דרך אחת לחלק את ממלכת ההתניות היא באמצעות חמשת המצרפים (קהנדהות):
1. גוף (רופה)
2. תחושה (ודנא)
3. תפיסה (סניא)
4. תצורות מנטליות (סנקהארה)
5. הכרה (ויניאנה)
כשרק התחלתי לעשות מדיטציה, לפני שנים רבות, הצלחתי להבין את ההגדרות של חמשת המצרפים, אך לא הכרתי את המציאות שלהם; מעולם לא ממש חשבתי על דברים אלה באופן אינטואיטיבי דרך ההתבוננות בגוף, בהרגשות, בתפיסות, במבנים המנטליים או בהכרה שלי. בהתחלה, חשבתי רק על הגוף הפיזי, על ארבעת היסודות (אדמה, אש, מים ואוויר), על חלקי הגוף (עיניים, אוזניים, אף, לשון, וכו׳) ועל הגוף עצמו. חשבתי על דברים חומריים, כל דבר שנוצר.
למען הנוחות, אנו יכולים למדוט על הגוף הפיזי שלנו, ואנו יכולים למדוט על תחושה (עונג, כאב או תחושות ניטרליות) באמצעות החושים. אנו יכולים לשים לב לראייה כמהנה, או כלא מהנה או כניטרלית, ואותו הדבר בקשר לשמיעה, לריח או לטעם. גם את המצבים המנטליים אפשר לראות כנעימים, כלא נעימים או כניטרליים.
התחושה (ודנא) היא ממלכת החושים בה אנו חיים; זוהי ממלכה של הרגשה. כשהדברים עולים בהכרה, אנו חווים אותם כמהנים, בלתי מהנים או ניטרליים. אנו יכולים לחקור תחושה נעימה, המשיכה כלפי מה שיפה, נעים או שמח; אנו יכולים למדוט על ראיית משהו מכוער, שדוחה אותנו, שגורם לנו להתרחק ולא לרצות להתקרב; ואנו יכולים למדוט על רגשות ניטרליים, תחושות וחוויות שאין אנו ממש מבחינים בהן. רוב החוויות שלנו די ניטרליות, אך אנו לא מבחינים בהן אלא כשהן מגיעות לקיצוניות של ההנאה או של הכאב. למשל, תחושת הבגדים שלנו, היא בדרך כלל ניטרלית; אנו יכולים לחוש את בגדינו, אך עלינו להתאמץ כדי להבחין בכך; עלינו להתבונן. אם נחשוב על הזרוע הימנית שלנו, למשל, נהיה פתאום מודעים שיש שרוול על העור שלנו. אין זו תחושה נעימה וגם לא תחושה מכאיבה; הייתי אומר שזו תחושה ניטרלית. כך אנו יכולים לשים לב לממלכת החושים, החוויה של הרגישות - הנאה, כאב, וניטרליות.
התפיסה (סניא) היא היכולת לתפוס דברים כמשהו; זוהי שפה וזיכרון. אתם תופסים את זה, למשל, כפעמון. אתם יכולים להתבונן בו ולחשוב, ״זהו פעמון״. אך אם אינכם יודעים מה זה, אתם עשויים לתפוס את הדבר כצלחת. זוהי תפיסה.
ואז מישהו אומר, ״לא, אג'אהן סומדהו, זו לא צלחת, זה פעמון.״
״טוב, לי נראה בוודאות שזו צלחת. אפשר להכניס לתוכה דגני בוקר. אפשר להשתמש בה כבצלחת.״
״לא, זהו פעמון; פעמון טיבטי.״
אנו תופסים זאת כדבר מסוים, כצורה - פעמון, תמונה, גבר, אישה - ותפיסות אלה הן פונקציה של ההכרה. אנשים חיים באמצעות מה שהם תופסים. בגלריה טייט בלונדון ניתן לראות אנשים שמתוסכלים מהתבוננות באומנות מודרנית, ״מה זה? האם זה בופלו על ההר, או…!?״ אנו רוצים לתפוס את זה, להצמיד לזה תפיסה שאנו מרגישים אתה בנוח. מאד מתסכל רק להתבונן בדבר מבלי לדעת מהו…? ״אין לזה שום משמעות בעיני! גם ילד בן שנתיים יכול היה לעשות זאת באותה מידה!״ סוג זה של הערות אפשר לשמוע מדי פעם. ואז מישהו עשוי לנסות להסביר לך. ואולי יש אפילו כותרת לתמונה: ״קליאופטרה בסירה על הנילוס.״ ואז יש לנו לפחות דרך לתפוס את זה, ״קליאופטרה היא… איפה?״
מישהו נתן לי פעם גלויה של ציור של מארק רוטקו. היו בו שני ריבועים גדולים וקו קטן מעל סוג נוסף של מלבן. הריבועים היו לגמרי מאונכים. העליון לא היה בעל צבע טהור - היו בו תערובת של צבעים - השני היתה בו תערובת שונה, והשלישי היה סוג של סגול. הבטתי בציור וחשבתי, ״…אני תוהה מה זה?״ כשהסתכלתי בגב הגלויה ראיתי שרשום ״ללא כותרת״. וכך תפסתי שמדובר בציור של מארק רוטקו.
שימו לב כיצד אנו רגילים לשמוע צלילים מסוימים. אם אנו לומדים שפה זרה, קורה שאיננו ממש שומעים חלק מהצלילים של אותה שפה. כשלמדתי תאילנדית פגשתי צלילים שלא יכולתי לתפוס כתנועות. מעולם לא לימדו אותי שצלילים אלה הם תנועות, ולכן לא יכולתי לשמוע אותם. ואז, באמצעות אימון האוזן, התחלתי לשמוע אותם. עכשיו הם מאד ברורים לי, מפני שאימנתי את עצמי לשמוע את הדברים השונים האלה. אם אינכם לומדים, אף פעם, שפה זרה, כנראה שתשמעו רק צלילים אותם אתם מכירים, שאתם מורגלים לשמוע ולתפוס.
מעניין לבדוק כמה אדם חווה באמצעות תפיסת הדברים בצורה מסוימת. בעזרת תשומת לב אדם יכול להתעלות מעל ההתניה התפיסתית הזו, למקום בו הוא יכול להימצא בתוך זרימת החוויה. ואז הוא לא חווה יותר את החיים דרך המגבלות הצרות של התפיסה המותנית. כאן באנגליה, למשל, בין האנשים השייכים לזרם הימני, המלה ״זר״ עלולה לעורר רגשות של ״טוב, אין לדעת מה הם עלולים לעשות…!״ בעוד שכשאדם נמצא בתוך הקבוצה האתנית שלו, במעמד שלו או בכפר שלו, הוא מותנה להרגיש תחושה של בטחון - זה צפוי וכולם מותנים באותה צורה. ואז מגיע מישהו ממדינה אחרת, ו…״אינך יודע מה הם עלולים לעשות, נכון?״ וזה מוביל למצב של חרדה. כשאינכם יודעים מה הם הולכים לעשות, אתם מרגישים עצבניים וחרדים. ישנה תחושה של בטחון כשאתם במחיצת אנשים כמוכם, הקבוצה שלכם, החברים שלכם, המועדון שלכם, הדת שלכם, המעמד שלכם. כשאתם מחוץ למסגרות אלה, אתם עלולים להרגיש מאד מפוחדים. ראיתי אנשים שנבהלו רק מפני שיצאו מחוץ לסביבה החברתית בה היו רגילים להיות; זהו הלם תרבותי. הם מפוחדים מדברים שאין הם יכולים לצפות, להבין, או לתפוס באופן שהם חושבים שהוא הנורמלי.
התצורות המנטליות (סנקהארה) דומות להרגלים רגשיים. אנו הסכמנו לתפוס את הדבר הזה בתור פעמון, ואם מישהו יאמר שזוהי צלחת, אנו נכעס עליהם; אנו נביע את חוסר שביעות הרצון שלנו, ואז כולם יסכימו שזהו פעמון. כל מי שיאמר שזאת צלחת יזכה למבט זועף, ואז הכל יסתדר. לכן, כשמישהו יאמר ״זוהי צלחת!״, אנו נאמר ״לא, זה לא! זה פעמון, טיפש שכמוך. כולם יודעים שזה פעמון.״ אך זהו מבנה מנטלי - ״אני אוהבת את זה. זה פעמון טיבטי.״ אנו מרבים להתעסק בזה וזה נעשה באמצעות ההכרה (ויניאנה). הכרה היא פונקציה שאנו רוכשים כשאנו נולדים לתוך גוף אנושי. כשתינוק נולד, יש לו רופה-ויניאנה - יש לו גוף פיזי והכרה - ויש לו גם תחושה (ודנא), כך שהוא יכול להרגיש הנאה, כאב, ותחושות ניטרליות.
מצד שני, התפיסה (סניא) והתצורות המנטליות (סנקהארה) מוטמעות באמצעות התניה תרבותית. אתם לא נולדים עם תפיסה ועם תצורות מנטליות; הן נוצרות מתוך תהליך ההתניה. אתם רוכשים שפה וזיכרון; אתם מתחילים לתפוס את עצמכם כבן או כבת, כשייכים לקבוצה מסוימת, למעמד מסוים. אלה דברים נרכשים, כפי שגם ההרגלים הרגשיים שיש לנו כלפי דברים אלה נרכשים. קל לחשוב שזה פעמון ושהוא פעמון באופן קבוע, כשבעצם יכולתם לתפוס את זה גם כצלחת; זה הוגן. לחילופין, אינכם חייבים לתפוס את זה כשום דבר, אינכם חייבים להשליך עליו שום דבר; זה מה שזה - זה זה. יש הכרה, אך טרם תפסתם את זה כשום דבר, כפעמון או כצלחת. באופן זה, אתם מתחילים להבין עד כמה אתם מותנים.
כל כך הרבה מהסבל שלנו סובב סביב היאחזות בתפיסות, בהשקפות, בדעות ובהרגלים רגשיים. בתודעה הערה יש יציאה מההתניה. מפני שיש מגוון אינסופי של תופעות מותנות, הבודהה דיבר רק על חמש קבוצות (חמשת הקהנדהות), כדי לקבל מבט רחב עליהן, ויש להבין זאת באופן ישיר ביותר, לא באופן תיאורטי. כל אחד מאתנו חווה באמצעות גופו, הרגשותיו, תפיסותיו, המבנים המנטליים שלו והכרתו, והתודעה מתפקדת. אתם מותנים תרבותית באמצעות התפיסה והמבנים המנטליים, והם נכנסים להכרה. לכן, ההכרה דומה יותר לראי או לפתח של דלת שבו מופיעים דברים; אתם הופכים מודעים ל- זה - לידיעה של משהו, אבל זה לא רגשי. ההכרה לעולם אינה רגשית. רגשות מתעוררים בהכרה, וההכרה יכולה להיות מותנית באמצעות בורות, כך שאנו באמת מחנכים את החוויה המודעת באמצעות החוכמה.
בלימודי הדהרמה, הבודהה מיידע את החוויה המודעת באמצעות חוכמה, ולא באמצעות בורות. ״אני קיים״ זה הדבר המקובל. ״אני אג׳אהן סומדהו!״ - זה הדבר המקובל. אם אינני מטיל ספק בכך, אני נאחז בזהות זו. מישהו שהכרתי בחיל השלום לפני שנים, הכיר אותי כבוב, ולכן, כשנפגשנו שוב הוא קרא לי בוב. אחרי שהתרגלתי לשם אג׳אהן סומדהו, בוב נשמע לי מוזר מאד. אולם, שני השמות הם מוסכמות. אם אתם חושבים על זה במונחים של דהרמה, אתם מודעים לכך. הם תפיסה (סניא) ותצורה מנטלית (סנקהארה). ״אג׳אהן סומדהו״ הוא מוסכמה בלבד; לא קיים אג׳אהן סומדהו כדבר קבוע. במונחים של חוויה, האם אני אג׳אהן סומדהו כל הזמן? אתם בטח חושבים שכן. אתם מגיעים למנזר ושואלים ״איפה אג׳אהן סומדהו?״ ״הוא נח בקרונוע שלו.״ זהו אופן הדיבור הרגיל, המוסכם. אתם חושבים שכשאני נח אני אג׳אהן סומדהו, כשאני מתקלח אני אג׳אהן סומדהו, כשאני צועד אני אג׳אהן סומדהו. לא משנה מה אני עושה אתם חושבים שאני אג׳אהן סומדהו. אבל אז מגיע מישהו אחר ששואל ״איפה בוב?״ ״הוא נח בקרונוע שלו.״ במונחים של חוויה ישירה, של חוויה מודעת, אג׳אהן סומדהו הוא מצב שמתעורר ונפסק. בחוויה שלי כישות תודעתית, התפיסה הזאת ״אג׳אהן סומדהו״ משפיעה עלי רק בנסיבות מסוימות. אני מדבר עכשיו על חוויה ישירה, לא על המציאות הקונבנציונלית. רק בזמנים מסוימים ובתנאים מסוימים אני תופס את עצמי כאג׳אהן סומדהו; אך גם אינני תופס את עצמי כל הזמן כבוב.
זו הדרך לחשוב על החוויה. כשאתם מתחילים לזהות את השקט של התודעה, את צליל השקט, את הריקות של התודעה, אין שם עצמי, נכון? כדי שתהפכו לאישיות שלכם עליכם להתחיל לחשוב ולהיזכר בדברים, ״אני אג׳אהן סומדהו, ואינני אוהב שקוראים לי בוב!״ ואז אני הופך לאדם הזה; האדם הזה מופיע ונעלם. אתם מתחילים לראות איך השקפת-האישיות (סקאיה דיטהי) תלויה תמיד בתנאים אחרים. אתם לא באמת אנשים קבועים; האישיות שלכם משתנה. אתם אדם שונה בזמנים שונים. כשאתם נמצאים עם אימא שלכם, כשאתם נמצאים עם החבר הטוב ביותר שלכם, או כשאתם עם הבוס שלכם בעבודה, האישיות שלכם משתנה כדי להתאים לתפיסות השונות שקיימות ביחס לאם, לחבר, או לבוס. לא קיימת אישיות קבועה שם. זהו מצב שתלוי במצבים אחרים. זוהי דרך לפרק את ההנחה שאתם אדם קבוע, גבר או אישה קבועים.
האדם מזדהה עם גופו ועם התפיסה של היותו זכר או נקבה. אבל, למעשה, בתודעה הריקה לא קיים מגדר. הגוף זכרי או נקבי, אך בערות הטהורה אינכם הגוף. כשאתם חושבים על עצמכם כעל זכר או כעל נקבה, עליכם להתחיל להזדהות עם זה ש-״יש לי גוף זכרי. נשים הן כאלה. גברים הם כאלה.״ אתם יוצרים תפיסה סביב שני מצבים אלה של זכר ושל נקבה, ומזדהים אתה, וזה מוטבע בתודעה. אך כשאתם חוזרים אל תוך השקט, אינכם שום דבר מזה; אינכם זכר ואינכם נקבה; אינכם אנגלים, צרפתים, סרי לנקים, או כל דבר אחר; אתם מעבר לכל זהות אתנית, גזעית, מעמדית או תרבותית, מפני שהשקט של התודעה איננו ״שלי״, ולא ״האישיות שלי״. כשאתם מתחילים למצוא מקלט בשקט זה של התודעה, אז אינכם נלכדים בתאוצה של ההרגלים, של הרגשות, של המצבים והתפיסות; יש לכם דרך לצאת מממלכה זו.
אולי היה מי שפגע בכם בעבר. ועכשיו, אם אתם שונאים אותו או אותה ומישהו מציין את שמם באוזניכם, ״פרסיבל בא לראותני אתמול״, אז פתאום, כשאתם שומעים את השם פרסיבל! - אוי, מממ…! ״אתה זוכר את פרסיבל, אג׳אהן סומדהו?״ ״כן, ודאי שאני זוכר אותו!״. פרסיבל זו רק מלה נכון? אך אני מקשר אותה עם זכרון. אני מאמין שנפגעתי על ידי פרסיבל, ואני יכול להביא את עצמי למצב קשה בקשר אליו, אפילו אם אין הוא נמצא באותה מדינה. עוברות ארבעים שנה, ואז מישהו אומר ״אתה זוכר את פרסיבל?״ ״איך אוכל לשכוח אותו אי פעם? הוא עשה את זה ואת זה, הוא אמר לי כך וכך, ולעולם לא אסלח לו.״ אתה מתוכנת באותו אופן אחרי ארבעים שנה אף על פי שמאז לא ראית אותו. אם אתם רוצים ללחוץ על הכפתורים שלי, אם אתם רוצים לראות אותי מגיב, רק אמרו ״בוב!״ או ״פרסיבל!״ גם אם פרסיבל כבר מת מזמן.
כיצד נוכל לשחרר את התודעה מסוג זה של התניה? זה חייב להיות על ידי הדממה והשקט של התודעה; רק שם אנו מסוגלים לראות את הנטייה להגיב בשלמותה. מישהו אומר ״פרסיבל״, ובתוך השקט של התודעה אני יכול להרגיש כיצד הכעס מתעורר. כשאני ער לכעס הזה שמתעורר בגלל התפיסה המסוימת של ״פרסיבל״, וכשאינני מתנגד לו או מתמכר לו אלא פשוט מניח לו, אז הוא פותר את עצמו. אנו יכולים לשחרר את עצמנו מהמנהג זה. זה באמת עובד. כשהייתי בצי לפני ארבעים שנה, זה לא היה פרסיבל אלא סגן הריס. אני זוכר את השם הזה. הוא באמת פגע בי, סגן הריס. במשך שנים אחר כך עצם המחשבה בלבד על סגן הריס היתה גורמת לי לזעם, וכשהפכתי נזיר, המחשבה על סגן הריס היתה מספיקה כדי שאתפוצץ מכעס, אף על פי שבאופן רציונלי יכולתי לומר ״או, זה לא משנה! זה היה לפני הרבה זמן.״ יכולתי לחשוב כך באופן רציונלי, אך אם התבוננתי במה שהרגשתי, הזעם והמרירות היו עדיין שם. אולם, על ידי הנחת תפיסה זו, במכוון, בתוך השקט של התודעה, שם לא היה מה שיזין או יחזק את הרגש, שברתי את ההתניה. ועכשיו כל אחד יכול לומר ״סגן הריס״ ואינני מרגיש כעס - אינני מרגיש דבר. אני אפילו יכול להודות לסגן הריס מפני שלמדתי כל כך הרבה באמצעות ההתבוננות בתפיסה זו; כל כך הרבה חוכמה התעוררה מתוך הזיכרון של האדם האחד הזה, בלבד.
---------------------
אג'אהן סומדהו (Ajahn Sumedho), נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. נולד בסיאטל, וושינגטון ב- 1934 והוסמך לנזירות ב-1967. מבכירי תלמידיו של אג'אהן צ'ה. ב- 1975 הקים את וואט פה נאנאצ'ט – מנזר בינלאומי של נזירי היער שבו יכלו ללמוד ולתרגל נזירים דוברי אנגלית והיה המערבי הראשון שכיהן כראש מנזר תאילנדי. אג'אהן סומדהו היה גורם מרכזי בייסוד הסנגהה של נזירי היער באנגליה ובמסגרת זו היה שותף בכיר בהקמה של שני מנזרים שם – צ'יטהרסט ואמרוואטי שבו הוא כיהן כאב המנזר משנת 1984 ועד לפרישתו בשנת 2010 וחזרתו לתאילנד שם הוא שוהה כיום.
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל
תרגום: שולה מוזס