זוהי הסיבה מדוע פשוט אימצנו את המילה המקורית לאוצר המילים שלנו. אבל כשאנו מנסים לפרוק את הקונוטציות שהמילה נושאת עימה, כעת משהגיעה לשימוש יומיומי, אני מוצאים שרוב המטען שלה הפך להיות מבולבל במעבר.
בעיני רוב המערביים למשל, קרמה משמשת כמו גורל – גורל רע, לצורך הענין: כוח בלתי מוסבר ובלתי ניתן לשינוי המגיע מהעבר שלנו, שעליו אנו אחראים באופן מעורפל כלשהו וקצרה ידנו מלהילחם בו.
"אני מניח שזו פשוט הקרמה שלי", שמעתי אנשים נאנחים כאשר מזל רע מכה בהם בכוח כזה שאינם רואים שום אפשרות מלבד לקבל עליהם את הדין.
הפאטליזם המשתמע מהצהרה זו הוא סיבה אחת מדוע אנשים כה רבים חשים דחייה מול המושג של קרמה, מאחר והוא נשמע כמו סוג של מיתולוגיה קשיחה וחסרת רגש שיכולה להצדיק כמעט כל סבל או אי-צדק בסטטוס קוו: "אם הוא עני, זה בגלל הקרמה שלו." "אם היא נאנסה, זה בגלל הקרמה שלה."
מכאן, זה נראה כמו פסיעה קטנה מלומר שמגיע לו או לה לסבול, ולכן אינם ראויים לעזרתנו.
תפיסה שגויה זו מגיעה מהעובדה שהתפיסה הבודהיסטית של קרמה הגיעה למערב בו זמנית עם תפיסות לא-בודהיסטיות, וכך מצאה את עצמה עם חלק מהמטען שלהן.
אף על פי שתפיסות אסיתיות רבות של קרמה הינן פאטליסטיות, התפיסה הבודהיסטית המוקדמת לא היתה פאטליסטית כלל וכלל. למעשה, אם נתבונן מקרוב ברעיונות בודהיסטיים מוקדמים של קרמה, נגלה כי הם מעניקים למיתוסים וסיפורים מהעבר חשיבות פחותה אף יותר מרוב האמריקאים המודרניים.
עבור הבודהיסטים הקדומים, קרמה היתה לא לינארית. אסכולות הודיות אחרות האמינו שקרמה פועלת בקו ישר, עם פעולות מהעבר המשפיעות על ההווה, ופעולות נוכחיות משפיעות על העתיד. כתוצאה מכך, הם השאירו מקום מועט לרצון חופשי.
בודהיסטים, מכל מקום, ראו כי קרמה פועלת בלולאות משוב, כאשר הרגע הנוכחי מעוצב על ידי פעולות מהעבר ומההווה גם יחד; פעולות נוכחיות מעצבות לא רק את העתיד אלא גם את ההווה. 
הפתיחות המתמשכת והרציפה לקלט מההווה לתוך התהליך הסיבתי הופכת את הרצון החופשי לאפשרי.
חופש זה מיוצג בדימוי המשמש את הבודהיסטים על מנת להסביר את התהליך: מים זורמים. לעיתים הזרם מהעבר כל כך חזק עד שלא נותר אלא לעמוד איתן מולו, אבל יש פעמים שהזרם מתון דיו וניתן להטותו כמעט לכל כיוון.
כך, במקום לעודד כניעה חסרת-אונים לגורל, המושג הבודהיסטי המוקדם של קרמה מתמקד בפוטנציאל המשחרר של מה שהתודעה עושה מדי רגע ברגע.
מי אתה – מהיכן אתה מגיע – לא מתקרב בחשיבותו למניעי התודעה באשר למעשיה ברגע זה. למרות שהעבר עשוי להיות אחראי לרבים מהפערים שאנו רואים בחיים, אמת המידה שלנו כבני אנוש אינה היד שחולקה לנו, מאחר ויד זו עשויה להשתנות בכל רגע.
אנו מודדים את עצמנו על פי האופן בו אנו משחקים בקלפים שקיבלנו. אם אתה סובל, אתה מנסה לא להפסיק את ההרגלים המנטליים הבלתי-מיומנים שממשיכים את מהלכו של ההיזון החוזר הקרמתי.
אם אתה רואה שאנשים אחרים סובלים ואתה מסוגל לעזור להם, אינך מתמקד בעבר הקרמתי שלהם אלא בהזדמנות הקרמתית שלך בהווה: יום אחד אולי תמצא את עצמך באותו מצב קשה בו הם נמצאים עכשיו, אז הנה ההזדמנות שלך לפעול בדרך בה היית רוצה שהם יפעלו כלפיך כשיום זה יגיע.
אמונה זו שאצילותו של אדם נמדדת לא על פי העבר שלו אלא על פי פעולותיו הנוכחיות, הוטחה בפניהם של המסורות ההודיות של היררכיות מבוססות-קאסטה, ומסבירה מדוע נהנו הבודהיסטים המוקדמים לשים לצחוק ולעג את היומרנות והמיתולוגיה של הברהמינים.
כפי שציין הבודהה, ברהמין יכול היה להיות אדם נעלה לא בגלל שיצא מרחם ברהמיני, אלא רק אם פעל ממניעים מיומנים באמת.
אנו קוראים את ההתקפות של הבודהיזם הקדום על מערכת הקאסטות, ומעבר להשלכות האנטי-גזעניות שלהן, הן לעיתים קרובות מפתיעות במוזרותן.
מה שנבצר מהבנתנו הוא שהן פוגעות היישר בלב המיתוסים שלנו באשר לעבר שלנו עצמנו: הכפייתיות שלנו להגדיר מי אנחנו במונחים של מהיכן הגענו – הגזע שלנו, המורשת האתנית, המגדר, הרקע הסוציו-אקונומי, ההעדפות המיניות – השבטים המודרניים שלנו. אנו משקיעים כמויות מופרזות של אנרגיה ביצירת ושימור המיתולוגיה של השבט שלנו כך שנוכל להתגאות בעקיפין בשמו הטוב של השבט שלנו. אפילו כאשר אנו הופכים בודהיסטים, השבט הוא מעל לכל. אנו דורשים בודהיזם שמכבד את המיתוסים שלנו.
מנקודת המבט של קרמה, לעומת זאת, המקום ממנו הגענו הוא קרמה ישנה, שעליה אין לנו שליטה. מה ש"אנחנו" הוא מושג מעורפל במקרה הטוב – ומזיק במקרה הרע, כשאנו מנצלים את זה למציאת תירוצים לפעול ממניעים בלתי מיומנים.
חשיבותו של השבט נמצאת רק בפעולות המיומנות של חבריו הנפרדים. אפילו כאשר אנשים טובים אלו שייכים לשבט שלנו, הקרמה הטובה שלהם היא שלהם בלבד, לא שלנו. וכמובן, לכל שבט יש את החברים הרעים שלו, מה שאומר שהמיתולוגיה של השבט היא רעיון שברירי. להיתלות במשהו שברירי דורש השקעה רבה של השתוקקות, סלידה ואשליה, המובילים באופן בלתי נמנע לעוד פעולות בלתי מיומנות בעתיד.
כך שהלימודים הבודהיסטיים על קרמה רחוקים מלהיות שריד חריג מהעבר, והם אתגר ישיר לדחף בסיסי – וליקוי בסיסי – בתרבות שלנו. רק כאשר אנו נוטשים את הכפייתיות שלנו למציאת גאווה עקיפה בעבר של השבט שלנו, ומתגאים גאווה ממשית במניעים שמונחים ביסודן של הפעולות הנוכחיות שלנו, אז אנו יכולים לומר שהמילה קרמה, במובן הבודהיסטי שלה, השיגה מחדש את המטען שלה.