ש: כיצד מסייעת תשומת לב לאנשים לנהל את רגשותיהם ומחשבותיהם?
ש.ק: רוב האנשים תופסים דברים מבעד לעיוות של תשוקה, סלידה או תעתוע; נאחזים בחפצים עם מחשבות, "אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה", או נאחזים בעצמי עם הנחות כמו "אני כזה, אני לא כזה". אלו הנטיות המוקדמות וההנחות שלנו שמעוותות את התפיסה. לדוגמא, אנו עשויים להיות מודעים באופן בסיסי לכך שאנו חווים עצב, ועדיין ישנו הבדל בין היכולת לומר "אני עצוב" לבין היות קשוב לעצב. כשמישהו רק מודע באופן כללי לכך שהוא עצוב, הוא עלול להיות לכוד בסיפור של זה. הוא עלול לשפוט את החוויה שלו או להיות לכוד בתגובה אליה. זה איננו תשומת לב.
תשומת לב מרמזת על יחס שווה נפש ובהיר למה שמתרחש בפועל. תשומת לב מסייעת לאנשים לפתח יישוב דעת ולדעת בדיוק מה קורה בפועל. היא מאד צמודה לעובדות.
ש: כיצד מועילה תפיסה צמודה לעובדות שכזו לאנשים המתמודדים עם סבל? מה החשיבות של מודעות מסוג זה בסיטואציות טיפוליות?
ש.ק: לתשומת לב יש ערך עצום משום שכאשר אנו רואים כיצד החוויה נפרשת לפנינו וישנה רציפות של תשומת לב רגע אחר רגע, אנו יודעים כיצד אנו מתייחסים לחוויה. כך שאנו רואים לא רק את מושא החוויה – למשל, עצב – אלא מבינים גם את היחס שלנו כלפיו. עם הבסיס של תשומת לב אנו יכולים להבין סיבה ותוצאה. אנו יכולים לחקור את התהליכים שיוצרים סבל, במקום רק לדמיין סיפור על העבר, ההווה והעתיד. אנו רואים כיצד סבל נוצר. אנו רואים כיצד סבל מונצח באמצעות שקיעה בתחושות של עצב. אנו רואים כיצד סבל מוגבר באמצעות תאווה או השתוקקות. בנקודה מסויימת אנו מתחילים לזהות את הדפוסים החוזרים על עצמם. כאשר אנו מבינים כיצד השתוקקות גורמת שוב ושוב לסבל, יש לנו את ההזדמנות לשחרר את התודעה מכל סבל.
ש: אז אף על פי שהחוויה של הרגע עשויה להיות רגש, כשאנו מביאים אליה תשומת לב אנו מתייחסים אלי ישירות במקום להיאבק בה.
ש.ק: זהו הצעד הראשון. תשומת לב מפתחת אופי חזק; אולם ברמה עמוקה יותר, תשומת לב מאפשרת לנו לתפוס ישירות את הגורמים לסבל. שאם לא כן, כשאנו לומדים מה גורם סבל, זה יהיה באופן אינטלקטואלי בלבד – סיפור. לא נתפוס באופן ממשי, ברגע הזה, כאן ועכשיו, כיצד סבל נוצר. רק ברגע ההווה אנו מגלים את האפשרות לשחרר את התודעה.
מנקודת המבט של תשומת לב, אין זה משנה אם החוויה נעימה או לא נעימה. ראשית אנו מביאים את התודעה ליחסים בהירים עם האובייקט. מהר מאד אנו רואים שזוהי רק ראיה, שמיעה, הרחה, טעימה, נגיעה, חשיבה, רגשות – הדינמיות של גוף ותודעה. אז אנו מתחילים להיות קשובים יותר לדפוסים של הגוף והתודעה, ואנו רואים כיצד הדפוסים הללו מחוללים או מפסיקים סבל.
לידיעה גרידא של מהות החוויה שלנו יש ערך מועט במסורת הבודהיסטית. היינו יכולים להסתובב בעולם מודעים לכל תחושה ותחושה, ומסוגלים לעקוב אחר רגשותינו ותחושותינו רגע אחר רגע, אולם ליכולת הזו אין כל ערך בפני עצמה. תשומת לב היא מיומנות, כלי. זוהי היכולת שלנו להיות מודעים לחוויה לשם המטרה הייחודית של הבנת הגורמים והסוף של הסבל.
פעמים כה רבות איננו קשובים לחווייתנו. אנו מורגלים לחשוב על חווייתנו, ואין לנו בעצם ידע ישיר של החוויה ברגע הנוכחי. בדברי הבודהה בכתבים בשפת הפאלי, אנו מוצאים שהמונח סטי, המתורגם כתשומת לב, מופיע לבדו לעיתים נדירות. הוא מצורף בדרך כלל לחכמה, הבנה בהירה, מודעות מלאה או ריכוז.
ש: אם נתבונן בגורמים האחרים הללו, במיוחד בהבנה בהירה וחכמה, כיצד הם יראו כתרגול בצירוף עם תשומת לב?
ש.ק: הבנה בהירה היא הבנה אינטגרטיבית. אם, למשל, אנו בוחנים רגש כמו עצב, אנו לא נסתפק בהבחנה שזהו עצב. אנו נדע מה עורר אותו. אנו נדע כיצד הוא משפיע ומתנה את התודעה. אנו נזהה כיצד עצב משתקף בגוף. עשויות להיות תחושות פיזיות הקשורות בעצב כמו רעד, חולשה, כיווץ או חום. כך שיש לנו מודעות מלאה יותר ותמונה רחבה יותר, ולא הצבעה על דבר מסויים בודד ותיוגו כ"עצב".
ש: האם את חושבת שתשומת לב היא תנאי מספק בפני עצמו על מנת שאנשים ישתנו?
ש.ק: לא. במסורת הבודהיסטית תשומת לב משולבת תמיד עם גורמים אחרים ותרגולים אחרים. תשומת לב עשויה להבהיר וויתור. תשומת לב עשויה להצטרף להבנה בהירה ולחכמה. תשומת לב עולה עם מאמץ, אנרגיה וריכוז. היא לעולם אינה מתקיימת באופן בלתי תלוי ומבודד. שאם לא כן, היינו יכולים להתהלך בעולם תוך מודעות לחוויה שלנו ברגע ההווה, ולחשוב שאנו מתרגלים את הלימוד. עניינו של הבודהה לא היה בכך שאנשים יהיו מודעים לחוויה המיידית שלהם. מה שהוא הורה היו הגורמים לסבל והקץ הסבל.
כאשר אנו בתשומת לב, אנו מאד מאוזנים מבחינה מנטלית. אנו נוכחים, ומשום שאנו נוכחים, אנו רואים באופן טבעי את יחסי הגומלין בין הדברים. אנחנו מגלים כיצד התודעה משחררת את אחיזתה בדברים.
אני חושבת על תשומת לב כעל גורם מנטלי שאנו יכולים לטפח. יש לנו היכולת להיות מודעים, אולם בדרך כלל היכולת הזו מעומעמת על ידי סיפורים, מחשבות והרגלים מותנים. לכן אנו מפתחים תשומת לב כמיומנות. זהו גורם מנטלי, יכולת שיש לכולנו ללא ספק, אולם היא זקוקה לטיהור ולעידון.
ש: מהן האיכויות של היבט זה של התודעה? הזכרת מוקדם יותר אי היאחזות.
ש.ק: תשומת לב איננה שיפוטית, היא לא נאחזת, היא שוות נפש. תשומת לב מאוזנת זו מביאה תפיסה בלתי מעוותת לרגע הנוכחי. כאשר אנו קשובים, איננו מוטים בין תשוקה לסלידה, נעים ולא נעים. תשומת לב הינה חסרת-העדפה. הבודהה לא השתמש במילים כמו רצפטיביות או קבלה, אך בפועל, כשאנחנו בתשומת לב זה מרגיש כך. זה מרגיש שהחוויה מתקבלת על ידינו. אנו מקבלים את האמת של מה שלפנינו. אנו נפתחים למה שקורה בפועל עכשיו. הבודהה לא השתמש בשפה מסוג זה, אולם ככה זה מרגיש.
ש: ישנן תרפיות עכשוויות שיוצרות אבחנה בין תרגילי תשומת לב כמו הרגשת הרוח על הפנים, ההרגשה של העט ביד ומודעות בזמן אכילה, לבין מדיטציה פורמלית בישיבה. מהן מחשבותייך על סוג זה של אבחנה?
ש.ק: הלימוד אודות תשומת לב מעולם לא צומצם לתנוחת הישיבה בעיניים עצומות בלבד. זוהי תפיסה מוטעית של מה שלימד הבודהה. הבודהה לימד הרבה יותר מאשר רק מדיטציה בישיבה. הוא לימד כיצד לשחרר את התודעה. הוא לימד כיצד לחיות בעולם תחת השפעתם המתמשכת של רישומי החושים בתודעה חופשית. הוא הורה לתלמידיו להיות קשובים בעת שהם משתמשים בכלים, מבקשים לתפוס בחפצים, מרימים דברים, מתכופפים, מדברים, הולכים וכל סוגי התנועות של הגוף, עיסוקי התודעה, פעילויות הקהילה ואפילו הטלת שתן וצואה. כעת אנו מתרגמים הנחיות אלו לתנאים העכשוויים, מלמדים תלמידים להיות קשובים בזמן שהם מרימים את הטלפון, נוהגים במכונית, מקלידים על מקלדת המחשב או משתמשים בחוט דנטלי. אנו מתרגלים תשומת לב כשאנו פוגשים סיטואציה מכאיבה וגם כשאנו שומעים חדשות טובות, כשאנו עסוקים במטלה שגרתית יומיומית או כטקס רוחני פורמלי.
אני כוללת בקורסים שלי למתחילים הנחיות למדיטציה באכילה, תשומת לב במקום העבודה, דיבור קשוב ומדיטציה בנהיגה. אני משתמשת באותן הנחיות שנתן הבודהה, פרט לכך שבמקום הליכה לכפר לקיבוץ נדבות, אני אומרת נהיגה לעבודה בבוקר. האימון בתשומת לב כלל תמיד את כל טווח החוויה: אכילה, טעימה, ראיה, ביצוע פעולות, הקשבה. ישיבה במדיטציה הינה מרכיב אחד חשוב מבין התרגולים הללו. אין להשמיט את הישיבה במדיטציה מן הלימוד העכשווי, אולם זוהי אינה הדרך היחידה לפתח תשומת לב.
ש: כיצד את מבינה את ההבדל בין תשומת לב לבין ריכוז?
ש.ק: בכל רגע שבו אנו מפתחים תשומת לב, אנו מפתחים בו בזמן ריכוז רגעי. באותו רגע שבו אנו קשובים למשהו, אנו מרוכזים.
לפיכך, תשומת לב וריכוז מתקיימים באופן מעשי יחדיו. כשאני מלמדת ריכוז, אני מלמדת את היכולת להישאר ביציבות ובתשומת לב לאובייקט יחיד. כשאני מלמדת תשומת לב, אני מלמדת ידיעה בהירה של מה שנוכח. אז הם מעט שונים. כשאני מלמדת תשומת לב, אני משתמשת באובייקטים משתנים כמו צליל, ריח, טעם, מגע ומחשבה. כשאני מלמדת ריכוז, אני מדגישה את המיקוד הקבוע, על מנת לעודד את התודעה להישאר יציבה ומחוברת. האבחנה הזו נעשית בכדי לאפשר הסבר, לימוד והבחנה. במציאות אנו חווים ומטפחים את שניהם יחדיו.
כאשר את מפתחת תשומת לב, את תהפכי למרוכזת ושוות נפש יותר. הגורמים הללו מתקיימים יחדיו לעיתים קרובות כל כך עד כי קשה לבודד אותם ואין זה כה חיוני לנסות להפריד ביניהם.
בלימוד ריכוז, כשנוצרת תשומת לב עקבית המצויה בקשר מתמיד עם אובייקט המדיטציה, אינני מעודדת את התפיסה של שינוי. במקום זאת, אני מעודדת את המשך המיקוד מעמיק המבט אל תוך אותו אובייקט. אושר, יציבות ושמחה גוברים עם תשומת לב רציפה לאובייקט יחיד. גם תשומת לב וגם ריכוז מבוססים על פיתוח היכולת להיות בקשר עם האובייקט ולייצב את תשומת הלב. אלו הם הכלים המרכזיים שאנו מלטשים.
ש: האם ישנם כלים נוספים שאת חושבת שיש להם חשיבות ספציפית?
ש.ק: עבור תשומת לב באופן ספציפי? חקירה! לרוב האנשים יש מיומנויות חקירה חלשות. לפעמים יש לתלמידים חוויה רוחנית אך הם אינם יודעים כיצד למצות את התובנה מתוך החוויה. הם אינם יודעים מה החשיבות שלה. הם אינם מאפשרים לה להתמיר את חייהם. מה אתה עושה עם תודעה שנמצאת במגע עם החוויה? מה אתה עושה עם תשומת הלב שלך? איך אתה משתמש בתשומת לב מרוכזת?
אינך פשוט הולך סביב ואומר 'אני קשוב'. אתה חוקר את מה שקורה בכל רגע של תפיסה. ברגע של מגע אינך רק מודע למגע, אתה חוקר את תהליך התפיסה. האם התפיסה צלולה או מעוותת? האם יש כאן בסיס להיאחזות, לחיזוק תחושת העצמי, לסבל או לסיום הסבל? באופן קלאסי, הצעד הראשון של החקירה הוא להבחין בשינוי. כך ששיעור בתשומת לב יכלול תרגילים שחוקרים כיצד החוויה משתנית.
לפעמים אנשים מרחיקים עצמם מן החוויה הישירה בכך שהם מספרים לעצמם סיפור על החוויה – מעין יצירת נרטיב מפורט של חייהם. מדוע אנו ממשיכים לבדר את עצמנו עם הסיפור שלנו? בדרך כלל אנשים מוצאים שהמחשבות שלהם הינן יצירה מחודשת מתמשכת של 'אני כאן, זה אני, זה מי שאני, זה מה שאני לא'. במילים אחרות – הבנייה הכרונית של העצמי. עד שאדם לא מפסיק ליצור מחדש את העצמי, התודעה לא תשקוט, לא נדע שלווה. חשוב להרפות מן התהליך של בניית העצמי ולאפשר לתודעה לנוח.
ש: אז זה יהיה משהו שאת ממש תזכירי כתרגול – להתבונן בתהליך של בניית העצמי שמתרחש אצל רוב האנשים כל הזמן.
ש.ק: במסורת הבודהיסטית, בניית העצמי מובנת כתהליך פשוט. זו אינה דמות מפלצתית מסתורית או איזוטרית. זה אינו מושג מורכב הדורש ניתוח לפרטיו העדינים. זהו פשוט תהליך של היאחזות במושג של העצמי. ההיאחזות הזו מתרחשת שוב ושוב ובמהירות כאשר יש לנו תפיסה מעוותת של הדברים.
לחשוב על עצמנו מבעד לסיפורים האישיים שלנו היא אחת הדרכים הבסיסיות שבהן התפיסה מתעוותת. למשל, אנו עשויים לראות חברה ולבנות תחושה של עצמנו דרך המחשבה: "אני רואה את האדם הזה, ואני החברה שלה", או "אני מריחה דג, ואני לא אוהבת את הריח של דגים". בצמידות למגע עם כל דבר, אנו עשויים לנקוט עמדה אישית ביחס אל התפיסה, בהחליטנו אם היא מיטיבה או בלתי מיטיבה לדימוי שלי. זוהי נקודת המבט של "אני" שמחוללת את העיוות הבסיסי של היאחזות בעצמי. מדיטציה מסייעת לתשומת לב בהירה יותר, כך שנפגוש את החוויה שלנו לפני העיוותים של מושג העצמי ושל היאחזות. עם תשומת לב אנו באים במגע עם העובדה של החוויה, במקום עם הרעיון ביחס למה שאנחנו חושבים על מצב הדברים או האופן בו הם אמורים להיות. אנו נוכחים בחיינו ולא רק חיים בסיפור שאנו מדמיינים.
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל http://www.buddhism-israel.org/
תרגום: אפרת גבאי