טעם החירות מאת: בהיקו בודהי

***
הקריאה המרכזית של העידן שלנו היא, ללא ספק, הקריאה לחופש. כנראה שבשום זמן בהיסטוריה האנושית, הקריאה לחופש לא נשמעה כה רחבה וכה דחופה כמו בימינו. כנראה שמעולם היא לא חדרה כה עמוק למרקם הקיום האנושי.

בעקבות מסעו של האדם בחיפוש אחר החופש, התהוו שינויים מרחיקי לכת כמעט בכל תחום של פעילותו – פוליטיקה, חברה, תרבות ודת. אימפריות הענק שהשתרעו בעבר על פני כל כדור הארץ, כשהן בולעות באחיזתן את היבשות כמו מפלצות ים מיתולוגיות, התמוטטו והתפוררו מול אנשים שהתמרדו נגד עול שלטונן והחזירו לעצמם את אדמותיהם – בשם עצמאות, חירות ושלטון עצמי.

מבנים פוליטיים ישנים כמו מלכויות ואוליגרכיות נכנעו לדמוקרטיה – שלטון העם. האדם עמד על זכותו להשמיע את קולו ולהשפיע על הכיוון והמהות של החברה בה הוא חי. ממסדים חברתיים עתיקי יומין ששעבדו בני אדם עוד לפני תחילת ההיסטוריה – עבדות, צמיתים, שיטת הקאסטות – נעלמו או נמצאים בעיצומו של תהליך העלמות, ובאותה עת תנועות שחרור שונות מופיעות בכותרות העיתונים שלנו וממלאות את דפי המגזינים הפופולאריים.

גם האומנויות מעידות על חיפוש החופש: חריזה חופשית בשירה, התבטאות מופשטת בציור, קומפוזיציה א-טונלית במוזיקה, הן רק דוגמאות בודדות של חידושים שמוטטו את המבנים המסורתיים המגבילים כדי לאפשר לאמן מרחב פתוח בחתירתו לביטוי עצמי. אפילו הדת לא יכולה לדרוש חסינות מהגבולות המתפשטים של החופש. בניגוד לעבר, אמונות ונורמות התנהגות אינן יכולות יותר להסתמך על צו אלוהי, על כתבי קודש, או על הוראות של אנשי כהונה. הן נאלצות לפשוט את מסווה הקדושה, ולהיחשף בפני ביקורתו של האדם החושב בן זמננו, שלקח לעצמו את הזכות לחקירה חופשית ומשתמש בתבונה ובניסיון שלו כסמכות העליונה הקובעת. חופש הדיבור, חופש העיתונות, וחופש העשייה הפכו לכלבי השמירה של חיינו הציבורים, חופש החשיבה וחופש המצפון, לכלבי השמירה של חיינו הפרטיים. בכל צורה שאפשר להשיגו, אנו מגינים על החופש כעל הנכס היקר ביותר, חשוב יותר מהחיים עצמם. "תנו לי חופש או תנו לי מוות" דרש פטריוט אמריקאי לפני מאתיים שנה – דרישה שהדהדה במאות הבאות ועד היום.

כמו היתה זו תגובה לדרישת המין האנושי לגבולות רחבים יותר לחופש, הבודהה מציע לעולם את תורתו, הדהמה, כדרך לשחרור הנכונה היום כפי שהיתה כשהוכרזה לראשונה לפני עשרים וחמש המאות הקודמות.

"כמו שבאוקינוס הרחב יש רק טעם אחד – טעם המלח – כך לתורה ולשיטה (דהמה-וינאיה) יש רק טעם אחד – טעם החופש": במילים האלו מעיד הבודהה על האיכות המשחררת שבתורתו.

טעם מי האוקיינוס, אם בדגימה שנלקחה מפני השטח, מעומק בינוני, או מהמעמקים, תמיד זהה – טעם המלח. ועוד, אם אדם שותה מי אוקיינוס מגביעון קטן, מכוס מלאה, או מדלי מלא – אותו טעם מלוח נוכח בכל. בדומה לכך, בתורת הבודהה רק טעם אחד – טעם החופש (וימוטיסארה) השולט בתורה ובשיטה מתחילתה עד סופה, מפני השטח הרכים עד למעמקים הבלתי נתפסים.

יכול אדם לטעום את הדהמה ברמה הבסיסית – בתרגול נדיבות ומשמעת מוסרית, בפעולה של מסירות או אמונה, בהתנהגות הנשלטת ע"י כבוד, אדיבות, ואהבה חומלת; או ברמה המתקדמת יותר – בידיעה הלא-גשמית הנגלית בפני המואר המשוחרר. בשני המקרים הטעם זהה – טעם החופש.

אם אדם מתרגל דהמה בצורה מוגבלת, ומנהל חיים של בעל בית בהתאם לעקרונות הצדק, הוא חווה בתמורה רמה מוגבלת של חופש; אם הוא מתרגל את הדהמה במובן הרחב, כלומר מקבל על עצמו להיות חסר בית במצב של נזירות, גר בפרישות ומתבונן בבדידות מזהירה בעליות והירידות של כל הדברים המותנים, אז הוא חווה דרגה גבוהה יותר של חופש; ואם הוא מתרגל את הדהמה בהגשמה מלאה, מזהה בחיים הנוכחיים את המטרה של שחרור מוחלט, אז יזכה בחוויה של חופש מוחלט.

בכל הרמות, הטעם של תורת הבודהה הוא אותו טעם, טעם החופש. זו רק הדרגה של ההנאה מהטעם שמשתנה, וההבדל בדרגות תלוי באופן ישיר ומדויק במידת התירגול. תרגל מעט את הדהמה ותקצור מעט חופש, תרגל לעיתים קרובות ותזכה בשפע של חופש. הדהמה מעניקה את תגמול החופש תמיד בדיוק של חוק מדעי.

מאחר והדהמה מציעה חופש מלא ומושלם כפי שהוא נתפס בחזון של העולם המודרני, יש התאמה בסיסית בין שאיפת האדם להגדיל את מרחב החופש לבין האפשרויות שהוא יכול להגשים דרך תרגול של תורת הבודהה. למרות התאמה זו, כאשר בני דורנו נפגשים בפעם הראשונה עם הדהמה הם מוצאים את עצמם לעיתים קרובות בקונפליקט עם מאפיין מסוים שמתנגש עם דרך החשיבה שהם רגילים בה, ומכה אותם ברמה השכלית כסתירה, וברמה הרגשית כמכשול. בעוד שהדהמה מציעה את עצמה כדרך לשחרור, כתורה שחדורה בטעם של החופש, היא דורשת מנאמניה משטר תרגול שנתפס כאנטיתזה של חופש – משטר שבנוי על משמעת, ריסון ושליטה עצמית. אנו מחפשים חופש, אבל כדי להשיג את החופש, אומרים לנו שעלינו לרסן ולשלוט על מעשינו, מילותינו ומחשבותינו. מה עלינו להסיק מהדרך שתורת הבודהה מנסה לקדם: שכדי להשיג חופש צריך להפחית את החופש? האם חופש כמטרה יכול להיות מושג רק בצורה ובאמצעים שמשמעותם שלילה של חופש?

הפתרון למה שנראה כסתירה טמון בהבחנה בין שני סוגים של חופש – בין חופש כרישיון, לבין חופש כעצמאות רוחנית. האדם בן זמננו מזהה ברוב המקרים את החופש כרישיון. בשבילו, חופש אומר רשות לממש בלי הפרעה את הדחפים, התשוקות והגחמות שלו. הוא מאמין שמשמעות החופש היא האפשרות לעשות מה שהוא רוצה, להגיד מה שהוא רוצה ולחשוב מה שהוא רוצה. כל מגבלה שמוטלת על האישור הזה נתפסת אצלו כהפרה של החופש שלו, לכן משטר פנימי שקורא לשליטה על מעשים, מילים, ומחשבות, למשמעת ושליטה עצמית, נתפס אצלו כצורה של שיעבוד.

החופש שמדובר עליו בתורת הבודהה לא דומה לרישיון. הבודהה מצביע על חופש מסוג אחר, רוחני – עצמאות פנימית של התודעה ששוקדת על סילוק הזיהומים, חופש שמתבטא בשחרור מתבנית של התנהגות הנשלטת ע"י דחפים כפייתיים, ומגיע לשיאו בשחרור מהסמסארה, המעגל החוזר ונשנה של לידה ומוות.

בניגוד לרישיון, שחרור רוחני לא ניתן להשגה באמצעים חיצוניים. אפשר להגיע אליו רק על-ידי אימון פנימי שדורש וויתור על דחפים ותשוקות למען המטרה הנעלה. העצמאות הרוחנית שמושגת בעקבות מאבק זה היא הניצחון הסופי על כל המגבלות שאנו מטילים על עצמנו. אבל אי אפשר להגיע לניצחון ללא ציות לחוקי המשחק – חוקים שכוללים איפוק, שליטה, משמעת והכנעה של ההשתוקקות.

כדי להאיר את הרעיון של חופש רוחני, בואו וניגש אליו דרך המצב ההפוך, המצב של שיעבוד, ונתחיל בבדיקה של מצב קיצוני של שלילת חופש פיזית. נניח שאדם סגור בתא כלא בעל קירות אבן עבים וסורגי פלדה. הוא קשור לכסא, הפרקים שלו קשורים בחבל מאחורי גבו, רגליו כבולות באזיקים, עיניו מכוסות ופיו חסום בבד. ונניח שיום אחד החבל משוחרר, האזיקים מוסרים, וכן גם מחסומי העיניים והפה. עכשיו יכול האדם להסתובב בחופשיות בתא, למתוח את גפיו, לדבר ולראות. בהתחלה הוא עשוי להרגיש שהוא חופשי, אך לא יעבור זמן רב עד שיבין שחופש אמיתי עדיין רחוק כמו השמיים הכחולים והבהירים שנשקפים דרך סורגי הפלדה של תאו.

עכשיו נניח שהאיש משוחרר מכלאו, וזוכה במעמד של בעל בית מהמעמד הבינוני, עם כל הזכויות של אזרח במדינה. כעת הוא יכול ליהנות מהחופש החברתי והפוליטי שנשלל ממנו כשהיה אסיר; הוא יכול להצביע, לעבוד ולטייל לפי רצונו, ואפילו לכהן במשרה ציבורית. למרות זאת עדיין הוא צריך להתמודד עם סתירה כואבת בין הרצון לחופש שהוא שואף אליו לבין האחריות, עול המטלות, והמגבלות בדרך להשגת הכוח, ההנאה והיוקרה, במילים אחרות – המציאות הממשית שהוא צריך להתמודד עמה בתוקף הנסיבות. לכן ננקוט בצעד נוסף, ונרים את האיש שלנו משגרת מעמד הביניים אל כס מלכות העולם, קיסר בעל סמכויות בלתי מוגבלות. נמקם אותו בארמון מפואר, מוקף במאות נשים יפות יותר מפרחי הלוטוס, נעניק לו אין סוף של משאבים, זהב, אדמות, ואבנים טובות, ונאפשר לו את ההנאות העילאיות ביותר של חמשת החושים. הוא צריך רק להביע את רצונותיו ואלה יבוצעו כפקודות. להביע משאלה ומיד תהפוך למעשה. אין יותר שום מחסום לחופש הרישיון שלו. אך השאלה עדיין נשאלת: האם הוא באמת חופשי? בואו ונבדוק זאת ברמה יותר מעמיקה.

הבודהה הגדיר שלוש קבוצות של תחושות: תחושה נעימה, תחושה מכאיבה, ותחושה ניטראלית, כלומר תחושה שהיא לא נעימה ולא כואבת. שלוש הקבוצות מכילות את כל מגוון התחושות האפשריות, ותחושה מסוימת מקבוצה אחת חייבת להיות קיימת בכל אירוע של חוויה אנושית. במקביל לשלוש הקבוצות, הצביע הבודהה על שלושה מצבים מנטליים סובייקטיביים שכונו על ידו אנוסאיה, ואלה הן נטיות חבויות ששוכנות במצב רדום ברצף התת-מודע המנטאלי של כל היצורים החיים מאז ומעולם, תמיד מוכנות לצמוח למצב של התגלות בתגובה לגירוי מתאים, ולשקוע שוב למצב תרדמה כאשר ההשפעה של הגירוי נעלמת.

המצבים המנטליים הללו הם: השתוקקות (ראגה) סלידה (פאטיגהה) ובורות (אוויג'ה). אלה המקבילים הפסיכולוגיים של השורשים המזהמים: חמדנות (לובהה) שינאה (דוסה) ואשלייה (מוהה). כאשר אדם רגיל, שתודעתו אינה מאומנת ברמה גבוהה של משמעת מנטאלית כפי שלימד הבודהה, חווה תחושה נעימה, הנטייה החבויה להשתוקקות צצה ועולה בתגובה –
תשוקה להחזיק ולהמשיך וליהנות מאובייקט הגירוי שגורם לתחושה הנעימה. כאשר אותו אדם חווה תחושה מכאיבה, אזי הנטייה החבויה לדחייה נכנסת למשחק, סלידה ממקור הכאב. וכאשר הוא חווה תחושה ניטראלית, אזי הנטייה החבויה לבורות עולה ועוטפת את תודעת האדם במעטה של קהות חושים ואדישות.

במצבים שונים שלושת הנטיות החבויות להשתוקקות, סלידה ובורות מתעוררות ממצב התרדמה שלהן כתגובה לתחושות המתאימות, ומתבטאות בפעולה. אם האדם לא עושה מאמץ להפיג אותן, לא שואף לרסן, להסיר לנטוש ולהעלים אותן, הן ימשיכו לשהות בתודעה. כאשר הן שוהות בתודעה, הוא ייכנע להן שוב ושוב, יאשר אותן וימשיך להיאחז בהן, הן יצברו מומנטום, יתעצמו, וכמו ערימת חציר שעולה באש כשמושלך עליה לפיד, הן יעברו ממצב של דחפים קלים לאובססיות רבות עוצמה שגוזלות את יכולת השליטה העצמית של האדם. במצב זה, גם אם יהיה שליט העולם – האדם אינו אדון לעצמו אלא עבד הנשלט על-ידי הזיהומים של תודעתו.

תחת שליטה של ההשתוקקות הוא נמשך לתחושות הנעימות, תחת שליטת השנאה הוא נמנע מכאב, ותחת שליטה של בורות הוא מבולבל מהתחושות הניטראליות. הוא נוטה למעלה בעקבות שמחה, ונופל מטה בתגובה לצער. רוחו מרוממת על-ידי רווח, כבוד ושבח, ומדוכאת על-ידי הפסד, קלון ואשמה. גם אם הוא מבין שדרך פעולה מסוימת תגרום לו לנזק, הוא חסר אונים ולא מצליח להימנע ממנה; אפילו שהוא מבין שיש דרך חלופית שעובדת לטובתו הוא אינו מסוגל ללכת בה. הוא נסחף בזרם של הזיהומים, מונע מקיום לקיום באוקיינוס הסמסארה, על גלים של לידה ומוות, מערבולת של מצוקה וייאוש. כלפי חוץ הוא יכול להיות שליט העולם, אבל בממלכת התודעה הוא עדיין אסיר. במושגים של רישיון הוא נחשב לחופשי, אבל במושגים של עצמאות רוחנית הוא נשאר קורבן של השעבוד הקשה ביותר: שעבוד לשליטה של תודעה מזוהמת.

בניגוד למצב זה של שעבוד, חופש רוחני חייב להיות חופש מחמדנות, שנאה, ואשליה. כאשר אדם משתחרר מחמדנות, שנאה ואשליה, עוקר אותם מן השורש כך שהם לא נשארים אפילו בצורה חבויה, הוא מוצא לעצמו מקום של ריבונות שלעולם אי אפשר יהיה להדיח אותו ממנו, עמדה של שליטה שלעולם לא תעורער. גם אם יהיה קבצן שמקבץ נדבות מבית לבית, הוא עדיין מלך. גם אם יהיה כלוא מאחורי סורג, הוא חופשי מבפנים. הוא הריבון של התודעה שלו, וככזה הוא ריבון של כל היקום, כי שום דבר ביקום לא יוכל לקחת ממנו את שחרור הלב, בעלותו הבלעדית. הוא חי בעולם, בין הדברים שבעולם, אך עומד ביציבות מושלמת מעל הגאות והשפל של העולם. אם דברים נעימים נכנסים לתחום תפישתו הוא לא משתוקק אליהם, אם דברים כואבים נכנסים לתחומו הוא לא נרתע מהם. הוא מתבונן על שני המצבים באיזון הנפש ומציין לעצמו את עלייתם והיעלמותם. הוא לא מעסיק את עצמו בזוגות ההפכים המניעים את העולם, את מעגלי המשיכה והדחייה הוא ניתק מהבסיס. בעיניו, גוש זהב וגוש חימר הינם זהים; באזניו, שבח ובוז הינם צלילים ריקים. הוא שוכן בחופש שזכה בו בזכות מאמץ ממוקד, משוחרר מסבל כי הזיהומים נעקרו מן השורש. צער או יגון לא ידקרו את ליבו, נשאר רק האושר המושלם שלא הוכתם על-ידי שום זכר של תשוקה.

הוא חופשי מפחד ומהצינה של חרדה אשר גם מלכים חווים אותה בארמונותיהם, מוגנים על-ידי שומרי ראש בפנים ובחוץ. הוא חופשי ממחלת התשוקה, הקדחת המציקה שכובלת את התודעה, ממחלת הסמסארה עם מעגלי הזיהומים, הפעולות והתוצאות שלה. הוא מעביר את ימיו בשלווה, מוכל בעולם עם תודעה של חמלה ללא גבולות, נהנה מהאושר של השחרור, או מלמד את חבריו לדרך את השביל שהביא אותו למטרתו. הוא חי עם הידיעה המוחלטת והשלווה שבשבילו הדרך החזרתית של לידות ומיתות הגיעה לסיומה, שהוא הגיע לפסגה של קדושה ויצר את ההכחדה של כל התגשמות בעתיד.

החופש שעליו מצביע הבודהה כמטרת תורתו יכול להיות מושג בשלמותו רק על-ידי מי שמגשים אותו כחלק מחוויית הקיום שלו. אך כפי שמלח מעניק מטעמו לכל מאכל שהוא מתבל, כך גם הטעם של החופש ממלא את כל הטווח של התורה והשיטה שגילה הבודהה, בתחילתה, באמצעיתה ובסופה. בהתאם לרמת ההתקדמות שלנו בתרגול הדהמה, כך יהיה טעמו של החופש שממנו נוכל ליהנות. חשוב לזכור תמיד כי חופש אמיתי – העצמאות הפנימית של התודעה – אינו מתנת חסד משמיים. אפשר להשיג אותו רק על-ידי תרגול של הדרך לחופש, הדרך הנאצלת כפולת השמונה.