כה בהיר, כה רך, כה טוב,
עד שאפילו הרופאים והאורחים הבאים והולכים,
עוצרים לקחת נשימה ואותך לעולם לא ישכחו.
אינך חולה,
חולי אינו אלא תווית שחורטים בנו פחדינו.
אינך יודעת חולי או בריאות,
את פשוט הנך. אין בך פחד מהמוות,
לא חרדה מהעתיד לקרות, או לא לקרות.
לא כאב, לא האשמה, לא אובדן, לא חרטה,
לא כעס על אלה שנטשו אותך
כאשר חדלת להביא תועלת.
אין זמן, אין מטרה,
אלא נשיקתם העדינה של החיים עצמם,
החסד שמגיע כאשר נעלם כל השאר.
לְמה את מקשיבה בדריכות כה רבה?
האם לקול הלמות לבך,
הטופף במקצב שמימי על שערי נִשְמתך?
או לזמזום הדבורים ביום קיץ רחוק?
או לנביחת כלביך,
שאותם רק את יכולה להשקיט,
או למגע אצבעותיך בפרוותם העבה?
או לחלומות ארוכים של משחק, או משחק של חלומות,
קלידוסקופ של העבר בתוך ההווה,
ללא הפרעתה של מציאותנו הקשה.
כשאני שוכב לצידך וחש את זרימת החיים,
אני מביט בפניך:
לא זעף, לא קמטים, לא משא העבר,
רק נוכחות פתוחה,
ואז, כירח המאיר בין עננים חולפים,
זוהֵר חיוך של אושר, ונעלם כלעומת שבא,
עד שאינני יודע אם ראיתי אותו או אם לא.
כעת, את שוב מלמדת אותי,
על חיים ללא פחד, ללא חומות, ללא סוף,
ממש כמו שעשית בעת לידתי,
וכמו אז, חולק אתך את שנותיך המאושרות ביותר.