כל הסבל הזה'. כך הוא צועד קדימה, ומשיג הישגים, כבוד ותהילה. הוא איננו מרוצה מהישגיו, ומן הכבוד והתהילה, ומשאלתו לא מתמלאת. בנחישותו הוא משיג מעלות טובות. הוא מרוצה מהשגת המעלות הטובות, אך משאלתו לא מולאה. הוא לא מהלל את עצמו וממעיט בערכם של אחרים. הוא לא הופך מורעל כתוצאה מהשגת המעלות, איננו הופך רשלן ואיננו נופל לרשלנות. בנחישותו הוא משיג ריכוז. הוא מרוצה מהשגת הריכוז, ומשאלתו מתמלאת. בשל כך, הוא מהלל את עצמו וממעיט בערכם של אחרים: 'אני מרוכז והתודעה שלי מאוחדת, אך ביקהוס אלה אינם מרוכזים ותודעתם מוסחת'. הוא הופך מורעל בשל השגת הריכוז, הופך רשלן וחי בסבל.

נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, ובתוכו ליבה. הוא מתעלם מהליבה עצמה ומהשרף. הוא חותך את הקליפה הפנימית ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה עשוי לומר: "איש זה אינו מכיר את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים או את העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ, והוא מחפש אותה, הוא מגיע לעץ ענק בעל ליבה, אולם מתעלם ממנה ומהשרף, ובמקומם חותך את הקליפה הפנימית, ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי ליבת העץ. מה שלא ביקש האיש לעשות עם ליבת העץ, בקשתו לא תמולא. כך, ביקהוס, אדם צועד קדימה מתוך אמון… הוא חי בסבל. ביקהו זה נקרא אדם שלקח את הקליפה הפנימית מהחיים הקדושים ונעצר שם.

ביקהוס! אדם צועד קדימה מתוך אמון מביתו לחיי נוודות מתוך מחשבה זו: 'אני קורבן ללידה, להזדקנות ומוות, לצער, לקינה, לאבל ולייאוש; אני קורבן לסבל; אני עבד לסבל. חייבת להימצא דרך לסיים את כל הסבל הזה'. כך הוא צועד קדימה, ומשיג הישגים, כבוד ותהילה. הוא איננו מרוצה מהישגיו, מן הכבוד ומן התהילה ומשאלתו לא מתמלאת. בנחישותו הוא משיג מעלות טובות. הוא מרוצה מהשגת המעלות הטובות, אך משאלתו לא מולאה. בנחישותו הוא משיג ריכוז. הוא מרוצה מהשגת הריכוז, אך משאלתו לא מולאה. הוא אינו מהלל את עצמו בשל ריכוזו וממעיט בערכם של אחרים. הוא איננו מורעל בשל השגת הריכוז. הוא לא הופך רשלן ולא חי בסבל. בנחישותו הוא משיג ידע וראייה (347). הוא מרוצה בידע ובראיה שהשיג, ומשאלתו מולאה. בשל כך הוא מהלל את עצמו וממעיט בערכם של אחרים: 'אני יודע ורואה, אך ביקהוס אלה אינם יודעם ואינם רואים'. הוא הופך מורעל בשל הידע והראיה שלו, הופך רשלן וחי בסבל.

נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, ובתוכו ליבה. הוא מתעלם מהליבה עצמה ובמקומה אוסף את השרף ולוקח אותו עמו, בחושבו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה עשוי לומר: "איש זה אינו מכיר את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים או את העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ, והוא מחפש אותה, הוא מגיע לעץ ענק בעל ליבה, אולם מתעלם ממנה ולוקח במקומה את השרף, בחושבו שזוהי ליבת העץ. מה שלא ביקש האיש לעשות עם ליבת העץ, בקשתו לא תמולא. כך, ביקהוס, אדם צועד קדימה מתוך אמון… הוא חי בסבל. ביקהו זה נקרא אחד שלקח את השרף מהחיים הקדושים ונעצר שם.

ביקהוס! אדם צועד קדימה מתוך אמון מביתו לחיי נוודות מתוך מחשבה זו: 'אני קורבן ללידה, להזדקנות ומוות, לצער, לקינה, לאבל ולייאוש; אני קורבן לסבל; אני עבד לסבל. חייבת להימצא דרך לסיים את כל הסבל הזה'. כך הוא צועד קדימה, ומשיג הישגים, כבוד ותהילה. הוא איננו מרוצה מהישגיו, מן הכבוד ומן התהילה ומשאלתו לא מתמלאת. בנחישותו הוא משיג מעלות טובות. הוא מרוצה מהשגת המעלות הטובות אך משאלתו לא מולאה. בנחישותו הוא משיג ריכוז. הוא מרוצה מהשגת הריכוז, אך משאלתו לא מולאה. הוא אינו מהלל את עצמו בשל ריכוזו וממעיט בערכם של אחרים. הוא איננו מורעל בשל השגת הריכוז. הוא לא הופך רשלן ולא חי בסבל. בנחישותו הוא משיג ידע וראייה (347). הוא מרוצה בידע ובראיה שהשיג, אך משאלתו לא מולאה. הוא איננו מהלל בשל כך את עצמו וממעיט בערכם של אחרים. הוא אינו הופך מורעל בשל הידע והראיה שלו, ואינו הופך רשלן. בנחישותו הוא משיג שחרור נצחי. אדם זה לא ייסוג לאחור. (348)

נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, וחותך ממנו את ליבת העץ בלבד, כדי לקחת אותה איתו, ביודעו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה עשוי לומר: "אדם זה יודע את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים ואת העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ, הוא מחפש אחריה ובהגיעו לעץ עצום, הוא חותך רק את ליבת העץ ולוקח אותה עמו ביודעו שזוהי הליבה. מה שלא תהיה מטרתו של איש זה – היא וודאי תושג. כך, ביקהוס, אדם צועד קדימה מתוך אמון… בנחישותו הוא מגיע לשחרור נצחי. אדם זה לא ייסוג לאחור ולא יאבד את הגאולה הנצחית.

חיים קדושים אלה, ביקהוס, ערכם אינו נמדד בהישגים, בכבוד, בתהילה, בהשגת מעלות טובות, בהשגת ריכוז או בהשגת ידע וראייה. הגאולה הנצחית של התודעה היא מטרתם של החיים הקדושים, ליבת העץ וסיום החיים". (349)

כך אמר המבורך. הביקהוס היו מרוצים והתענגו על דברי המבורך.

מאנגלית: מיכל כהן