טיפוח הנדיבות הוא ההתחלה של התעוררות רוחנית. לנדיבות יש עוצמה אדירה מכיוון שהיא עולה מאיכות פנימית של הרפייה. היכולת להרפות, להיכנע, לוותר, ולתת בנדיבות – כולן נובעות מאותו מקור, וכשאנחנו מתרגלים נדיבות, דאנה, אנו יוצרים פתח לאיכויות האלה בתוך עצמנו. הרפייה נותנת לנו חירות עמוקה ודרכים אוהבות רבות כדי לבטא אותו חירות. נדיבות היא ההתחלה של הדרך. כאשר לימד הבודהה, הוא תמיד התחיל עם נדיבות.
אני נזכרת במורה ממסורת היער התאילנדית אשר ביקר במערב והביע תמיהה לגבי הסדר של הלימוד שנראה כמקובל פה. באסיה, הוא אמר, הלימוד מתחיל מנדיבות ומתקדם למוסר, ואז למדיטציה או תובנה. אבל פה נראה שאנו מתחילים ממדיטציה, אחר כך אומרים משהו על מוסר, ורק לאחר זמן, כמעין נספח, מלמדים נדיבות. הוא שאל, "מה קורה פה?"
השאלה היתה במקומה. אנו אוהבים את הרעיון של מצב מדיטטיבי טרנספורמטיבי וטְרַנסְצֶֶנדֶנטַלי, ומוכנים להשקיע בכך את המאמצים שלנו. אולם, המקפצה למצבים מדיטטיב יים אמיתיים היא הטיפוח של נדיבות ומוסר. זה מה שמאפשר לתובנה להתרחש בצורה הכי עדינה וקלה.
הבודהה אמר שחיים רוחניים אמיתיים אינם אפשריים ללא לב נדיב. נדיבות היא הפאראמי, או איכות של תודעה ערה, הראשון. הדרך מתחילה שם בגלל השמחה שעולה מלב נדיב. הנאה צרופה בלתי-אמצעית זורמת באופן חופשי כשאנו מתרגלים נדיבות. אנחנו חווים שמחה בגיבוש הכוונה לתת, בעצם המעשה של הנתינה, ובזיכרון של עובדת הנתינה.
אם נתרגל נתינה שמחה, נחווה ביטחון. נצמח בהערכה העצמית, בכבוד העצמי ובתחושת הרווחה שלנו מכיוון שאנו בודקים את הגבולות של עצמנו ללא הרף. ההיקשרויות שלנו אומרות, "אתן סכום זה ולא יותר", או "אתן חפץ או דבר זה אם אזכה להערכה מספקת על פעולת הנתינה." בתרגול של נדיבות אנו לומדים לראות מעבר להיקשרויות שלנו. אנחנו רואים שהם שקופים, שאין בהם מוצקות. הם לא חייבים לעכב אותנו, ואנחנו יכולים ללכת מעבר להם.
לכן, התרגול של נדיבות יוצר מרחב. אנחנו רואים את הגבולות שלנו ומרחיבים אותם כל הזמן, וכך נוצרת היפתחות והתרווחות יציבה מאד של ההכרה. אושר זה, כבוד-עצמי והתרחבות מספקים קרקע הולמת לשגשוג של תרגול מדיטציה. זהו מקום אידיאלי לערוך חקירה עמוקה, משום שבעזרת האושר והמרחב הפנימיים אנו מקבלים כוח וגמישות להתבונן בכל דבר שעולה בחוויה שלנו, ללא יוצא מן הכלל.
תחשבו איך זה כשההיפך קורה, כשההכרה מרגישה שברירית, צרה, מוגבלת וחשוכה. באותה נקודה אתם חשים עצבניים, מוטרדים, ואתם לא ממש אוהבים את עצמכם. כשכל זה קורה, האם קל לקבל בשקט חוויה שהיא כואבת או קשה? האם קל להיות עם החוויה מבלי לשפוט אותה – לקבל אותה כמות שהיא, לאפשר לה להיות שם? זה לא מאד קל בגלל הצרוּת של ההכרה שמקבלת אותה. לעומת זאת, הכרה שהיא פתוחה ורחבה איננה מרגישה כבולה, מכווצת ומושמצת.
מצד שני, כאשר עולה חוויה נעימה, איננו קופצים עליה מתוך ייאוש, מפני שאנחנו לא צריכים אותה באמת. אין לנו תחושה שאנו צריכים אותה כדי להרגיש טוב ביחס לעצמנו. וכשעולה חוויה בלתי-נעימה, אנחנו לא חוששים שהיא תמעיט מערכנו באיזו שהיא צורה, שנהפוך ליצורים פחותים בגללה. אנחנו שלמים ואנחנו שמחים. האם יש דרך יותר טובה מזאת של לב מרווח ונדיב כדי להביט במערך העצום של החוויות שבאות וחולפות?
המטרה של דאנה היא כפולה, אחרת זוהי חוויה בלתי-שלמה. המטרה הראשונה של דאנה היא לשחרר את ההכרה שלנו מהכוחות המותנים אשר כובלים ומגבילים אותנו. השתוקקות, היצמדות והיקשרות מביאות לצמצום והעדר ערך-עצמי. אם אנחנו תמיד מחפשים אדם או דבר שישלים אותנו, אנו מחמיצים את המידה שבה אנו שלמים בכל רגע. הדבר דומה קצת להישענות על פאטה מורגאנה, רק כדי לגלות שהיא אינה יכולה להחזיק אותנו; אין שם שום דבר.
כאשר אנו מוּנָעים תמיד על ידי החיפוש אחר החוויה הבאה והתענוג הבא, זה כמו ללכת מתעתוע אחד לאחר. אין לנו ביטחון. שום דבר אינו תומך בנו. אנחנו מתרגלים נדיבות כדי לשחרר את ההכרה מאותה אשליה, כדי להחליש את הכוחות של ההשתוקקות וההיאחזות, על מנת שנוכל למצוא אושר מהותי.
אנחנו מתרגלים נדיבות גם כדי לשחרר אחרים, להושיט רווחה ואושר לכל היצורים, להמעיט את הסבל שבעולם הזה בדרך כלשהי, כמידת היכולת של כל אחד ואחת. כאשר תרגול הנדיבות שלנו הוא אותנטי, כאשר הוא שלם, אנחנו חווים מרחב ושקט פנימיים, ואנחנו לומדים גם להושיט אכפתיות חסרת גבולות לכל היצורים החיים.
תנועת הלב בתרגול הנדיבות משקפת את התנועה של לב שמרפה פנימה. כלומר, האימון החיצוני של נתינה משפיע באופן עמוק על איכות התחושה הפנימית של תרגול המדיטציה, וגם ההיפך. אם אנו מטפחים לב נדיב, אזי נוכל יותר ויותר ללא התניה לאפשר לדברים להיות כפי שהם. נוכל לקבל את האמת של הרגע הנוכחי, במקום שוב ושוב לכפות תנאים על מה שקורה: זה חייב להיות כך או כך, אחרת אתם לא יכולים להיות מאושרים. הישיבה שלכם חייבת להיות מושלמת, אחרת לא תהיו מאושרים. אסור שיהיה לכם אי-שקט, אחרת לא תרגישו טוב ביחס לעצמכם. המציאות נעה מחוץ לשליטה שלנו, ועדיין אנחנו כופים עליה את כל התנאים האלה. נדיבות מאפשרת לכול הפרויקט הזה להתחיל להישמט.
העוצמה של הנדיבות שלנו היא גורם ראשון במעלה ביכולת שלנו לקבל שינוי. בכול פעולה של נתינה, כשלעצמה, יש היחלשות של פחד והיקשרות. פחד והיקשרות גורמים לנו להיאחז בחוויה נעימה כאשר היא באה. אנחנו אוהבים לחוות מראה או קול נעים, תחושת גוף נעימה, או מצב תודעתי מתוק ומהנה. מכיוון שאנחנו חושבים שאנו צריכים אותם כדי להיות מאושרים, אנחנו לא מסוגלים ליהנות מהם סתם כך. אנחנו רוצים לאחוז בהם, לגרום להם להשתהות לעדי עד. אבל שום דבר אינו משתהה לנצח. למרות זאת, אנחנו מנסים להיאחז, לגרום לחוויות שלנו להשתהות ככל שרק נוכל.
יש לי חברה שאמרה כי מאז שהייתה ילדה והתחילה לדבר, המשפט החביב עליה היה, "אני צריכה את זה, אני רוצה את זה, אני חייבת שיהיה לי את זה." שוב ושוב היא הייתה אומרת את המשפט הזה להוריה המסכנים. חשבתי שזהו תיאור מושלם של מי שאנחנו. אפשר ממש להרגיש את החיפזון הפזיז לאחוז, להיצמד, לעצב דברים כפי שאנו רוצים אותם ולשמור עליהם כך בדיוק. זוהי ההתניה הנורמאלית שלנו. אבל ככל שאנו לומדים לתת ברמה הכי מובנת מאליה – נתינה של חפצים חומריים לאנשים אחרים – באותה נתינה אנו מפתחים יכולת להרפות, לתת לדברים להיות כפי שהם. אנחנו מתחילים לראות שהיצמדות כפייתית באמת אינה מביאה לנו אושר, בעוד שיש רווחים אינספור כשאנו לומדים להרפות, לוותר, ולתת באופן מלא מתוך כוונה טהורה.
הבודהה דיבר על טובות הנאה גשמיות רבות שבאות מתוך היכולת לתת. כאשר אנשים הם נדיבים, יצורים אחרים די אוהבים אותם. אהבה כזאת קורית ללא שום תחושה של מאולָצוּת או ציפייה; אנחנו לא נותנים כדי שנהיה אהודים. להיות נאהבים איננו חלק מהמניע שמאחורי פעולת הנתינה. זה פשוט חוק של היקום: ככל שאנו נותנים, אנו מקבלים. כלומר ישנה פתיחות שיצורים מרגישים כלפינו ומנה גדולה של אהבה. אם תחשבו על אדם נדיב מאוד שאתם מכירים, אפילו אם הוא לא נתן לכם באופן ישיר, איך זה מרגיש כאשר אתם מעלים אותו אדם בדמיונכם? יש כל כך הרבה חום ועונג. כך אנו מתייחסים לאנשים נדיבים.
הבודהה לימד שאדם נדיב יכול להיכנס לכל קבוצה ללא פחד. ושוב, אומץ כזה איננו מאולץ; הוא איננו מחושב או מתוכנן. הוא פשוט תוצאה טבעית של פתיחת הלב. בהירות מסוימת גדלה בתוכנו כשאנחנו לומדים לתת, ואנשים נמשכים אלינו. אימון מתפתח כלפי מי שהם נדיבים.
סוגים אלה של אושר גשמי הם גם סוגים של אושר רוחני. יש ערך במעשה בודד של נתינה מעבר למה שנגלה לעין. הבודהה אמר שכאשר אנו מציעים מזון למישהו, אנחנו לא רק נותנים לאותו אדם משהו לאכול, אנחנו נותנים הרבה יותר. אנחנו נותנים להם כוח, בריאות, יופי ובהירות תודעתית, אפילו חיים בתור שכאלה, משום שאף אחד מהדברים האלה אינו אפשרי ללא מזון. אנחנו מציעים את עצם מהות החיים.
אותו רגע בודד שבו מציעים מזון למישהו מייצג שיעור גדול של הדרך הרוחנית כולה. כל ארבעת האיכויות שאנו מכנים אותם ברהמה-ויהארה, או משכנים שמימיים, נמצאות באותו רגע בודד.
יש שם אהבה, או טוב-לב אוהב (מֶטַא), מפני שאנו מרגישים כוונה טובה באותו רגע כלפי האדם שמקבל; אנו מרגישים תחושה של אחדות עימם, במקום ניכור. אנו מרגישים רעות, שזו המשמעות של מֶטַא. אנו רוצים שהם יהיו מאושרים.
אנו חשים חמלה באותו רגע מפני שאנו מאחלים לאותו יצור להיות חופשי מכאב או סבל, ולהיות מאושר. ישנה רגישות, אותה רעידת לב שמגיבה לזולת ורוצה שהם יהיו מאושרים.
אנו חווים גם את הברהמה-ויהארה השלישית, שמחה אוהדת. כלומר אנו שמחים בשמחת הזולת במקום להרגיש מה שכה קל להרגיש – קנאה ורצון שהם יהיו קצת פחות מאושרים על מנת שאנו נוכל להרגיש קצת יותר מאושרים לגבי מצבנו שלנו. במעשה של נתינה, אנו רוצים להגדיל את מנת האושר של הזולת, וכך אנו מרגישים כלפיהם שמחה אוהדת.
הברהמה-ויהארה האחרונה היא השתוות הנפש. גם זו נמצאת במעשה של נתינה מפני שיש מושא השתוקקות שאנו מוכנים להרפות ממנו – להיות בלעדיו ולאפשר לו להשתייך לאחרים, לכולם.
כל ארבעת האיכויות האלה נמצאות באותו רגע בודד. באותו רגע של נתינה אנו נוטשים השתוקקות והיאחזות. אנחנו נוטשים כוונה רעה וסלידה. סלידה יוצרת היבדלות והתרחקות, תחושה של היות לא באחדות עם האחר. נתינה היא מעשה של תנועה אל עבר, של פינוי מקום, של התייצבות (coming forth), של התקרבות. אנו גם נוטשים תעתוע, מפני שכאשר אנו מבצעים פעולה הולמת או מיומנת אנו מבינים שיש חשיבות למה שאנו עושים בחיינו – לבחירות שאנו עושים ולערכים שאנו מחזיקים בהם.
אין זה יד המקרה שאנחנו לא חיים במין יקום משוגע ואקראי. ישנם חוקים טבעיים, חוקי טבע כגון קארמה, שמשפיעים בצורה עמוקה על איך שאנחנו בעולם הזה. זה משנה שיש דברים שאיכפת לנו מהם ושאנו מחויבים להם, וחשוב מאד להבין זאת. ההיבט החזק ביותר של בורות הוא ההרגשה שזה לא משנה מה אנחנו עושים, כאשר למעשה זה משנה מאד. יש בידינו עוצמה רבה ליצור את החיים שאנו רוצים.
במעשה של נתינה אנו מתיישרים עם ערכים מסוימים. אנו מפתחים אהבה, חמלה, שמחה אוהדת והשתוות הנפש. אנו מרפים מהיאחזות, סלידה ותעתוע במעשה בודד של נתינה. משום כך הבודהה אמר שאילו ידענו כמוהו מהו כוח הנתינה, לא היינו מאפשרים לאף ארוחה לחלוף מבלי לחלוק משהו. אפשר אפילו לעשות את זה ברמה המנטאלית גם אם אינכם ממש מוסרים משהו לאדם שיושב לידכם, שאולי לא יהיה מאד חכם. ליצור מרווחות כל הזמן, שוב ושוב, הוא עיקר הנתינה.
אם אנו נותנים מתנה מתוך מניע כזה, ללא היקשרות לתוצאה מסוימת וללא ציפייה ביחס למה שיחזור אלינו, זה כמו חגיגה. זוהי חגיגה של החירות הפנימית שלנו כמי שנותנים, וגם של החירות הפנימית של מי שמקבל. באותו רגע, איננו מתייחסים אחד לשני במונחים של תפקידים או הבדלים. אין שום הירארכיה. ברגע של נתינה צרופה אנא נהיים אחד. אנחנו לא חושבים, "טוב, לאדם זה יש הרבה יותר ממני מבחינה חומרית, ולכן מה זה משנה אם אתן לו משהו?" אנחנו לא חושבים, "אולי הם לא אוהבים אותי. הנה אני עומדת להציע להם משהו, ואני מרגישה מאד טיפשה." כל אותם דפוסי חשיבה שעשויים להתחולל באינטראקציה זו או אחרת בחיינו נעלמים ברגע אחד של נתינה אמיתית.
בשנת 1984 הייתי בריטריט ב-Insight Meditation Society (מרכז מדיטציה במסצ'וסטס) ומפני שהכרתי את כל האנשים ששירתו שם והיו לי חברים רבים בקהילה, אנשים נתנו לי דברים כל הזמן. הייתי חוזרת לחדר שלי ומוצאת משהו מחוץ לדלת. התחלתי להרגיש רע בשביל האנשים האחרים שישבו בריטריט אבל לא הכירו אף אחד ולא קיבלו את כל הדברים הנוספים האלה. לכן התחלתי לחלק אותם. בחרתי במישהי שראתה את הדלת שלי לעיתים קרובות וראתה את רוב הדברים שקיבלתי. הרגשתי הכי רע ביחס לאדם זה, לכן נתתי לה משהו. השארתי אותו מחוץ לדלתה, ואיכשהו מאותה נקודת זמן בריטריט היא התחילה לקבל חבילות מהבית. ואז היא נתנה לי אותם, ושוב הייתי צריכה לחלק אותם לאנשים אחרים. פתאום הופיע מעיין בלתי נדלה של שפע. באותו רגע זה הרגיש כאילו אנחנו באמת אחד; זה ממש לא שינה מנין הדברים באו. הם פשוט עלו מתוך העניין שלנו להיטיב ולדאוג אחד לשני.
כשאנו חודרים מבעד לכל מה שמבדיל בינינו, אנחנו רואים שהדחף הבסיסי ביותר שלנו – של כל אחד ואחת מאתנו – היא כמיהה לאושר. כל היצורים החיים ונושמים חולקים זאת, בלי קשר לאופן שבו אנו מתנהגים, בלי קשר למי שהננו. כולנו רוצים להיות מאושרים. כשאנו נותנים דבר-מה, אנו נותנים הכרה לכך. אנו נותנים הכרה לאחדות שלנו. כולנו רוצים להיות מאושרים; זאת המהות של מה שמשותף לנו. היכולת לעשות זאת, לתרגל דאנה, עולה מתוך תחושה פנימית של שפע, האמונה שיש לנו די כדי לחלוק עם אחרים, והיא גם מטפחת אותה תחושה ואמונה. מעניין שאין אמת מידה אובייקטיבית לכך. יש אנשים עניים מאד עם תחושה חזקה של שפע פנימי. יש להם מספיק לחלוק והם נותנים כל הזמן, אפילו שמן החוץ נראה כאילו אין להם בכלל מה לתת. אבל הם לא מרגישים כך; הם נותנים מה שהם יכולים. ויש אנשים עשירים בעולם עם תחושה אדירה של עוני פנימי, ומאד קשה להם להרפות מההיצמדות לנכסים שלהם. זה מאד כואב ומאד קשה בשבילם לתת.
יש ציטוט מהדאו דה צ'ינג שאומר, "מי שיודע מהו די, תמיד יהיה לו די." זו תחושה פנימית. אחת מהשמחות הגדולות שמניבה הנדיבות היא ההבנה שזה לא משנה כמה מעט יש לנו על פי אמות המידה של העולם, אם אנו יודעים שדיינו, תמיד נוכל לתת משהו. אז נוכל לחלוק, נוכל להיפתח, נוכל להביע טוב-לב אוהב. ההתניה שלנו לא מדגישה זאת. הדגש הרווח בהתניה שלנו הוא לרצות, להשיג ולהחזיק. היא לא מדגישה את האיכויות הנוגדות של לוותר, להרפות, ולשחרר.
העולם שבו אנו חיים נקרא סמסרה בהקשר הבודהיסטי. זהו עולם של לידה ומוות, של תופעות באות וחולפות, שבו דבר אינו קורה אלא אם כן התנאים חברו כדי לחולל אותו. אלה הם חיינו. אחד המאפיינים המדהימים של סמסרה הוא שזה לא משנה כמה יש לנו, אנו יודעים שאי שם תמיד יש יותר. הפוטנציאל לחוסר סיפוק הוא אינסופי משום שבעולם זה של שינוי, האפשרות לערוך השוואה ולחפש את הרגע הבא היא אינסופית.
יש לי חבר שנסע להודו בזמן האחרון. דברתי איתו ביום לפני שהוא היה אמור לטוס. התברר שהוא טס עם חבר נוסף שדאג לכל סידורי הנסיעה, ואותו חבר לא הבין שאילו היו מוסיפים קצת כסף הם יכלו לטוס במחלקת עסקים במקום מחלקת תיירים, והיה יכול להיות להם הרבה יותר נוח בטיסה המאוד ארוכה. דברנו על האפשרות שאולי יוכלו להחליף את הכרטיסים שלהם, ואולי יצטרכו לשלם קנס, אבל יהיה הרבה יותר נחמד לנסוע במחלקת עסקים ולהגיע ליעד לאחר מנוחה במקום להיות מיוסרים ולא-מאושרים. ותוך כדי השיחה הזאת החבר שלי אמר, "אני תוהה כמה היה עולה לנסוע במחלקה ראשונה."
אני מכירה היטב את מצב התודעה הזה. ברגע שמגיעים למחלקת עסקים, מתחילים לחשוב על מחלקה ראשונה. כך הננו; זוהי סמסרה. תמיד יש משהו אחר לרצות מפני שהמגוון של ההזדמנות והנסיבות הוא אינסופי. אנחנו נקלעים למצב התודעתי של חיפוש השדרוג הבא; אין קץ לדברים. זו הסיבה שהתרגול עוסק בשינוי כיוון, פירוק ההתניה, והשתחררות מאותו מצב תודעתי על מנת לגלות סוג של אושר שהוא שונה באופן רדיקאלי, שאיננו כה פגיע, ואיננו מוביל למורת רוח אינסופית. אנחנו צריכים להחליש את ההיאחזות וההיצמדות שלנו, ואנחנו צריכים שיהיה לנו האומץ להתנגד להתניה שלנו.
השאלה הראשית בתרגול הזה, והחזקתי בה בתור עקרון מנחה במשך כל השנים שבהן אני מתרגלת, היא: "מה אני צריכה עכשיו באמת, בזה הרגע, כדי להיות מאושרת?" העולם מציע לנו תשובות רבות לשאלה זאת: "אני צריכה דבר חדש כזה וכזה." אבל האם זה באמת כך? "מה חסר לי עכשיו? האם משהו צריך להשתנות כדי שאהיה מאושרת? מה אני צריכה באמת?" אלה שאלות רבות-עוצמה.
כשאנו מתרגלים בבורמה (או בארצות אסיה אחרות, אבל רוב הניסיון שלי בהקשר זה היה בבורמה), אין תשלום עבור שהייה במנזרים או במרכזי הריטריטים, וכל המזון ניתן בתרומה. לעיתים קרובות המזון נתרם על ידי אנשי כפר או משפחות שבאות אל המרכז כדי להעלות את המנחה שלהם. אני בטוחה שכל אחת מקבוצות האנשים האלה מציעה את המיטב על פי יכולתן, אבל מה שמוצע מדי יום משתנה די הרבה, ותלוי בנסיבות של אלה שמציעים. לפעמים זו סעודה שופעת כל טוב. לפעמים זה נורא. בבורמה תרגלנו באדיקות את שמונת הציוויים, וזה אומר שלא אוכלים מזון מוצק אחרי הצהריים, כשארוחת הצהריים מוגשת בשעה עשר בבוקר. היא נגמרת בעשר וחצי, ואין שום דבר נוסף עד לשעה חמש בבוקר ביום המחרת. ארוחת צהריים מרגישה חשובה מאוד.
בחדר האוכל הייתה דמות של הבודהה, והיה נהוג להשתחוות בפניה. לפעמים הייתי נכנסת ומשתחווה שלוש פעמים, והייתי מרגישה עושר של הודיה ושמחה מעצם ההתבוננות בדמות וההשתחוות. אז הייתי מסתכלת על השולחן והמזון, ולפעמים זה פשוט נראה כאילו לא היה שם כלום לאכול. הייתי מרגישה את כל הפחד והאומללות והאימה, ואז הייתי מביטה בפנים של האנשים שהציעו את המנחה. הם באים כדי להסתכל עליכם אוכלים. הם היו קורנים, כה מאושרים שניתנה להם הזדמנות להאכיל אתכם ולתרום משהו, שהמנחה שלהם היתה נותנת בכם כוח להמשיך למדוט ולחקור את האמת ולטהר את התודעה והלב שלכם. הם היו כה מאושרים. הייתי עוברת שינויים מדהימים. הייתי מביטה בבודהה, הייתי מביטה במזון, ואז הייתי מביטה בהם. באותו רגע, כאשר הם היו אסירי תודה באמת על ההזדמנות לתת, הייתי שואלת את עצמי, "מה אני צריכה עכשיו באמת כדי להיות מאושרת?" הבנתי שבאופן עוצמתי ניזונתי מהשמחה וההנאה שלהם הרבה יותר מאשר מהמזון. זה היה חשוב יותר, מזין יותר.
יש בכוחן של תועלות הנדיבות כדי לחולל בנו תמורה. אם נטפח נדיבות, ההכרה תחֲדוֹל מלהידבק לדברים. כאילו קימצנו את ידנו באגרוף שנפתח לאט, ואנחנו חווים את ההקלה בכך. כאשר ההכרה נתונה להתפשטות של תחושת הנדיבות, היא יוצאת מהנוקשות שתוחמת אותה ונעה אל תוך מרחב פחות מוגבל. העולם שלנו נפתח מפני שאנחנו יכולים להרפות.
אנחנו יכולים לתת בדרכים רבות. אנחנו יכולים לתת חומרית במונחים של טובין וכסף. אנחנו יכולים לתת זמן ושירות. אנחנו יכולים לתת דאגה וטיפול. במצב של ריטריט, אפילו לתת מרחב הוא סוג של נתינה, לאפשר למישהי להיות כמו שהיא. אם מישהו ממהר לפניכם בתור לארוחת הצהריים, אתם יכולים לוותר לו ולהיות מאושרים. יש לנו מספיק – אנחנו לא צריכים להילחם או להתחרות האחד בשני.
היכולת להרפות ולהיות נדיבים עם הזולת היא הקלה. אם נתרגל איכות זאת שוב ושוב, היא תגדל להיות חזקה מאוד. אם אנחנו יכולים לעשות זאת חיצונית כלפי אחרים, נוכל לעשות זאת גם פנימית. נפתח נדיבות של הרוח כך שכאשר מתעוררים מצבים כואבים בתוכנו, כמו דיכאון או כעס או תשוקה או קנאה, נוכל להרפות מהם. נהיה מאושרים יותר כאשר הם חולפים, לכן אנחנו מאפשרים להם להתנהל בדרכם הטבעית של לבוא וללכת. ההשתהות שלהם אינה משרתת אותנו ואינה עושה אותנו מאושרים יותר.
השאלה היא תמיד, "מה אני צריכה עכשיו באמת כדי להיות מאושרת?" אם נחזיק בשאלה הזאת בתור אור מנחה, נחווה דברים שונים רבים: הנאה, הפתעה, אכזבה, הלם, כל מיני רגשות. אבל נבין לבסוף כי רק דבר עצום ועמוק כאמת יעשה אותנו מאושרים למעשה. זה עשוי להיות האמת של הרגע הזה ממש, לראות אותו כפי שהוא לאמתו של דבר, להיות מסוגלים להרפות.
הבודהה דיבר על טיפוח של רוח הנדיבות, והוא דיבר גם על הרהור בדברים הטובים שעשינו כמקור לעונג. אנו מעלים בזיכרון מעשי נדיבות, לא כדי לחזק את האגו, אלא כדי לתת הכרה – בעולם זה שמציע כל כך הרבה בחירות ואפשרויות – לכך שהיה לנו מספיק איכפת כלפי עצמנו וכלפי אחרים כדי לבחור לתת במקום להחזיק. היזכרות זאת תעזור לתרגול שלנו לאין ערוך. כל כך קל לנו להרבות להרהר על כל הדברים הנוראים שעשינו או אמרנו. אם הייתי מבקשת מכם לחשוב בדקות הקרובות על מה שעשיתם טוב באמת, כאשר הייתם נדיבים באמת, ולהעריך את עצמכם על שעשיתם כך, ייתכן שיהיה לכם קשה. זה קצת מביך לשבת ולחשוב על כך. הרבה יותר קל לחשוב על הפעם שכמעט נתתי דבר, אבל אז החלטתי שלא וזה נשאר בעליית הגג.
ההבנה שהרצון להיות מאושרים הוא הולם ומועיל תניע אותנו אל עבר פעולה מיומנת. לשמוח ביכולת שלנו לבחור, לטפח את הטוב, להרפות ממה שמזיק לנו וגורם לנו סבל, כל אלה יתנו לנו את הביטחון והשמחה להמשיך לתרגל, לעשות דברים שהם קשים ובלתי מוכרים לנו. ככל שנוסיף לשמוח בנדיבות, נוסיף לטַהר.
אף אחד מאיתנו אינו יכול לעשות דברים אלה באופן מושלם; זה תרגול. אנחנו מתרגלים נדיבות כלפי אחרים וכלפי עצמנו, שוב ושוב, והעוצמה שלה מתחילה לגדול בנו עד שהיא נהיית כמו מעין מפל מים, זרם. זה מי שאנו נהיים, זה מה שטבעי, וזה מה שמאפשר לנו להוסיף לגעת באושר אמיתי ואותנטי ולהעמיק אותו.
באדיבות "בודהיזם בישראל"