טיפוח חמלה בחברה שבורה

התפרסם במקור ב engagedharma.wordpress.com

הדרך שלי מירושלים לבית הסנגה בתל אביב עוברת במסוף האוטובוסים ברחוב ארלוזורוב. ממול ישנו הפארק שבשנים האחרונות קמה בו מושבת אוהלים של עשרות  מחוסרי דיור. פעם כשעשיתי את הדרך ברכב, נסעתי ברחוב ההלכה בדיוק כשכוחות יס"מ נערכו לפנות בכוח משפחות שגרות כבר 60  שנה בגבעת עמל לטובת פרויקט הבניה של טייקוני הנדל"ן ממשפחת כוזהינוף. ובאחת הפעמים שהלכתי ברחוב נורדאו פחות מ-100 מטר מבית הסנגה, ראיתי כיצד שוטרים משפילים מבקש מקלט אפריקאי.

בירושלים עיר מגורי זה כמובן גם קורה: אנחנו יושבים בקבוצת המדיטציה ב"מרכז ליבי" ודרך החלון בוקעות צעקות "מוות לערבים" מפי קבוצה גדולה של אנשים. אני יוצא מביתי להליכה מדיטטיבית וכשאני מרים את המבט אני רואה במרחק את חומת ההפרדה שחונקת את הכפר אל-ולאג'ה. בדרך לקורס מבוא למדיטציה שאני מנחה אני חולף על פני שלטי הזיכרון שהוצבו במקומות בהם התרחשו פיגועים קשים בימי האינתיפאדה השניה.

אנחנו, שהולכים בדרך הדהרמה, הולכים גם ברחובות הערים שלנו. וכשאנחנו הולכים בדרך אל מרכז הדהרמה היקר לליבנו אנחנו פוגשים ברחוב את הפצעים של החברה שלנו. כיצד אמורה להיראות ההליכה הזו?
האם זעזוע הלב ממה שראה במאהל ארלוזורוב ממשיך להדהד תוך כדי המדיטציה או שהטוב והנעימות של בית הסנגה דוחקים אותו הצידה?
האם אפשר לדבר עם חברותיי לסנגה על הרצון שנלך יחד למחות נגד הפינוי האכזרי בגבעת עמל או שהנושא מחוץ לתחום?
איך אפשר להישאר (לתרגל) בתוך החדר כשמחוץ לחלון אנשים מנסים לממש את הקריאה "מוות לערבים"?
ומה זו הדיכוטומיה הזו, רחוב או תרגול? אי אפשר לתרגל ברחוב?

שלל השאלות הללו מתנסחות עבורי לשאלה מרכזית אחת. מהי המשמעות של טיפוח חמלה בחברה שבורה? כי יש כאן פרדוקס שלא מספיק מדובר בקהילת הדהרמה. מצד אחד טיפוח חמלה מקרב אותנו לאחר. מצד שני טיפוח חמלה יוצר פער בינינו ההולכים בדרך לבין החברה הכללית שמטפחת ערכים אחרים מאוד. הסנגה והחברה הכללית הולכות בשני כיוונים שונים, הולכות ומתרחקות זו מזו. בדרך כלל מעדיפים במעגלי הדהרמה להתמקד בחיבור, בקירבה ובכוח הטרנספורמטיבי שלהם. אבל גם לפער יש כוח וההימנעות מהדיבור עליו מאפשרת לו להתחזק.

זו שאלה מעשית מאוד: מה קורה לקהילת דהרמה אשר נטועה בחברה שיש בה אינספור מצוקות חברתיות? מה קורה לקהילת דהרמה אשר נטועה בחברה שכוחנות, גזענות, ניצול כלכלי, אגוצנטריות, אתנוצנטריות והיעדר חמלה דומיננטיים בה?

השאלה רלבנטית לכל סנגה בכל מדינה. ובישראל יש לשאלה הזו היבט מכאיב במיוחד: כיצד הסנגה שלנו שמטפחת חמלה, חופש ומחויבות לאי-אלימות מתייחסת לסכסוך הישראלי-פלסטיני האלים שבתוכו היא חיה? ומאחר שבסכסוך הזה ישראל היא הצד החזק, כיצד הקהילה שלנו שמטפחת חמלה, חופש ומחויבות לאי-אלימות מתייחסת  לדיכוי המתמשך, להרג ולהפרה השיטתית של זכויות האדם הבסיסיות ביותר של הפלסטינים? מעשים שאנו שותפים להם בהיותנו בשר מבשרה של החברה הישראלית.

מה ההרגשה כעת אחרי קריאת המשפטים האחרונים? משפטים שהם די טריוויאליים אולם בישראל נהיו טעונים ומסוכנים. אולי אצל חלק מהקוראים עלתה רתיעה למקרא המלים? ואולי אצל חלק מהקוראים והקוראות הרתיעה היתה מספיק חזקה בשביל שיפסיקו ולא ישלימו את קריאת הטקסט?
זה חלק ממה שאני מנסה להצביע עליו. טקסט או לימוד על חמלה שיתמקדו ביופי של איכויות הלב הפתוח יעוררו בנו השראה, אולי נחזור ונקרא בטקסט, אולי נמליץ עליו לחברים. אבל טקסט או לימוד שנכנסים לטריטוריה מאיימת – ושברי החברה שלנו הם מאיימים מעצם הגדרתם - ומעמידים אותנו מול מגבלות החמלה שלנו, יעוררו בנו כל מיני התנגדויות למרות שהם לא פחות חשובים ומועילים. הדפוס הזה – שאנחנו נוטים שלא להתמודד איתו – מגביל כמובן את היכולת של קהילת הדהרמה להתייחס בצורה פתוחה לסוגיות חברתיות ולממש את התפקיד שיש לה בתיקון עולם.

ללא שיפוטיות

"חמלה" אינה פועלת במנותק מהנסיבות. לכל אחד מאיתנו נסיבות החיים שלו. הבחירה שלנו עד כמה להיות מודעים פוליטית והאם בכלל להיות מעורבים חברתית תלויה כמובן בנסיבות הללו – תלויה בקארמה שלנו. לכן אי אפשר לבוא ולהגיד "אתה צריך" ו"את מחויבת" להיות יותר מעורבת. הטקסט הזה אינו נכתב מתוך מטרה להעביר ביקורת או להגיד לחבריי לסנגה כיצד עליהם להיות. מצד שני, הבחירה שלנו עד כמה להיות מודעים פוליטית והאם בכלל להיות מעורבים חברתית גם היא מייצרת קארמה. לכן כמו כל בחירה אחרת חיוני שנבחן את הבחירה הזו לאור שאלות הדהרמה הבסיסיות: עד כמה היא נובעת מהשתוקקות, סלידה ובורות? כיצד היא מבטאת את מידת ההיצמדות ומידת החופש שלנו? עד כמה היא תורמת להפחתת דוקהה או חלילה להגברתה?

לקהילה, לסנגה, יש יותר גמישות ויותר אפשרויות מאשר לאדם בודד: לקהילה יש יותר משאבים – חומריים ורוחניים. בקהילה השלם עולה על סך כל חלקיו. קהילה מכילה מגוון של אנשים: שעיתותם בידם ועסוקים, צעירות ומבוגרות, בעלי מיומנויות שונות, אמיצים וזהירים, בעלות אמצעים כספיים וכאלו שנאבקות כלכלית, כאלו עם תשוקה לעשייה וכאלו שהאש שלהן פחות בוערת .... גם אם הקארמה של רבים בקהילת הדהרמה אינה קארמה אקטיביסטית הרי שהקארמה של רבים אחרים היא קארמה של מתקני עולם. לסנגה יש את היכולת לפעול.

קיצורו של דבר לקהילה – לקהילת הדהרמה – יש כוח. ועם כוח מגיעה גם אחריות. כך שכדאי שנשאל את עצמנו מה קהילת הדהרמה הישראלית עושה עם הכוח שלה. כשם שנשמח אם בעלי ממון ישתמשו בעושר שלהם להיטיב ולא ינצלו אותו אך ורק לטובת עצמם, כך נשמח אם הסנגה תפנה את העושר הרוחני שלה לטובת כלל החברה ולא תסתפק בהתפתחות ובהתחזקות שלה עצמה. בהמשך הטקסט אין הכוונה לקבוע כיצד על כל מתרגל ומתרגלת אינדיווידואלים לנהוג. מטרתי תהיה לבחון את שאלת המעורבות החברתית של הסנגה כקהילה. עד כמה אנחנו כסנגה מאפשרים לדהרמה שלנו להביא טוב לעולם? ובמקומות שבהם הזרימה הזו חסומה מה משמעות הדבר?

אז מה קורה בפועל

קהילת הדהרמה בישראל חצתה לפני מספר שנים את גיל 20. בשני העשורים הללו יזמו מתרגלים ומתרגלות דרכים שונות להביא את פירות התרגול אל שדה העשייה החברתית: הפרויקטים הראשונים היו "שפת הקשב" במערכת החינוך ופרויקט הנחיית המדיטציה בבתי סוהר. לפני 13 שנה נולדה פעילות השלום של "שביל זהב" ובשנים האחרונות נוצרו "דהרמה מעורבת חברתית" שעוסקת בעיקר בסולידריות ישראלית-פלסטינית, מעגל מורים שהם גם מתרגלים  ופרויקט "אחד על אחד" של תרגול מדיטציה עם חולי סרטן. יש גם יוזמות אחרות שאיני מכיר וכמובן יש את חברי הסנגה שפשוט פעילים, תורמים ויוזמים בתחומי החינוך, הטיפול, האקטיביזם וכו'.

היוזמות השונות הללו זוכות לתמיכה חשובה מקהילת הדהרמה. כך שבהחלט אפשר להגיד שהסנגה שלנו עשירה באנשים שאכפת להם ושמפנים את היכולות והאנרגיות שלהם לטובת החברה. עם התבגרותה של הדהרמה בארץ ממשיך להתרחש תהליך של הבאת האכפתיות שלנו לידי מימוש בחברה הכללית כך שבשנים הקרובות נראה ודאי יוזמות נוספות.

 

למען קידום התהליך הזה כדאי גם לציין מה טרם קרה: כל היוזמות שהוזכרו לעיל פועלות בנפרד מהסנגה שבה מתרגלות מי שיזמו אותן: למשל, תרגול המדיטציה בבתי סוהר אינו חלק מהפעילות של עמותת ידידי הדהרמה ופרויקט אחד על אחד מופעל בידי עמותה חדשה שהוקמה לשם כך ולא בידי עמותת תובנה. הדבר נובע לא מעט מכך שהסנגהות עדיין תופסות את תפקידן במובן הצר של קיום רטריטים, ימי תרגול, קורסים עירוניים וכו'. ואכן, ברוב היוזמות הללו משתתפים מספר מועט יחסית של מתרגלים ומתרגלות: 10-20 מנחים בבתי סוהר (במצטבר לאורך השנים המספר כמובן גדול יותר), מספר דומה של מלווים לחולי סרטן, קבוצה לא גדולה של מורים בבתי ספר... אלו מספרים מאוד צנועים בהשוואה למאות הרבות של מתרגלים פעילים בסנגהות השונות והאלפים הרבים שהשתתפו ברטריטים בישראל.

מאפיין נוסף הוא שעניינן של רוב היוזמות הללו הוא בהבאת תרגול תשומת הלב ואיכויות הלב – בין אם בצורתו הנקייה כמו בבתי הסוהר או תוך התאמות כמו בשפת הקשב – לקהלים ומסגרות חדשות. אלו יוזמות חשובות ויפות. אלו מעשים של לב גדול ונתינה. אולם כל עוד זה המאפיין העיקרי של פעילות חברתית ברוח הדהרמה יש בכך מגבלה. שכן הדהרמה, וגם אקטיביזם כמובן, אינם מתמצים במודעות ותשומת לב. הם גם לא מתמצים בנתינה. כלומר, טרם מימשנו את הפוטנציאל המלא של פעילות לשינוי חברתי בהשראת הדהרמה.
ובעצם יש אולי משמעות עמוקה יותר לכך שרוב היוזמות הללו מנסות לפעול בדרך של הנכחת הטוב של הדהרמה במקומות החדשים שאליהם הם פונים: ללמד מדיטציה כתמיכה בחולי סרטן, להביא איכויות של הקשבה וקבלה למורים ותלמידים בבתי ספר. זה נפלא, מועיל וחשוב. אבל האם הדרך היחידה לפעול לשינוי חברתי היא על ידי להציע לאנשים וארגונים לאמץ משהו מתוך הדהרמה? להפוך להיות קצת כמונו?

מה לגבי בעיות חברתיות שבהן המהלך הזה פחות אפשרי (למשל כי האנשים המעורבים אינם מעוניינים בכך או כי הצרכים הם כאלו שאיכויות הדהרמה אינן נותנות להם מענה ישיר או כי לצד נתינה נדרשים גם מחאה ומאבק)? מה לגבי בעיות חברתיות ש"בולעות" את הטוב שנביא אליהן ושלהיות בהן משמעו להיכנס למרחב של דיסהרמוניה? כפי שכתבתי בראשית הדברים, יש פער בין קהילת הדהרמה לחברה הכללית. האם באמת הדרך היחידה לחצות אותו הוא "לכבוש" חלקים מהמרחב "הלא דהרמי" ולהשרות בהם את מה שנוח לנו?

בהתאם לגישה הרווחת, אנשים ששומעים שדהרמה מעורבת חברתית פועלת בכפרים פלסטינים חושבים בהתחלה שמדובר במדיטציה משותפת לישראלים ופלסטינים. בפועל, דהרמה מעורבת חברתית מעולם לא קיימה פעילות כזו. הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית כוללת לא מעט ביטוי והנכחה של פעולה דהרמית מיטיבה בצורות אחרות: יצירת קשרי אמון וקירבה בין ישראלים לפלסטינים, מכירת תוצרים של חקלאים פלסטינים, ליווי חולים פלסטינים המקבלים טיפול בבתי חולים ישראלים. אבל בניגוד ליוזמות החברתיות האחרות שהוזכרו, הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית כרוכה לעתים גם בעימות: הגנה על אדמות של פלסטינים מפני השתלטות של ישראל, הגנה על חקלאים פלסטינים מפני אלימות של מתנחלים וחיילים, יציאה נגד ענישה קולקטיבית מצד הצבא... עיקרו של דבר, לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני זה להסכים לפגוש פנים אל פנים מצוקות וקשיים שאין לנו תשובה ברורה לגביהן, אין לנו תיקון מהיר: שנאה, אלימות וראיה צרה (מצד יהודים ופלסטינים), עוני, חוסר אונים, היעדר טיפול רפואי, גזל אדמות, השפלות, מעצרים לא מוצדקים (אלו מנת חלקם בעיקר של פלסטינים).  איכויות הלב הן חיוניות בכניסה למרחב הפעולה הזה. אבל הן ממש לא משנות את המצוקה הגדולה שפוגשים בו ולא די בהן על מנת לתת למצוקה הזו מענה.

 

כל זה הוא אתגר לא פשוט. ואכן, הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית מעוררת התנגדות בקרב חלק מחברי הסנגה. בקרב מורים ומתרגלים ותיקים, לצד אהדה ותמיכה ברמה האישית יש גם היסוס לגבי השאלה של תמיכה רשמית של קהילת הדהרמה בפעילות של דהרמה מעורבת חברתית. אחת ממטרותיה העיקריות של דמ"ח היא לעורר מודעות חברתית בקרב קהילת הדהרמה ולהקל על חברי וחברות הסנגה להגיע לביקורים ופעילויות בכפרים פלסטינים. ואכן רבים בסנגה הגיעו לפעילויות הללו. אבל רובם ככולם לא התמידו בפעילות. הרושם שלי אחרי מספר שנים של פעילות הוא שעבור רבים בסנגה – כולל כאלו שבהתחלה התלהבו וניסו להצטרף - ההזמנה למעורבות שדהרמה מעורבת חברתית מזמינה אותם נחווית כמשהו מאתגר ולא נוח.

אם חמלה זורמת בטבעיות מה עוצר את תנועתה

אני רוצה להשתמש בשתי מטאפורות שמחדדות את השאלה מדוע קהילת הדהרמה היא מעורבת חברתית רק במידה חלקית.

אני יוצא מהבית לרחוב וילד קטן נופל לידי ומתחיל לבכות. בלי לחשוב פעמיים אני מתכופף, מרים ומנחם אותו.
למחרת אני יוצא מהבית ושוב הילד נופל לידי. שוב אני מנחם אותו.
למחרת זה שוב חוזר על עצמו ואני מנסה להבין מה קורה כאן. פתאום אני מבחין שיש בור קטן במדרכה שגורם לנפילת הילד.
אני מתקשר למוקד העירוני ומדווח על התקלה.
התיקון מתמהמה ובשבועות שחולפים אני מתחיל להבחין בעוד ועוד בעיות במדרכות ובכבישים בשכונה. הן היו שם גם קודם אבל איכשהו התעלמתי מהם עד עכשיו.
כדי להבין מה שורש הבעיה אני נפגש עם מישהו מהמנהל הקהילתי. בהתחלה הוא לא רוצה לספר לי אבל אני מדבר על ליבו, מראה לו את האכפתיות שלי ולבסוף הוא מספר לי שמישהו בעירייה קיבל שוחד מקבלן הכבישים.
אני זוכר את הילד שנפל ובכה ואני מחליט לגייס את החברים שלי, לכתוב עצומות, לפנות לתקשורת ולדרוש את חשיפת השחיתות הזו ותיקונה.
....

הסיפור הזה יכול להמשיך עוד ועוד אבל נעצור כאן. במהותה, מעורבות חברתית היא דבר טבעי כמו התגובה הספונטאנית לנחם ילד שקיבל מכה. במהותה מעורבות חברתית היא הרצון הפשוט להרבות טוב. אלא שבעולמנו המורכב קורה לא פעם שחיבוק ונשיקה אינם מספיקים ונדרשות פעולות יותר ויותר מורכבות. בעולמנו המורכב קורה לא פעם שכדי להרבות טוב צריך גם לפעול נגד מי שפעולותיו מייצרות סבל.

קרוב לודאי שכולנו היינו מתכופפים אל הילד שנפל אבל רק מעטים מאיתנו היו יוצאים למאבק נגד השחיתות בעירייה. זאת למרות שכדי שילדים יפסיקו ליפול בבורות במדרכה יש צורך לעצור את השחיתות. זה מעורר את השאלה מה משכיח מאיתנו את הרצון הספונטאני להיטיב? באיזה שלב בשרשרת הפעולות שתוארה לעיל המעשה המיטיב הוא כבר לא ענין של היענות ספונטאנית? מתי נהיה לנו קשה מדי לתת לחמלה להמשיך בזרימתה הטבעית?

המטאפורה השניה מחזירה את השאלה אל קהילת הדהרמה.  שכן התרגול מרבה את הטוב שאנו זוכים לו וממלא את מצבורי החמלה של הלב. וכמו כל מערכת של יין ויאנג, אם החמלה בחוץ מועטה הרי שהחמלה שבפנים אמורה לשפוע מאיתנו. ככל שמצבורי החמלה שלנו גדולים יותר כך היא אמורה לזרום ביתר קלות ולהתגבר בפחות קושי על כל המכשולים – חלקם מאוד מוצדקים – שעלולים לסכור את זרימתה.

לכן עלינו לשאול: מה עוצר את זרימתה הטבעית של החמלה? מה גורם לקהילת הדהרמה להגביל את פעולתה להרבות טוב בעולם?

מותנים להיאחז במה שנעים

לשאלה הזו יש יותר מתשובה אחת. רבות מה"תשובות" שאני שמעתי (למשל "אקטיביזם זה לא דהרמה" או "הפצת הדהרמה היא מה שיביא לשינוי חברתי אמתי") מעידות על הבנה שגויה. אני רוצה לתת כאן תשובה אחת שגם אם אינה התשובה היחידה חשוב לתת עליה את הדעת.

כפי שציינתי בראשית הדברים הבחירה ללכת בדרך הדהרמה היא בחירה ללכת בכיוון שרוב החברה אינו הולך בו. הסנגה מטפחת ערכים ואיכויות שונות – ואף מנוגדות – לערכים ולאיכויות הרווחות בחברה הכללית. כך הולך ונוצר פער בין הקהילה המתרגלת לחברה הכללית שבתוכה היא נטועה.

בין השאר, קהילת הדהרמה מייצרת עבור עצמה מרחב של טוב לב, של נעימות, ביטחון, נדיבות... ואילו כשאנחנו מרהיבים עוז להתמודד עם מצוקה ועוול חברתיים אנחנו נכנסים לטריטוריה שסובלת מהיעדר טוב לב, גסות, סכנות, אגו-צנטריות...

להפנות את תשומת הלב אל מצוקות חברתיות, לצאת ולפעול בשדה החברתי, פירושם שקהילת הדהרמה תצא מהמרחב המיוחד שהצליחה לייצר אל שדה הקרב הפצוע של החברה הכללית. שם הנעימות שהצלחנו ליצור עבור עצמנו תהיה מאוימת תדיר. שם טוב הלב שלנו לא בהכרח יענה בטוב לב. שם נחווה צורות שונות של כוחנות (ואפילו אלימות). ואולי הכוחנות הזו תגרום גם לנו להגיב בחזרה ולפעול בצורה לא מיטיבה...

 

בעצם הדהרמה עצמה מסבירה עד כמה קשה לנו לחצות את הפער שיצרנו בין המרחב הטוב של הסנגה למרחב המסוכסך שבחוץ: ביודענו שחוויות נעימות מושכות אותנו וחוויות לא נעימות מעוררות בנו רתיעה הרי שהמרחבים הטובים שאנו בונים לעצמנו בעזרת התרגול מושכים אותנו ואילו הדוקהה של בעיות חברתיות היא לא נעימה ומרתיעה. לכן לצד האיכויות של אכפתיות, נדיבות, חופש ואומץ נוצרות מתוך התרגול התניות חזקות שמושכות אותנו בכיוון ההפוך: היצמדות אל הנעימות שאנו יודעים לטפח דרך התרגול וחוסר רצון לזעזע את התודעה והלב במפגש קרוב עם אי צדק חברתי.

האם יתכן שהתרגול הרוחני על הטוּב שהוא מביא לחיים שלנו דווקא מרחיק אותנו מעשיה לשינוי חברתי? כך אני רואה את הדברים. לפעמים זה נעשה בצורה קצת עמומה. למשל, "לא נפרסם את הפעילות כי זה יבלבל אנשים", "לא נפרסם את הפעילות כי זה ירחיק אנשים חדשים", "לא ניקח חלק בפעילות כי זה יעורר מחלוקת בתוך הסנגה". כל אלו הם ביטויים של הדפוס ששואף להישאר במרחב המוגן שהסנגה הצליחה ליצור, פוחד לאבד את מה שנוצר ונרתע מלשלם את המחיר של כניסה למרחבים פחות מיטיבים אבל כאלו שזקוקים מאוד לנוכחות שלנו. ויש כמובן את האתגרים הישירים והברורים: מה יקרה לנו – לקהילת הדהרמה – אם נגיע לכפר פלסטיני וניקח חלק בכאב ובסכסוך שהם חלק משגרת החיים בו?

פרדוקס החמלה

אוקי, אבל מה הבעיה עם זה? יש אנשים יותר אקטיביסטים ויש כאלו שאינם. יש קבוצות שפועלות למען החברה ויש כאלו שלא. ללמד ולתרגל דהרמה זה מספיק חשוב, מדוע קהילת הדהרמה בישראל צריכה לפעול יותר למען החברה? (היא כמובן לא צריכה).

כמו תמיד בדהרמה, התשובה הטובה ביותר אינה כזו שמטיפה מתוך עמדה מוסרית אלא בוחנת את המציאות ומצליחה להבחין בדוקהה שבה. ואנחנו כבר עשינו את הבחינה הזו בפסקאות הקודמות: פצעיה של החברה אינם דבר מרוחק שצריך לפעול באופן אקטיבי כדי לבוא איתו במגע. לא, מאהל מחוסר הדיור בארלוזורוב, קריאות "מוות לערבים" מחוץ לאולם המדיטציה, חברה שהוטרדה מינית – כולם הם חלק מהשגרה היומיומית שלנו. אנחנו נתקלים בהם כשאנחנו יוצאים מהבית בדיוק כמו באותו ילד קטן מטאפורי שנפל במדרכה.

והטוב שבנו, טבע הבודהה שלנו, נענה באופן ספונטאני כדי לנחם, לתמוך, להגן, להתערב... ודאי שזה כך אם אנחנו הולכים ומשתחררים מההתניות של העצמי דרך טיפוח חמלה. בעצם, אקטיביזם הוא דבר הרבה יותר טבעי ממה שנדמה לנו. מה שאינו ספונטאני, מה שלא קורה מעצמו, מה שדורש מאמץ זו ההימנעות שלנו מלהושיט יד.

זרימתה הטבעית של החמלה אינה נעצרת מעצמה. אנחנו עוצרים אותה: מפחד, מבלבול, מדיעות קדומות, כי זה מאתגר מדי, כי יש לנו עוד מחויבויות, כי אנחנו לא יודעים איך ...

וכשאנחנו עוצרים את התנועה הטבעית, לא כל שכן את תנועתו הטבעית של הלב, אנחנו מתנגדים לדברים כפי שהם. וההתנגדות הזו היא כל כולה דוקהה. אנחנו לא בנוחות עם הדברים כפי שהם, עם הרצון הספונטאני להושיט יד, עם כאבו של הזולת שאותו אנו מרגישים ולא פחות מכך עם האחריות על אי הצדק שגם אותה אנו מרגישים.  וחוסר הנוחות הזו ממשיך לפעול בתוכנו, מייצר קארמה של דיסהרמוניה.

שרשרת הסיבה והתוצאה הולכת ומסבכת את ההתנגדות שלנו: אנחנו נהיים קצת גסי לב, אנחנו מאשימים את אלו שסובלים (כדי להוריד מעצמנו אחריות), אנחנו מגדילים בדמיוננו את הסיכון שבלהושיט יד, מלבים את הפחד שלנו כדי להצדיק עמידה מנגד, או משכנעים את עצמנו שבמילא לא נצליח לשנות דבר וכך מפילים את עצמנו לתוך יאוש. וכדרכה של פטיצ'ה סאמופדה זה עוד יכול להמשיך ולהסתבך.

ובאופן פרדוכסלי, ככל שכוחה של החמלה שבתוכנו גדול יותר כך ההימנעות שלנו ממעורבות חברתית כרוכה בהגדלת הפער בין מי שאנחנו למה שאנחנו מרשים לעצמנו להיות. ואנחנו הולכים ומגדילים את הדוקהה.

אז מה עושים

יש כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות על מנת להניע קדימה בעדינות את התהליך שכבר מתרחש בקהילת הדהרמה בישראל. למשל, אפשר שבכל דיוור מטעם עמותות הדהרמה ומורות הדהרמה תהיה כלולה גם הפניה אחת למעורבות חברתית: זה יכול להיות טקסט על בודהיזם מעורב חברתית – ישנם טקסטים נפלאים באינטרנט. זו יכולה להיות הודעה על פעילות של אחת מהיוזמות החברתיות שאנשי דהרמה מעורבים בהן. זה יכול להיות גם מידע על "סתם" אירוע של תנועה לשינוי חברתי גם אם חבריה אינם קשורים לקהילת הדהרמה. המחווה הפשוטה הזו יכולה להיות קצת מאתגרת עבור מי ששולח את הדיוור, היא מרחיבה מעט את עולמם של מקבלי הדיוור, היא תומכת בפעילות שקיבלה פרסום והיא מבטאת בצורה ברורה שאין באמת הבדל, שפעילות לשינוי חברתי בהחלט יכולה להיות פעילות דהרמה.

ובאופן מהותי, שינוי יכול להתרחש אם קהילת הדהרמה תפנה יותר תשומת לב לבלבול ולבורות שמערפלים את התודעה ותדבר עליהם יותר. נדמה לי שבהשוואה לאחיותיה אנחנו ממעטים לדבר על בורות ופעולתה: משלושת הרעלים אנחנו מרבים לדבר על השתוקקות ועל סלידה אבל ממעטים לדבר על בורות. גם את האמת השניה אנחנו נוהגים לנסח במונחים של היצמדות ופחות להצביע על בורות כשורש לסבל.

נדמה לי שבניגוד לחברה הכללית בקהילת הדהרמה השתוקקות וסלידה אינם החסמים העיקריים למעורבות חברתית: אנחנו לא נתרץ אי-צדק בגלל שהוא משרת את החמדנות שלנו ואנחנו לא נשלים עם עוול בגלל שיש לנו טינה או פחד מאלו שנפגעים ממנו. להיפך, קהילת הדהרמה פיתחה יפה את הרגישות שלה לעניינים אלו. אנחנו בוחנים היטב האם הבחירות שלנו מזינות חמדנות או סלידה. כשאנחנו מזהים שחמדנות או סלידה מפעילות אותנו אנחנו מבינים שצריך לעצור ולראות איך לתקן.

נדמה לי שעבור קהילת הדהרמה דווקא בורות מהווה מחסום: הרי למען הילד שלי אהפוך עולמות. והסיבה שאיני עושה זאת עבור אנשים אחרים היא שאיני חש באותה מידה את הקשר בינינו – זו הרי הבורות בצורתה הגולמית ביותר. או, במלים של הדהרמה, בשורש מיעוט המעורבות שלנו נמצאת בורות שמייצרת תחושה של נפרדות.

ויש גם ביטויים נוספים של בורות: אי הפניית תשומת הלב, התקוה שאפשר לעקוף את הכאב, האשליה שזו לא האחריות שלנו, היאוש שאין מה לעשות, ההרגלים שפיתחנו לגבי מה היא דהרמה והיכן היא מסתיימת. וגם סתם בורות של חוסר מיומנות לגבי אקטיביזם או מודעות פוליטית שהיא הרבה פחות מפותחת אצלנו מאשר המודעות שלנו לתהליכים פנימיים ובין אישיים.

אז בואו נדבר יותר על בורות ואולי מתוך כך נאפשר לחמלה לזרום ביתר טבעיות ונוכל לקחת יותר חלק בתיקון עולם.