כשקראתי בפעם הראשונה, לפני יותר מעשר שנים, את ספר החיים והמתים הטיבטי היתה בי התרגשות והתפעמות בלתי מוסברת. מעבר לקריאה המרתקת ולחכמה המופלאה הגלומה בו, היתה לי הרגשה שבעצם תמיד ידעתי את הדברים הללו, כאילו הספר הזכיר לי דברים שאני יודע על החיים ועל המוות, מעין תחושה אינטואיטיבית חזקה שעד היום איני יודע להסבירה. הספר, למי שטרם קרא, מתאר בין היתר כיצד המיתה היא תהליך בלתי נפרד מהחיים, כיצד ניתן להשתמש בתהליך המיתה כשער להתעוררות, וכיצד הפנמת ועשיית שלום פנימי עם וודאות מותנו יכולים להביאנו לחיים חופשיים, נטולי פחד, חיים של אושר ומלאות.
כמה שנים אחר כך, כאשר שמעתי על ההוספיס האונקולוגי בתל השומר ועל האפשרות להתנדב בו, היה לי ברור שאני רוצה. יותר מאוחר התבהר לי שזה גם קשור לתהליך של 'תיקון' פנימי שלי עם מותה של אימי שמתה שנים רבות קודם לכן. אימי מתה ממחלת הסרטן לפני יותר מעשרים שנה, ומותה לווה בייסורים רבים, גסיסה ארוכה וממושכת וקושי רב להתמודד עם נוכחות המוות. אימי נלחמה על חייה עד הרגע האחרון, למרות וגם כאשר גופה כבר חדל לתפקד כמעט לחלוטין. אנו, אחותי אחי ואני שליווינו אותה בחודשים האחרונים, וגם היא, כמובן, ידענו לאן המחלה מובילה. ואולם מעולם לא דיברנו איתה על המוות ועל כך שאנו יודעים שהוא מתקרב. מבחינתנו חשבנו וחששנו שהזכרת נושא המוות בפניה יתפרש כהודאה שאנו 'מוותרים' עליה. היא מצידה שיחקה את אותו משחק, ונמנעה לדבר אול להזכיר את אפשרות מותה בפנינו, כי לא רצתה לפגוע בנו. התוצאה הייתה שהיא ואנחנו שיחקנו ב'כאילו', מעולם לא נפרדנו באמת, והיא, למרות שהיתה מוקפת באהבה, מתה כנראה בתחושת בדידות, בלי יכולת לשתף במה שהרגישה וידעה.
זמן מה אחרי שהתחלתי להגיע להוספיס ידעתי שזה אחד הלקחים שאני רוצה לשתף בהם את אלו שעומדים להיפרד מיקיריהם, חולים ובני משפחתם.
ההתנדבות בהוספיס נראית לי עד היום כזכות יותר מכל דבר אחר, ואני מודה שנפלה לידי זכות שכזו. אינני בא להוספיס תחת שום כותרת, תפקיד או הגדרה רוחנית/ דהרמית כזו או אחרת, אלא פשוט בא לפגוש אנשים בשלב מאד מסויים בחייהם, ולהציע את מה שכל רגע ורגע מאפשר. היעדר ההגדרה הברורה של ההתנדבות הוא בעצמו שיעור דהרמי: אינני מגיע לטפל, לרפא, לסעוד, אין לי הגרה או יומרה של ליווי רוחני או כל הגדרה מוחשית אחרת. וקורה לא מעט שאני מגיע, עובר בחדרים, מחדר לחדר, ומגלה שעכשיו אין בי צורך- או שהחולים ישנים, חלקם בחוסר הכרה, ואילו שערים אינם דוברי עברית, או אינם מעוניינים במבקרים, אף אחד אינו זקוק לנוכחותי. ואז אני מוצא את עצמי מסתובב במסדרונות, ומחפש לעצמי 'תעסוקה'. זהו שיעור חזק בלהשאיר את האגו בחוץ. למרות שבאת לעזור- לתת- אף אחד לא זקוק לך כעת...
יום ראשון בבוקר (זו המשבצת השבועית שלי בהוספיס) הוא פרק זמן ש'יונתן' אינו רלוונטי, אני מציע עצמי לסביבה, ושוכח זמנית את כל העיסוקים ה"חשובים" של יונתן: עבודה, משפחה, תפקידים, סידורים וכו'.
למרות שההתנדבות אינה על תקן רוחני היא מציעה שפע של התנסויות ושיעורים רוחניים ממדרגה ראשונה. אנסה לתאר כמה מהם.
כשאני נכנס לחדר שבו שוכב חולה שאינני מכיר, למדתי במשך הזמן שהכי נכון זה לבוא ללא אג'נדה, ללא שום ידיעה מה נכון לסיטואציה, מה צריך לקרות, להיאמר, להיעשות. המפגש הוא מפגש אנושי ואינטואיטיבי וכל מפגש הוא ייחודי ושונה. לעיתים מתפתח קשר חזק מרגש או עמוק, מילולי או בלתי מילולי, ולעיתים מתברר לי שנוכחותי לא מועילה או אפילו לא רצויה כרגע. עם הזמן למדתי לפגוש את האנשים היכן שהם נמצאים באותו רגע. אם ישנה פתיחות ורצון ייתכן ותתפתח שיחה וקשר עם מימד שאנו קוראים לו 'רוחני'- שאלות ושיחות על החיים, על המוות, על המשמעות של החיים או המוות, על אהבה, על סליחה, על הפרידה, על המפגש עם המוות ומשמעותו עבור הנוטה למות.
אחד השינויים שהבחנתי שחלו בי עם השנים שאני מגיע להוספיס הוא ביכולת לפגוש רגשות באשר הם וכפי שהם. פחות ופחות אני מוצא את עצמי חושש מרגש כלשהו. אני יכול לבכות עם אנשים כאשר משהו מזעזע אותי, לחוש בסבל ובכאב הגדול, להיכנס לחדר ולא לדעת מה אני עומד לראות, להריח או לפגוש, לשמוע על סיפורי חיים מלאי סבל, אכזריות, עוול וניצול, ולצידם סיפורי חיים מרתקים על חברות אמיתית, אהבה, נתינה, אומץ לב וגדוּלה אנושית. אינני יודע אם זה רק קשור להוספיס, או גם לתנאים ונסיבות אחרים של חיי, אבל היכולת לפגוש רגשות מבלי לפחד מהם או להסתתר מהם היא מתנה חדשה יחסית בחיי, שלא הכרתיה קודם לכן.
המפגש עם אנשים רבים ושונים לפני מותם, או לפני ותוך כדי מות יקיריהם מראה לי, פעם אחרי פעם, שהיחס שלנו כלפי המציאות (ולאו דווקא המציאות עצמה) הוא המפתח לסבל או להיעדרו. זכיתי לפגוש, להכיר וללוות כברת דרך אנשים שקבלו את עובדת מותם הקרב בהשלמה וללא מירמור, וזכו לחלוק אהבה, שמחה ואינטימיות עם יקיריהם ועם הסובב אותם עד הרגע האחרון. וראיתי, לצערי אף יותר, אנשים שחוסר היכולת לקבל ולהשלים עם הבלתי נמנע הוסיף עוד ועוד סבל וייסורים על הכאבים הפיזיים והרגשיים הבלתי נמנעים. בביקורי האחרון בהוספיס פגשתי את רבקה (שם בדוי) אישה מיוחדת, אמיצה וחזקה, ליד מיטתה של בתה בת החמישים ומשהו שכבר כחודש נמצאת ללא הכרה. רבקה סיפרה לי שרק לפני כחצי שנה נפטר בעלה לאחר כשמונה שנים של מחלה קשה. רבקה מספרת שבקושי התאוששה ממות בעלה וישר נחתה עליה מחלתה הקשה של בתה, שהחריפה מאד מאז שאביה נפטר. כשהקשבתי עוד ועוד לרבקה התפעמתי ממסירותה, מהנתינה והאהבה הבלתי מסוייגת לבעלה ולמשפחתה, ומיכולתה לשאת בכאב כה רב ולא להתפרק. כששאלתי את רבקה מהו הדבר הקשה לה ביותר עכשיו היא אמרה שהיא כבר השלימה עם מותו של בעלה ועם מותה הצפוי של בתה, אבל מה שאינה יכולה להבין ולהשלים זה עם תחושת חוסר הצדק והעוול שנגרם לה. רבקה מאד כועסת על אלוהים. לדעתה אמא לא אמורה לקבור את ילדיה. זה צריך להיות להיפך. ובכל פעם שהיא חושבת על כך היא פורצת בבכי. בעדינות רבה ניסיתי לשתף ולהראות לרבקה שאת המציאות המיידית היא מקבלת (עובדת מותה הקרב של בתה), אולם מה שמייסר אותה אינה המציאות אלא דעתה שלה על איך צריכה המציאות להתרחש ( דעתה ואמונתה על הצדק, ואמונה שהחיים אמורים להתרחש לפי איזו נורמאליות סטטיסטית). רבקה הקשיבה היטב, לא ענתה לי, ונדמה שאיזה מרווח קטן של הקלה נוצר במחשבותיה וברגשותיה.
כאמור, לא תמיד ישנה פתיחות ואפשרות לקשר שהוא מעבר לשיחת חולין שגרתית. הרבה פעמים ואולי ברוב המקרים הקשר הוא שטחי וקצר. אני לומד להתאים את עצמי לכל אדם ולכל סיטואציה. אחד הדברים המרתקים במפגשים שקורים לעיתים בהוספיס הוא שנוכחות המוות המיידית מאפשרת לדלג מעל כל ה'בול שיט' (הסמול טוק והמחוות החברתיות המקובלות) ולהגיע מהר מאד עם אנשים לקשר של לב אל לב, קשר שיש לי עם מעט מחברי הקרובים ביותר. לפעמים אני יכול לפגוש אדם בפעם הראשונה, חולה או מלווה של חולה, ותוך עשר דקות אנו מהדהדים ביחד וחולקים רגש או מילים שנוגעות עמוק מאד. המוות מקלף הרבה שכבות שלמדנו לכסות בהן את עצמנו.
במפגשים אחרים גיליתי את הכוח של הקשבה שקטה ומלאה. לעיתים זה הדבר היחיד שביכולתי "לעשות", ולמרבה הפלא, יתכן שזה גם הדבר החשוב ביותר לו זקוק האדם שמולי.
למפגש השבועי עם נוכחות וודאות המוות ישנה השפעה מאזנת על התודעה. כאשר אני יוצא מההוספיס אני מגלה שהנטייה לשכוח את ה"תמונה הגדולה", את ארעיות החיים, את מה שיקר לי באמת, את המופלאות של החיים, קטנה.
בהוספיס גיליתי שלתת ולקבל זו אותה תנועה. זה רק המוח המפריד והמקטלג שמשדר לנו שכעת "אני" "נותן", וכעת "אני" "מקבל". במציאות זו אותה אנרגיה, אותה תנועה.