תודעה משנה מוח משנה תודעה מאת: ריק הנסון

 

הידע של מדעי המוח הוכפל בעשרים השנים האחרונות. הוא כנראה יוכפל שוב בעשרים השנים הבאות. באופן כללי, נוירופסיכולוגיה היא לדעתי היכן שביולוגיה הייתה מאה שנים לאחר המצאת המיקרוסקופ: בסביבות שנת 1725.

 

לעומת זאת, הבודהיזם הוא מסורת בת אלפיים וחמש מאות שנים. אינך צריך EEG או MRI כדי לשבת ולצפות בתודעה שלך, לפתוח את הלב שלך ולתרגל בכנות. אינני רואה בנוירופסיכולוגיה תחליף לשיטות מסורתיות, אלא פשוט כדרך יעילה מאד להבין מדוע שיטות מסורתיות עובדות. זה מועיל לתרבות שלנו מכיוון שטוענים כי הדת החילונית של המערב הוא מדע. אם בתודעה שלך אתה מבין למה משהו עובד בתודעה שלך, זה מקדם שכנוע (סדהא, אמון בתורתו של הבודהה). מעט הבנה של נוירופסיכולוגיה גם עוזרת לך להדגיש או לייחד את ההיבטים המסוימים של מנהגים מסורתיים שהם המתאימים ביותר למוח שלך; הבדלים טבעיים במוח הם סוג של גיוון בסיסי, ואם מרכזי מדיטציה ומורים רוצים לענות על הצרכים של חבריהם הנוכחיים ולהגיע לחדשים, הם יצטרכו להביא בחשבון מגוון טבעי של המוח.

 

פריצות דרך בתחום מדעי המוח מייצרות הזדמנויות לפיתוח שיטות תרגול חדשות או מעודנות. כאשר הבודהיזם התפשט דרך טיבט, סין ויפן, הוא למד מהתרבויות בארצות האלו ופיתח שיטות חדשות. באופן דומה, כאשר הבודהיזם הגיע למערב ונתקל במה שעשוי להיות הכוח התרבותי הדומיננטי שלו – מדע – הוא מתחיל להסתמך על מדע עבור דרכים שגם הן יכולות להיות שימושיות במסלול ההתעוררות. לא בדרך כלשהיא שתשנה את מטרות האימון, כפי שאמר הבודהה – אני מלמד דבר אחד: סבל והסיום שלו – אלא להגברת האמצעים המיומנים למטרה הזו.

ניסיון בלתי מוחשי משאיר אחריו עקבות מוחשיים מתמשכים. כדברי הפסיכולוג דונלד הב בעבודתו: "תאי עצב שיורים[1] יחדיו, מחווטים יחדיו". זוהי דרך מלומדת נוירולוגית להעריך מדוע הניסיון שלך חשוב באמת, וכמה חשוב להיות עם סוג של היגיינה נפשית, כדי באמת להעריך את מה שאנו מאפשרים שייכנס לתודעתנו.

 

אולי המוח שלך מריץ תסריטים של איום, צער ואובדן. לחלופין, אולי הוא עובד עם לבביות, נדיבות, טוב לב לעצמך ולמשפחתך, התעוררות. בכל סרט שאנחנו מריצים, נוירונים אלה יורים ומחווטים ביחד. לכן למידה כיצד להשתמש בתודעה שלך לעצב את החיווט של המוח שלך היא דרך מעמיקה לעזור לעצמך בנתיב של התעוררות.

 

בעשורים האחרונים יש כבר הרבה מחקר והבהרות של האופן שבו המוח יוצר את התודעה, וכיצד התודעה יוצרת את המוח, בתלות הדדית ובסוג של מסלול מעגלי.

בואו נתחיל עם כמה הבהרות:

• ב"תודעה (mind)" כוונתי לזרימת המידע דרך מערכת העצבים, אשר רובה תמיד בלתי-מודע. אנחנו נותנים עדיפות למה שבשדה המודעות מכיוון שלזה אנחנו מודעים. אבל טיפוח גורמים מיטיבים למטה, במרתף של המוח, מחוץ למודעות ההכרתית, משפיע למעשה יותר לטווח הארוך.

• יתר על כן, המוח אפוף במערכות גדולות, כולל מערכת העצבים בכללותה, מערכות גוף אחרות, ובהמשך ביולוגיה, תרבות, ואבולוציה. הוא מעוצב על ידי מערכות אלה, וגם מעוצב על ידי התודעה עצמה. לצורך הפשטות אני אתייחס רק למוח, אבל בעצם אנחנו מדברים על רשת נרחבת של גורמים הנמצאים בתלות הדדית. ממש כמו שהבודהה לימד.

• ייתכן שישנם גם גורמים טרנסצנדנטיים הנחוצים להתקיימות התודעה, לפעולתה: קרא לגורמים אלה אלוהים, טבע-הבודהה, הקרקע, או בכלל ללא שם. היות ומעצם ההגדרה איננו יכולים להוכיח את קיומם או אי קיומם של גורמים טרנסצנדנטיים כאלו, זה עולה בקנה אחד עם העקרונות המדעיים של להכיר בגורמים טרנסצנדנטיים בתור אפשרות. באומרנו זאת, תוך קידה עמוקה לכיוונם, נישאר במסגרת של המדע המערבי.  

• במסגרת זו, המוח הוא תנאי הכרחי ומספיק בקירוב עבור התודעה. (הוא מספיק רק בקירוב מכיוון שהמוח מקנן בתוך רשת גדולה של סיבות, שבלעדיהן המוח אינו יכול להתקיים). מבט זה, המקובל בדרך כלל במדע המערבי, הוא שכל מצב נפשי נמצא במתאם (קורלציה) עם מצב מוחי הכרחי ומספיק בקירוב.

לשילוב זה של תודעה ומוח יש שלוש השלכות חשובות. ראשית, ככל שהמוח שלך משתנה, גם התודעה שלך משתנה. שנית, כשהתודעה שלך משתנה, גם המוח שלך משתנה. רבים משינויים אלה הם חולפים, מכיוון שהמוח שלך משתנה מרגע לרגע כדי לתמוך בזרימת המֵידָע. אבל רבים מהשינויים נשארים מכיוון שנוירונים קשורים יחדיו: נוצר מבנה בתוך המוח. פעילות מנטלית היא כמו ממטרי אביב, המשאירים עקבות זעירות של מבנה נוירוני מאחור, עם הזמן, הערוצים הקטנטנים במורד הגבעה אוספים ומזרימים למטה עוד מים, מעמיקים את מסלולם. בהדרגה מתפתח סוג של דינמיקה מעגלית מתארגנת מעצמה, ואז התודעה נוטה לנוע יותר ויותר למטה בערוץ הזה, ועד מהרה יש לך גיא עמוק.

לדוגמה, אם אתה משתמש הרבה במעגלים עצביים, הם הופכים למעשה לרגישים יותר לגירוי, לטוב ולרע. במשך הזמן, אם אזור פעיל יותר ויותר, הוא מקבל יותר זרימת דם, יותר גלוקוז, יותר חמצן וכן הלאה. סינפסות קיימות מתחזקות וסינפסות חדשות נוצרות. שכבות בקליפת המוח ממש מתעבות ככל שנבנים מבנים עצביים; למשל, ההתעבות של חלק המוח הקרוי אינסולה – אשר חש את המצב הפנימי של הגוף שלך – הודות למדיטציה, היא בסדר גודל של שתי מאיות האינץ', אשר אולי לא נשמעת הרבה, אבל זה המון המון סינפסות חדשות.

 

למרבה הפלא, סינפסות החלו להיווצר במוח שלך לפני שנולדת, והמוח שלך ימשיך להשתנות כל הזמן עד למועד נשימתך האחרונה. היות ופעילות עצבית נמשכת באופן יותר ויותר בלתי מאורגן במשך מספר דקות לאחר הנשימה האחרונה, סינפסות עדיין עשויות להיווצר בעוד האורות באחוזה הגדולה של התודעה כבים לאיטם.

 

המשמעות השלישית היא מעשית, ובכך נתמקד: אתה יכול להשתמש בתודעה שלך כדי לשנות את המוח שלך ולהועיל לכל הקיום שלך – ושל כל יצור אחר שאתה נוגע בחייו.

 

המוח שלך מכיל כמאה מיליארד נוירונים. באופן עקרוני, המספר האפשרי של מצבי מוח הוא מספר הצירופים האפשריים של מאה מיליארד נוירונים שיורים או לא ("מופעלים" או "כבויים"). מספר זה הוא גדול באמת: עשר בחזקת מיליון, שהוא אחד שאחריו יש מיליון אפסים. כדי להכניס את הדברים לפרופורציה, מספר החלקיקים ביקום הידוע הוא כעשר בחזקת שמונים – אחד שאחריו שמונים אפסים, לעומת מיליון אפסים. המוח – המוח שלך, ממש עכשיו – הוא האובייקט המורכב ביותר הידוע למדע. הוא יותר מורכב מאשר כוכב מתפוצץ, או שינוי האקלים.

 

המוח פועל באמצעות תערובת של התמחות ושל המון המון עבודת צוות. חלקים של המוח מתמחים בדברים, כמו מרכזי הדיבור באונות הטמפורלית השמאלית והפרונטלית. מצד שני, אם תמפה את מסלולי התקשורת בין האזורים והרקמות המתמחות של המוח, תראה שיש בו התקשרויות הדדיות רבות מאד. זה דומה קצת למעקב מהחלל אחרי כבישים או מידע באינטרנט: רֶשֶׁת צפופה מאוד. לכן, כאשר אנשים מדברים על התמחות ותיפקוד רק באזור אחד, כמו "האמיגדלה היא חלק הפחד של המוח," או "ההמיספרה השמאלית היא רעה וההמיספרה הימנית היא טובה," זוהי הפשטה בלתי מדויקת.

 

ברשתות של המוח, יש המון לולאות מעגליות. כדי לפשט, יש נוירון "A" המחובר לנוירון "B", המחובר לנוירון "C", המחובר לנוירון "D", ולאחר מכן בחזרה לנוירון "A". אפשרויות אלו של רקורסיה, כפי שמתכנת מחשבים יקרא להן, נותנות לך את היכולת – בין שאר הדברים – להיות מודע למודעות.

 

נוירונים גם משתפים אחד את השני. כדי לפשט שוב, נניח שאתה מפעיל את נוירון "C" בלולאה שלנו A-B-C-D-A, והנוירון "C" גם משותף בלולאה אחרת. אז הנה אתה מעוצבן בגלל טפטוף של ברז באמצע הלילה, ופתאום אתה חושב על ריח העוגיות של הסבתא שלך. למה? מסיבה כלשהי, היתה שותפות מעגלים בקואליציות של סינפסות שנוצרו מידי רגע. זרם השיח של ההכרה הוא כל כך מורכב עד שכמערכת הוא מפגין כמה איכויות של אי סדר (כאוס). הבנה של הזרימה הכאוטית – ולפעמים למען האמת – המטורפת של כל הפעילות העצבית הזו יכולה לאפשר לך לקחת אותה פחות ברצינות.

לעיתים קרובות נוירונים יורים בהרמוניה אחד עם השני, בין חמש לחמישים פעמים בשנייה – אולי אפילו שמונים או מאה פעמים בחלקים מסוימים של המוח. הם מתואמים האחד עם השני, וזה מה שמייצר את הגלים הקצביים של פעילות חשמלית – "גלי מוח" – הנקלטים בעזרת מכשירי EEG . מקבצים את סוגי גלי המוח על סמך מהירות התרחשותם; למשל, גלי מוח שמתרחשים 30-80 פעמים בשנייה נקראים גלי גמא. במחקר אחד, כשמתרגלים טיבטיים מנוסים מדטו, תבנית פעילות גלי גמא במוח התפשטה והתחזקה: מיליארדי נוירונים בפעולה הרמונית האחד עם האחר, 30-80 פעמים בשנייה. סנכרון של נוירונים מיקרוסקופיים המתפשט על פני אזורים נרחבים במוח שלך הוא כאילו כולם בין ניו יורק לבוסטון מוחאים כפיים יחדיו נניח שלושים פעמים בשנייה. וואו! ואפקטים אלה של סנכרון ואינטגרציה נראים מחוץ למדיטציה פורמלית: באותו מחקר, לנזירים טיבטיים – שמדטו 30,000 עד 50,000 שעות במהלך חייהם – יש פעילות גמא במצב מנוחה שהיא גדולה מאשר אנשים שלא תרגלו כל כך הרבה. דבר זה מעיד שככל שאנחנו מתרגלים יותר ויותר, יש יותר אינטגרציה וקוהרנטיות במוח, אשר מתאימה לתודעה המפתחת יציבות ומרחב, במילים אחרות השתוות הנפש.

 

הקליפה החגורתית הקדמית של המוח (ACCanterior cingulate cortex - ) היא אזור המוח שממנו מתפתחים הרבה תיפקודים חשובים מאד. קודם כל, זהו חלק המוח המנהל את מה שקרוי "תשומת לב מאומצת", שהיא בעצם שימת לב תוך כוונה תחילה. זה נשמע כמו מדיטציה. ה-ACC הוא חלק המוח שבו אנו משתמשים עבור תשומת לב וקשב בכל ארבע התנוחות, לא רק ישיבה, אלא הליכה, שכיבה, ועמידה. זה גם המקור העיקרי של תשומת הלב הממוקדת המשמשת אותנו לדיבור, ולפעילויות אחרות הדורשות התמקדות מכוונת. ה-ACC שלך נוטה להתעבות לפי מידת המדיטציה שלך.

 

לאנשים רבים, קל להרגיש כשהם מרגישים, או לחשוב כשהם חושבים, אבל קשה להביא צלילות מחשבתית בהיותך כועס, או לחמם מודעות קרה באמצעות רגש של הלב. היכולת לעשות זאת ממורכזת ב-ACC. כך למשל, עשיית דברים כמו מדיטצית חמלה, במיוחד עירבוב מחשבות ורגשות של חמלה יחדיו, מפעילה את ה-ACC ולכן מחזקת אותו; אתה מפעיל את הנוירונים האלה ולכן אתה מחווט בין הנוירונים אלה.

 

אזור אחר שמתעבה בשל מדיטציה קרוי אינסולה (insula). אם אתה מחזק חלק של המוח באמצעות מדיטציה, אתה זוכה בתגמולים אלה לשימושים אחרים. לדוגמה, האינסולה חיונית עבור אחד משלושת ההיבטים העיקריים של אמפתיה: הזדהות פנימית חזקה עם התחושות של אדם אחר (שני ההיבטים האחרים הם דימוי בתוכך של הפעולות ["מערכות מראה"] ושל המחשבות/רצונות/פסיכודינמיקה ["תאורית התודעה"] של אחרים). ככל שאנחנו בקשר עם ההוויה הפנימית שלנו, כולל תחושות הבטן שלנו – ומידה זו של חיבור עולה בקנה אחד עם הפעילות של האינסולה – אנחנו הופכים ליותר מסוגלים להיות אמפתיים לאחרים.

 

חמלה אמיתית, נדיבות אוהבת אמיתית, דורשים אמפתיה. אני מכיר אנשים עם סוג של חמלה כללית ונדיבות כללית, אבל המצב הפנימי של האדם האחר לא באמת נוגע בהם. זה לא הדבר האמיתי. לכן זה עניין בסיסי לחזק את האמפתיה שלך. אני יכול להגיד לך על סמך עשרים ושבע שנות נישואים, שאמפתיה היא דבר טוב! (ויש כמובן המון מקומות חשובים עבור אמפתיה מלבד נישואין). כמו כן, אם אתה מבין איך להיות אמפתי בעצמך, אתה מבין טוב יותר כיצד לבקש זאת מאחרים.

מדיטציה היא כנראה הפעילות המנטלית הנחקרת ביותר במונחים של השפעה עצבית. אנו יודעים, למשל, שעם ההזדקנות יש למודטים קליפת מוח פחות דקה. ככל שאני רואה כל שנה יותר שערות אפורות על ראשי אני מעריך את העובדה שאחת הדרכים המצוינות לקדם יכולות מנטליות גם בגיל מבוגר היא דרך תרגול הגותי. עבודת מחקר אחת הראתה קורלציה בהפחתה של כחמשה עשר אחוזים בתסמינים של אלצהיימר אם לאדם יש רקע דתי (במדגם היה רק ​​בודהיסט אחד, ונכלל בו כל סוג של פעילות דתית, אך המחקר עדיין רק מרמז). הפחתה זו של חמשה עשר אחוזים היא בערך המירב שיכולות לעשות לאלצהיימר התרופות הנוכחיות הטובות ביותר.

 

בדוגמה נוספת, ריצ'רד דיווידסון ערך מחקר מאוד מעניין עם אנשים בחברת הייטק. היו כמה מהם שעשו מדיטציה יום-יומית. אחרי שישה שבועות בלבד, לאנשים שעשו מדיטציה היו מערכות חיסוניות חזקות יותר. הם נלחמו בוירוס השפעת בצורה יעילה יותר מאשר אנשים שלא מדטו.

ובכן, מדיטציה מטיבה עמנו בדרכים רבות. הפעלה פאראסימפתטית ("נוח-ועכל") – במילים אחרות, הרפיה – תומכת מאד בתפקוד מערכת החיסון, בעוד שהפעלה סימפתטית ("הילחם-או-ברח") מדכאת תפקוד חיסוני. מתח כרוני חושף אותנו לחולי במידה ניכרת. מדיטציה מנומנמת עדיפה על אי-מדיטציה במונחים של הפעלה פאראסימפתטית, או ריסון עוררות סימפטיות (מדיטציה ערה היא בדרך כלל הטובה מכולם). אנחנו יכולים להיקשר ואפילו להיות צדקניים בנוגע לשיטה אחת ספציפית, בעוד שלמעשה למדיטציה יש הרבה השפעות כלליות חשובות שאינן ייחודיות לשיטה מסוימת כלשהי.

 

ממצא מרכזי אחר של ריצ'רד דיווידסון הוא שאנשים הופכים ליותר ויותר מאושרים ככל שהם מודטים – רגשות חיוביים הופכים לנפוצים יותר, בהגדרה רחבה. יש אסימטריה גדולה יותר בהפעלה האונה המצחית השמאלית לעומת האונה המצחית הימנית. כדי להדגים זאת בחולי שבץ מוחי, אנשים עם שבץ באזור המצחי הימני נוטים להפוך לרכים משהו. אולי הם אינם יכולים ללכת היטב, אבל לעתים קרובות הם שלווים יחסית בנוגע לכך. אבל אם יש להם שבץ באזור המצחי השמאלי, הרבה יותר סביר שהם יהיו נרגנים וזועפים.

 

למה זה כך? מכיוון שהאזור המצחי השמאלי מעורב בריסון, בעיכוב פעילות רגשית שלילית, ואילו האזור המצחי הימני נוטה לעודד פעילות רגשית שלילית. בטבע, יש ערך הישרדותי גדול לפעילות רגשית שלילית; הפעלת ההמיספרה הימנית – העוקבת אחר הסביבה המרחבית שממנה נובעים רוב האיומים שבטבע – מכינה אותך להתמודדות עם איומים: במילים אחרות, מכינה אותך לסלידה, למה שקרוי התנהגויות הימנעות, כלומר להילחם, לברוח, לקפוא, לפייס.

 

אולי התנהגויות אלה הן לפעמים שימושיות; בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, הן בהחלט קידמו הישרדות והעברת גנים הלאה. אבל עכשיו, במערך שונה ועם מטרות שונות (כמו תרגול רוחני), זה נהדר כשיש הפעלה מצחית שמאלית חזקה יחסית.

 

התחושה היא דוגמא טובה למקום בו בודהה-דהרמה מתמפה היטב לנוירופסיכולוגיה. בדהרמה, יש את מושג שרשרת ההתהוות המותנית. חלק אחד של השרשרת הכולל הזדמנויות גדולות לצמצם או לחסל את הסבל, הוא הרצף של מגע > תחושה > השתוקקות > היצמדות > סבל.

 

מגע הוא המפגש של שלושה דברים: אובייקט, איבר החוש שתופס את הסוג המסוים של האובייקט הזה, וההכרה שבאה עם איבר החוש המסוים הזה. בעקבות מגע, המוח מייצר תחושה נעימה, לא נעימה, או נייטרלית כדי לעזור לך לדעת מה לעשות: להתקרב לנעים, להימנע מהבלתי נעים, ולהמשיך הלאה מהנייטרלי. מנגנון זה הוא דרך יעילה מאוד כדי לקדם את ההישרדות בטבע ואת העברת הגנים הלאה. תחושות הן חשובות באבולוציה והן נושא מרכזי בדהרמה: למשל, הן מהוות אחד מחמשת המצרפים, וגם אחד מארבעת יסודות תשומת-הלב.

 

נאמר שהטלפון מצלצל. בהתאמה להאם אתה מחכה לשיחת מידידה טובה, או עושה משהו באמת חשוב ואינך רוצה הפרעות, תקבל תחושה שונה: נעימה, לא נעימה או נייטרלית. האמיגדלה וההיפוקמפוס אשר במוח, רושמים נעים/בלתי-נעים ואז משדרים אות לכל הכיוונים.

 

בהתהוות המותנית, מה שבא בעקבות תחושה היא השתוקקות. אנו משתוקקים לנעים, ולסיומו של הבלתי-נעים. כך או כך, זהו סוג של השתוקקות. לאחר ההשתוקקות מגיעה היצמדות, סוג של השתוקקות מסוג של "אתה בעניינים", שהיא יותר מוצקה, ברת-תוקף, מאושרת. ואז, מה בא בעקבות היצמדות? סבל.

 

השתוות הנפש יכולה לנתק את השרשרת בדיוק בין תחושה להשתוקקות, כמו מספריים עצומות ממדים. אתה מאפשר לתחושה להישאר. היא נכנסת ל"חדר הבוץ" של התודעה שלך – החדר החיצוני הזה שבו נשארים המגפיים הבוציים והז'קטים הרטובים – אבל אינם נכנסים ל"חדר המגורים" המרכזי של התודעה שלך. השתוות הנפש מאפשרת לנו יותר ויותר להיות רק נוכחים עם הנעים, הבלתי-נעים, והנייטרלי כאחד, מבלי להיות מופעלים מחדש סביבם.

 

השתוות הנפש היא עניין עמוק מאוד בבודהיזם. זהו אחד משבעת גורמי ההתעוררות, ואחד מסימני ההיכר המאפיינים את הג'האנות (מצבי ריכוז מדיטטיביים). שים לב, למשל, להבדל בין רגיעה לבין השתוות הנפש. רגיעה היא כאשר אינך זקוק לתגובות. אינך מחומם. אבל בהשתוות הנפש אינך מגיב לתגובות שלך; הן נשארות בחדר הלכלוכים. זה כאילו התגובות מוקפות בהרבה מרחב. אתה מעדיף שהנעים יימשך ושהבלתי-נעים ייגמר – זה בסדר. אבל אתה אפילו לא מגיב כשאינך מקבל העדפה זו. אתה פשוט מקיף אותה במרחב, וזהו מקומו של החופש. לדעתי, ככה אנשים כמו הדלאי לאמה יכולים להיות עצובים על מה שקורה בטיבט, ובכל זאת בה בעת להיות בהשתוות הנפש ביחס לכך.

 

רגיעה מבוססת על תנאים, ולכן היא לא כל כך אמינה. אבל השתוות הנפש מבוססת על תובנה, חוכמה, ולכן היא הרבה יותר מהימנה. לדוגמא, התפכחות היא גורם מפתח בהשתוות הנפש. אנחנו מתחילים להבין, "לא נלך שולל שוב". לגלידה יש טעם של גלידה, אורגזמות הן אורגזמות, לכעוס זה לכעוס. לנצח בויכוח, להיות צודק ולהראות להם שדרכיהם מוטעות זה רק זה. אחרי זמן מה אתה אומר, "אז מה?" חוכמה מאפשרת לך להרפות מההנאה הפחותה, מרדיפה אחרי הנעים או מהתנגדות לבלתי-נעים, למען ההנאה הגדולה יותר של השתוות הנפש.

 

מה קורה במוח כאשר אנשים מצויים בהשתוות נפש? במובן מסוים, השתוות הנפש אינה טבעית, מכיוון שהתפתחנו להיות ממש טובים בלהגיב לתחושות. אבות אבותינו שהיו פשוט מבורכים, ולא עם דחף למצוא מזון ובני זוג, ולא עם דחף להתחמק מטורפים ומסכנות אחרות ... לא העבירו את הגנים שלהם. לקדמונים שנותרו בחיים היה קל מאוד לעורר מצבי "חמדנות" ו"שנאה"; הבנתנו את זה עוזרת להביא חמלה-עצמית אל מסלול תרגול שמעורב, בחלקו, בתנועה במעלה הזרם כנגד זרמים אבולוציוניים. וחשוב לזכור שכאשר איננו מופעלים, מצב המנוחה הטבעי שלנו מתאפיין בחמשה היבטים (באנגלית- The five C’s): הכרה, רגיעה, שביעות רצון, אכפתיות, ויצירתיות. אנחנו רק פגיעים מאוד לאותות של הזדמנות ושל איום – במיוחד לאותות של איום, מכיוון שבאבולוציה זה יותר חשוב לחמוק ממקלות מאשר לקבל גזרים: אם אתה מחמיץ היום הזדמנות לגזר סביר שתקבל עוד סיכוי מחר, אבל אם לא תצליח לחמוק היום מהמקל לא יהיה לך שום סיכוי לגזרים מחר. אני חושב שזו הסיבה האבולוציונית לדגש ששם הבודהה על התמודדות עם דחייה, מכיוון שהרגשת דחייה מול איומים היא כל כך מרכזית לקיום אנושי.

במוח שלך, השתוות הנפש כרוכה בתובנות ובכוונות המתרכזות בקליפת המוח הקדם-מצחית כמו גם בריסון קדם-מצחי של אותות המידע התחושתי המוזרמים מהאמיגדלה. היא כרוכה גם במרחב תודעתי יציב המתאפיין בפעילות מוגברת של גלי גמא במוח. התפתחויות עצביות אלו הן הפירות של תרגול מתמשך.

 

אחת האפשרויות של מדיטציה, או תרגול באופן כללי, היא לקרב אותנו לעיבוד העירום של "הרגע הזה, הרגע הזה, הרגע הזה". המוח לוקח את הכאוס הרועש, הפורה של מיליארדי נוירונים מרושתים יחדיו במעגלים מסובכים ומשתנים, ואז הוא יוצר מכלולים אשר עשויים להתקיים כמה עשיריות שנייה, או כמה שניות לכל היותר. כשאתה מתבונן בתודעה שלך, אתה יכול לראות את הסימנים החיצוניים של הפעילות העצבית הזו על ידי צפייה במחשבותיך המתמזגות לכדי ממשות ואז מתפוררות ומתפוגגות.

 

רגע לפני יצירת מכלול עצבי חדש, יש מרחב של ריקנות פורייה, שבו לא התגבש עדיין מבנה. ברגע שההתגבשות המייצגת מתקבעת לחלוטין – דמות, רגש, ראייה, מחשבה – היא כבר לא חופשייה. יכול להיות לך חופש מסביב לה, אבל מה שזה לא יהיה, התגבשות מייצגת זו היא קבועה עד שהיא מתפוגגת.

 

לכן לשהות יותר ויותר במרחב הפורה היוצר הזה, שבו מתגבשים מכלולים עצביים, הוא תהליך מרכזי במהלך מסלול ההתעוררות. אני חושב שאנשים שבאמת הרחיקו לכת בתרגול שוהים יותר ויותר בשטח הזה. מחשבה מתרחשת, אבל הם חיים יותר במרחב של חירות פוריה.

 

רכיבים ותפקידים של מה שמצטייר בתור עצמי – "אני בעצמי! יקר שלי! אני רוצה! איך אני?" - מבוזרים ברחבי במוח. ניקח רק שלושה סוגים של פעילויות הקשורות בעצמי. האחד הוא זיהוי עצמך, כנבדל מאנשים אחרים, או הבחנה ב-"X" הנמצא על המצח שלך אשר מישהו שם עליו מבלי שתדע. רק בעלי חיים מעטים יכולים לעשות את זה, ביניהם בני אדם, "פרימטים גדולים" אחרים כמו קופים וגורילות, לווייתנים ודולפינים, ופילים. היבט נוסף הוא היסטוריה אישית, הזיכרונות שלך. ההיבט השלישי הוא קבלת החלטות; לדוגמה אני רוצה שוקולד, לא וניל. מחקרים הראו כי פעילויות אלה הקשורות לעצמי מפוזרות ברחבי המוח שלך. אין איש קטן המסתכל החוצה דרך עינייך. העצמי בתוך המוח הוא בדיוק כמו שהבודהה אומר בדהרמה: מורכב (עשוי מחלקים רבים), משתנה וחולף, ומתהווה בתלות הדדית. אין לו שום התהוות עצמית משלו, הטבועה בבסיסו; ולכן הוא ריק מקיום מוחלט.

 

רוב הזמן אין מצב של עצמיות נוכחת; יש נוכחות ופעילות מנטלית בלי הרבה הפעלה של "אני" או "שלי". אתה מזיז את הגוף בכיסא שלך כי לוחץ איפשהו: מן הסתם אין הרבה נוכחות של עצמי. אבל פתאום מישהו אומר לך משהו, או אתה מבחין, אההה, הכיסא שלהם נצמד לשלי: היי, אתה לא מכבד את המרחב שלי?! ואז העצמי באמת נכנס לפעולה. יש תהליך של פעילויות משתנות הקשורות בעצמי; עצמי הוא לא שם-עצם אלא פועל: יש התייחסות עצמית. התייחסות עצמית התפתחה באבולוציה כדי לעזור לנו לשרוד, וכך זה ניכר במיוחד בשלושה תנאים: רדיפה אחר הזדמנויות (קשורה לעתים קרובות עם "תאוות בצע"), הימנעות מאיומים (קשורה לעיתים קרובות עם "שנאה"), ויחסי גומלין עם אחרים (מכיוון שהתפתחנו להיות החיה החברתית מכולן).

 

היבטים של העצמי מתעוררים כתבניות ארעיות אבל ברות קיימא של פעילות מנטאלית ולכן עצבית. תבניות אלו קיימות במובן שהתבניות שמתאימות למחשבה על פרפר או הידיעה כי 4=2+2 הן קיימות. התבניות קיימות, אבל הן ארעיות ומתהוות באופן מותנה: הן ריקות. תבניות מנטאליות/עיצביות הקשורות לעצמי הן רק תבניות נוספות בתודעה ובמוח, שאינן שונות באופן חד-משמעי מתבניות מנטאליות/עיצביות אחרות. הבעיה היא שאנחנו מעניקים עדיפות לתבניות מסוימות אלו יותר מכל האחרות. הן אלו שאיתן אנו הכי מזדהים, והאי-הזדהות איתן היא הבעייתית ביותר ככל שנתקדם במסלול התרגול. הפעילות המנטאלית/עיצבית המתייחסת לעצמי עוצבה על ידי האבולוציה כדי לקבוע ללא הרף בעלות על חוויות, לקבוע אחריות על פעולות, ולקבוע הזדהות גם עם מצבים פנימיים וגם עם אובייקטים חיצוניים (כמו קבוצות פוליטיות או קבוצות הספורט שאנחנו אוהבים): זה מאוד עוצמתי! התבונן בתודעה שלך: נאמר שתגובה חזקה תתעורר לה, ובאחת או בשתי השניות הראשונות לא משורג בה הרבה מהעצמי, אבל מהר מאוד קופץ העצמי על העגלה ואז קובע שהתגובה היא שלו. העצמי אכן מעורר תשוקה, אבל רוב הזמן התשוקה היא זו שמעוררת את העצמי.

אבל למעשה, במרבית הזמן העצמי הוא באמת מיותר מבחינת תיפקוד בעולם, והרגשה פנימית טובה. ללא נוכחות רבה של התייחסות עצמית, אם בכלל, יכולים להיות תיפקודים ביצועיים בעבודה, כגון ארגון ותכנון או רצוֹן. יכולה להיות נוכחות של רצון בריא, צ'אנדה - אשר נבדל מטנהה, צמא או השתוקקות, אשר לדברי הבודהה גורם לסבל. התהלך לך בחדר: האם יש צורך בנוכחות העצמי? הרם את הכוס לשפתיך: האם יש צורך בעצמי?

 

תבניות ההתייחסות העצמית בתודעה או במוח הן אמיתיות; הן קיימות באופן שבו קיים זיכרון או רגש. קיומן הוא חולף וריק, לבטח, ולכן לא שווה להיצמד אליהן. אבל מה שיותר לעניין: האם מה שהן מצביעות עליו, מה שהן מייצגות, באמת קיים? במילים אחרות, האם למעשה ישות קוהרנטית, מאוחדת, יציבה, ומתמשכת מצויה איפשהו, איכשהו, במוח? למעשה, ישות כזו אינה קיימת. איזה עצמי שלא נמצא במוח, הוא מרוכב ומבוזר, לא קוהרנטי ומאוחד; הוא משתנה וחולף, לא יציב ומתמשך. במילים אחרות, המושג הקונבנציונאלי של העצמי הוא יצור מיתולוגי.

ייצוגים של סוס בתוך התודעה/מוח הם ייצוגים אמיתיים של דבר אמיתי. אבל ייצוגים של העצמי במוח הם כמו ייצוגים של חד-קרן: ייצוגים אמיתיים של דבר לא מציאותי.

 

לסיכום, כאשר אתה מקבל שייצוגים של העצמי במוח הם ריקים, שמה שהם מייצגים אינו קיים, אז אתה מתחיל לקחת את "העצמי" האישי שלך הרבה פחות ברצינות.

 

 

המציאות היא שככל שאנחנו לומדים יותר כיצד התודעה והמוח שזורים יחדיו, כך אנו יותר נוכחים עד כמה הם מתמפים היטב לדהרמה. הבודהה הבין היטב את המעגל הזה של שימוש בתודעה כדי לשנות את המוח, אשר לאחר מכן משנה את התודעה העתידית. אם זה נעשה היטב, זה מפחית את הסבל. הוא הראה לנו דרכים לבחון את הניסיון שלנו, לראות איך זה עובד, ולהשתמש בהבנה הישירה האינטואיטיבית להשתחרר מסבל – להשתחרר לגמרי, ממש בחיים הנוכחיים, כאפשרות. כמעט כל מה שמצאנו בנוירופסיכולוגיה תומך ברעיון שהוא צדק. זה אמור לתת לנו הרבה יותר שיכנוע בתירגול שלנו, ביחד עם מקור מתמיד לכלים מעשיים שיהפכו אותו למציאות.

 

--------------------------------------------

 

[1] נוירונים מתקשרים ביניהם על ידי שיגור פולסים עצביים, פעולה הנקראת 'ירייה' בז'רגון הרלבנטי (ד.מ.).