לצעוד אל מעבר לראייה החלקית
שתי גישות נפרדות רווחו עד כה בכל הנוגע למשבר הפוקד אותנו. לפי הגישה הראשונה, עד שלא יגיעו לפתרונן הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות, לא יבוא סוף לסבל ולא נוכל לדעת אושר ושלווה. לכן, לפי גישה זו, באחריותו של כל אינדיבידואל לפעול לפתרון בעיות אלו בהתאם לאידיאולוגיה בה הוא מחזיק. גישה זו לא רואה טעם בפנייה פנימה - לעבר חוסר-האיזון וחוסר-הטוהר שבחיים הפנימיים. היא רואה בכל פנייה שכזו אקט אגואיסטי ומרוכז-בעצמו – פריבילגיה שיש לדחות עד לפתרון הבעיות הקולקטיביות. אחריותו של כל אחד ואחת, לפי אותה גישה, היא כלפי החברה, כלפי המין האנושי. לכן, יש להניח בצד את כל הבעיות הפנימיות הללו - את המדיטציה והשקט, את העידון הפנימי והניסיונות לטרנספורמציה למען מהפכה פנימית - ולהתמקד בפעולה למען החברה בכללותה.
הגישה השנייה טוענת כי הבעיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות לא יבואו לפתרונן עד שלא תתחולל באינדיבידואל טרנספורמציה מוחלטת. לפי גישה זו, על כל אחד ואחת לפעול למען שינוי פסיכולוגי, למען מהפכה פנימית ושורשית. עד אז, יכולות הבעיות הקולקטיביות לחכות.
רוב האנשים בוחרים באחת משתי הגישות הללו. קבוצות דתיות קוראות לצמיחה פנימית ולמהפכה פנימית, ואילו קבוצות של אקטיביזם חברתי קוראות לשירות חברתי. לפי מיטב המסורת האנושית, כל אחת מהקבוצות, כל אחת מהגישות, יצרה סביבה גבולות ומנעה מחבריה לחקור את הנושא לעומקו שלא במסגרת טריטוריית הבית שלה. כך, לקחו הפעילים החברתיים בעלות על כל מה שנוגע בחיים החיצוניים – המבנים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים; ואילו האנשים הרוחניים לקחו בעלות על כל הנוגע לעולם הפנימי – עולם המדיטציה, המימדים הגבוהים של התודעה, ההתנסויות שמעבר-להכרה.
לאורך ההיסטוריה, בזו שתי הקבוצות זו לזו. הפעילים החברתיים רואים את חוקרי הרוח כמכורים לעצמם, וחוקרי הרוח רואים את הפעילים החברתיים כלכודים במרוץ פעלתני המכחיש את מהות החיים. לכן, חילקו המנהיגים הרוחניים המסורתיים את החיים לגשמיים ולרוחניים, והתעקשו שהעולם הוא אשליה. "העולם הזה הוא מאיה, אשליה", הם אמרו. "ומכאן שעליכם לבחור תמיד לפעול מתוך האמת המוחלטת ולא מתוך המאיה". בהתאם לדברים אלה, יכול אדם דתי היושב במדיטציה עשר שעות ביום להימנע מלהטריד את עצמו בבעיות עולמיות כמו רודנות, ניצול לרעה או גילויי האכזריות הסובבים אותו מכל עבר. "זו אינה האחריות שלי, אלא של אלוהים", הוא טוען. "הוא זה שיצר את העולם, הוא זה שצריך לדאוג לו".
בין הקבוצות השונות, נציגות הגישות השונות, אין נקודות מפגש משמעותיות. אמנם מדי פעם ישנן יוזמות שונות להתמזגויות שטחיות - קבוצות רוחניות שלוקחות על עצמן משימות של שרות חברתי, או פעילים חברתיים שמצטרפים לארגונים דתיים - אך מעולם לא הייתה אינטגרציה אמיתית של פעולה חברתית ורוחניות ברמה עמוקה וחדשנית. דברי הימים של ההתפתחות האנושית היו ועודם מפוצלים. עד כה, רוב האנשים היו מרוצים מן הפיצול. לא רק שהחברה מעניקה לו אישור מלא, אלא שקבוצות שונות מחזיקות בערכים המחזקים את הפיצול ומתעלמים מהשלכותיו. בקרב פעילים חברתיים רבים, מקובלים הזעם, השנאה, האלימות, המרירות והציניות כנורמות, אף כי תרומתן ליצירת חיים שלווים מוטלת בספק רציני. ואילו בקרב דורות של אנשים רוחניים ישנה קבלה מזעזעת ביחס למצבם של העניים – לעתים הם מייחסים למצבי התודעה הגבוהים חשיבות גבוהה בהרבה מלסבלם של מיליוני אנשים הגוועים ברעב.
בפתחה של המאה ה-21 ממתין לנו אתגר גדול: ללכת אל מעבר לפיצול - מעבר למבנים ולהתניות, מעבר לערכים החלקיים בהם מחזיקים גם אנשים בעלי רוח רצינית. עלינו להתבגר; להשאיר מאחור את הצדקנות-העצמית של הגישות המקובלות ולהיפתח לחיים שלמים, למהפכה כוללת. זהו אינו הזמן להפוך לחוקר-רוח חסר תודעה חברתית. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו מותרות שכאלה. וזה גם אינו הזמן לפעילות חברתית המתעלמת מדרכי-הפעולה של מוח האדם. התעלמות מההבנות המדעיות הללו הינה טיפשות מהסוג הגרוע ביותר. עלינו לראות ולהבין שאף אחת מהגישות המקובלות לא נחלה הצלחה משמעותית; להישיר מבט אל המסקנה המתבקשת: אין להפריד בין הדברים. חוקרי-הרוח חייבים להתאמץ להיות מודעים חברתית, והפעילים החברתיים חייבים להשתכנע בקיומו של המשבר המוסרי בנפש האדם ובחשיבותה של תשומת-הלב לחיים הפנימיים.
ככל שנעמיק אל תוך הבנה זו, ייעלמו החלוקות השרירותיות שבין פנימי וחיצוני. מהות החיים – היופי, ההוד וההדר שלהם – הינה שלמותם. כל חלוקה לפנימי וחיצוני, לפרטי וחברתי, אינה משקפת את המציאות כפי שהיא באמת. אנו עשויים להשתמש בחלוקות שרירותיות כאלו כדי לחוש בנוח בתוך החיים הקולקטיביים, או לשם ניתוח ובדיקה של דבר כזה או אחר, אך במהות העניין כל חלוקה בין פנימי וחיצוני הינה נטולת משמעות. במציאות, חלוקה זו פשוט איננה קיימת.
החיים אינם מפוצלים; אינם מחולקים. לא ניתן לחלקם לרוחני וחומרי, לאישי וקולקטיבי. איננו באמת יכולים ליצור מבנים אטומים - פוליטיים, כלכליים, חברתיים, או סביבתיים. שום אידיאולוגיה, שום גישה, לא תהיה סגורה הרמטית. כל דבר שאנו עושים, או לא עושים, משפיע על השלמות; כל דבר נוגע בה. נרצה או לא נרצה, הקשר שלנו עמה נצחי ואורגני.
אנו שלמות. אנו נעים בשלמות.
חופש פנימי הוא אחריות חברתית
שורשיה של ראיית העולם המפוצלת – כאילו היה העולם אוסף רסיסים מחוברים שחלקם מסווגים כ'טובים' וחלקם כ'רעים' – נעוצים עמוק בתוכנו. אנו מסמנים את הטריטוריות הפנימיות שלנו באותם תארים - חיוביים או שליליים - בהם אנו מסמנים טריטוריות חיצוניות. לכן, גם בתוכנו מתנהלות מלחמות. אנו מפוצלים כנגד עצמנו; הרגשות רוצים דבר אחד, האינטלקט דבר אחר, הגוף משתוקק לדבר-מה. קונפליקט זה המתרחש בקרבנו אינו שונה באיכותו ממלחמת העולם. רק מימדיו שונים. ובכן, אם איננו קשורים אל עצמנו בשלמות, מה הפלא שאיננו יכולים להבחין בשלמות העולם? אם אנו מאמינים שכל אחד מאיתנו אינו יותר מתערובת חד-פעמית ובלתי-אחידה של תכונות רצויות ולא-רצויות, מניעים מסוכסכים, אמונות, דעות קדומות, פחדים וחולשות, כיצד נוכל לראות את העולם בשלמותו?
מקור הקונפליקט האנושי, חוסר-הצדק החברתי והניצול לרעה, נמצא בנפש האדם. לכן, הניסיון לשנות את החברה חייב להתחיל שם – עמוק בפנים. עלינו לחקור את המחשבה ואת נפש האדם, לא למען עצמנו בלבד, אלא כאקט של חמלה למען הגזע האנושי כולו.
אנשים המקדישים את חייהם לפעולה חברתית, נוטים ברוב רובם של המקרים לראות בטוהר-המידות שלהם, במוסריות, במניעים ובהרגלים האישיים שלהם, את עניינם הפרטי בלבד. מין שטח פרטי, שהכניסה אליו אסורה. ובכן, בדיוק כשם שאנו רוצים להשאיר את המניעים וההרגלים האישיים שלנו מחוץ לשדה הראייה הציבורית, כך אנו מבקשים להשאירם מחוץ לשדה הראייה של הכרתנו.
החיים הפנימיים אינם דבר פרטי או אישי. במידה רבה מאוד, הם עניין חברתי ממדרגה ראשונה. המיינד הינו תוצאה של מאמץ אנושי קולקטיבי. אין דבר כזה המיינד שלי או המיינד שלך. ישנו רק המיינד האנושי, הקולקטיבי, שעוצב במשך מאות שנים. הערכים שלנו, הנורמות, קני-המידה, הם דפוסי התנהגות שעוצבו על ידי קבוצות קולקטיביות. אין בהם דבר אישי או פרטי. אנו יכולים לסגור את דלתות לבנו ולחוש שאיש אינו יודע את מחשבותינו, אך מה שאנו עושים בפרטיות-כביכול משפיע על החיים מסביבנו. אם אנו מעבירים את ימינו כקורבנות של אנרגיות שליליות ומחשבות שליליות, אם אנו נכנעים לדיכאון, למרה שחורה ולמרירות, האנרגיות שלנו מזהמות את האטמוספרה. ואם כך הם פני הדברים, היכן אותה פרטיות שאנו מבקשים לעצמנו? אחריותנו החברתית היא ללמוד כיצד לראות את המיינד כהווייתו – תוצר של תהליך קולקטיבי. עלינו להכיר בכך שהביטויים האישיים שלנו הם ביטוייו של המיינד האנושי כולו.
אם ברצוננו לפגוש איש את רעהו ללא חשדנות, חוסר-אמון ופחד, אם אנו מבקשים להביט איש ברעהו בחופשיות, להקשיב האחד לשני ללא עכבות, תחילה עלינו למצוא חופש פנימי מן העבר, ממבנה המחשבה, מהמיינד הקולקטיבי המעוצב שלנו. חקר המיינד וגילוי החופש הפנימי אינם דבר אוטופי; הם אינם מהלכים אגוצנטריים. להפך. הם האתגר הגדול העומד בפנינו. דבר חיוני שעלינו לעשותו בדחיפות כדי שנוכל לצעוד, כבני אנוש, אל מעבר למחסומים שמשטר המחשבה הקים בינינו. אם רק נוכל לעשות זאת, יראה כל אחד מאיתנו את עצמו כבן-אנוש נטול תווית - לא כהודי, אמריקאי, קפיטליסט או קומוניסט – אלא כבן-אנוש, כהתגלמות זעירה של השלמות.
הבחירה בידינו
רובנו לא מודעים למניעים המוליכים אותנו בחיים או לסדרי העדיפויות שלנו בפעולותינו. אנו נסחפים עם זרמים של אופנות חברתיות, צפים מבלי משים אל עניין חברתי זה או אחר - או מחוצה לו - בהתאם לתכתיבים חברתיים, לדימויים הנוצרים עבורנו בתקשורת, לתשוקות אישיות ושטחיות להיות אנשים עוזרים ומועילים. חיינו מתנהלים על פני השטח, אנו מפחדים מהמעמקים. לכן, פעולותינו ודאגותינו ביחס לאנושות כמוהן ככלי-קיבול רדודים ושבירים, הניזוקים בקלות. בסופו של דבר, לרובנו אכפת בעיקר מחיינו הקטנים, מהנאות החושים שלנו, מגאולתנו האישית, מחרדתנו ביחס למחלה ולמוות. הסבל שיוצרות האכזריות והאדישות הקולקטיביות אינו בראש מעיינינו.
לא עוד; בנקודה זו, כבר איננו יכולים להרשות לעצמנו מותרת כמו שקיעה בנוחיות מרוכזת-בעצמנו, צבירה אישית, או בריחה לחיפושים רוחניים במחיר האינטרסים הקולקטיביים. אין לנו מפלט. אין עוד מקום לנסיגה אל זירה פרטית כלשהי, שבה נוכל להפנות את גבנו לייסורי האנושות, בטענה ש"אינני אחראי. אחרים הם שחוללו מהומה, והם אלה שצריכים לטפל בה". הכתובת שעל קיר העולם ברורה - לימדו לחיות ביחד, או שהפיצול יביא למותכם. הבחירה בידינו.
אם ברצוננו לקבל על עצמנו את האחריות החברתית שבה אנו נושאים ממילא, עלינו להיות ישרים עם עצמנו ללא רחם. עלינו להתנגד לחוסר-צדק בכל מקום ושעה, גם אם הדבר מסכן את נוחיותנו, את ביטחוננו, את חיינו. עלינו לחדול לחלוטין משיתוף הפעולה עם חוסר-הצדק והניצול לרעה, ולעשות זאת ללא פחד. אימוץ דפוסי ההרגל של המשועבדים – הפחד, הנכונות לקבל את הרודנות כהכרח, העיוורון האינטלקטואלי והרגשי לחוסר-צדק – יוביל אותנו לתוצאות מרות ובלתי-נמנעות, שינחתו על ראשינו בענן סערה שחור. כל עוד נקבל עלינו מרות, נאחז באיי הביטחון הקטנים שלנו, תמשיך האימה לשלוט בחיינו. כל עוד נהיה מוכנים להניח לאחרים לגווע – אנשים מארצות אחרות, גזעים אחרים, מעמדות חברתיים אחרים, תרבויות אחרות, דתות אחרות, יצורים אחרים החיים איתנו על הפלנטה – רק כדי שנוכל לשגשג ולהרחיב עוד ועוד את רשת ההנאות והנוחיות שלנו, מובן שגורלנו להרקיב ולהתנוון. כדי שחיינו הזעירים וחסרי הערך לא יופרעו; כדי שכל הדברים הנוחים כמו בית יפה, ארוחות נעימות ובידור טוב לא יאוימו, אנו עוצמים עין לניצולם של אחרים. זוהי אכזריות לשמה. ואכזריות זו מבשרת את אובדננו.
מדי פעם בפעם אנו נפגשים, פנים-אל-פנים, עם העובדות הממשיות של הסבל האנושי ועם סבלו של הכוכב עליו אנו חיים. מה קורה לנו באותו מפגש רב-עוצמה עם האמת? האם אנו נסוגים אל הנוחיות שבתיאוריות ובמנגנוני ההגנה, או שאנו ניעורים בלב הווייתנו? המודעות לסבל – כשאינה מסתתרת מאחורי תיאוריות ומבני ההגנה - מובילה באופן טבעי לפעולה. הלב אינו יכול להיות עד לסבל מבלי שיקרא להוויה לפעול, מבלי להפעיל את כוח האהבה. יתכן שלא נפעל בקנה-מידה עולמי או לאומי; יתכן שפעולתנו תהיה בקנה-מידה קהילתי או שכונתי, אך אין ספק שנענה לקריאה; אין ספק שנתחיל לפעול. זו חובתנו. כאשר אנו מתבוננים בעולם ללא התערבותו של האגו, האחריות החברתית פורחת מעצמה. התייחסות ישירה לסבל מובילה באופן טבעי להבנה ולפעולה ספונטאנית. כל עוד אנו מתבוננים בעולם דרך האגו שלנו, אנו מנותקים מן הקשר הישיר, השיתופי, המניע והמעורר את המישור העמוק ביותר של הווייתנו.
כוח האהבה הוא כוח המהפכה הכוללת
אם ברצוננו לשרוד, חייבת להתעורר בלבנו דאגה רכה ואוהבת לכל היצורים החיים. עלינו לטפח דאגה זו, עד שתשלוט בלבנו. חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל. כוח האהבה הוא כוח המהפכה הכוללת – אך זהו כוח מודחק, כמוס, לא-נודע. איננו מניחים לו להשתחרר מקרבנו, איננו מרשים לעצמנו לדעת אותו, לגלות אותו ואת יכולתו לחולל שינוי.
בחיינו הקולקטיביים התרחקנו מהאהבה במידה מסוכנת ממש - עד כדי חורבן, עד כדי גסיסה מרוב רעב. רק כעת, אולי, מתבססות בנו התבונה והמודעות לכך שהאהבה נחוצה לבני אדם כמו אוויר לנשימה, מים לשתיה ומזון לאכילה. אהבה היא היופי הכמוס, המסתורין הענוג, נשמת החיים, הטוהר הבלתי-מושחת, הקורן, המביא עימו חדווה ספונטאנית, זמירות אקסטאטיות, שירים, ציורים, ריקודים, דרמות. כל אלה נועדו לחגוג את האושר העילאי, הבלתי-ניתן לתיאור ולתפישה, של ההוויה. ובכן, האם ביכולתנו להביא את האהבה המופלאה הזאת אל סביבתנו – אל תוך השווקים, בתי המגורים, בתי הספר, מקומות העסקים - ולשנות אותם לחלוטין? הדבר עשוי להיראות כאתגר אוטופי, אך זו המשימה העומדת בפנינו. רק הפצת האהבה תביא לשינוי משמעותי; רק היא שוות-ערך לפוטנציאל הגלום בבני אדם שלמים.
חמלה הינה תנועה ספונטאנית של שלמות. היא איננה החלטה מכוונת לסייע לעניים, או להיות טובים כלפי האומללים. יש לה כוח כביר משל עצמה, המניע אותנו לפעולה ראויה באופן טבעי וחסר בחירה. כוחה של החמלה הוא כוח האינטליגנציה, היצירתיות והאהבה. אי אפשר לטפח אותה – לא בפיתוח האינטלקט ולא בחידוד הרגשות - היא נובעת לבדה; פשוט ישנה שם, כאשר שלמות החיים הופכת לעובדה, להוויה, הלכה למעשה.
אם אנו מעבירים את חיינו בשכבות השטחיות של ההוויה, תמיד נהיה מודעים במידה מופרזת להבדלים הנראים לעין שבין איש לרעהו - פיזית ומנטאלית - ולהבדלים השטחיים שבין תרבויות והתנהגויות. אם רק נרד לעומק הדברים, אם רק נחדור אל השורשים והיסודות, ניווכח שאין דבר מהותי המבדיל בין איש לרעהו, או בין בני האדם לבין שאר היצורים החיים. הכול התגלמויות של החיים; הכול נוצר על ידי אותם עקרונות; כולם ניזונים מאותן מערכות. האחדות הינה מציאות מוחלטת; הפיצול הינו יחסי וחולף.
האדם אינו רק בשר ועצמות, או צירוף של התניות. בכל אחד ואחת מאיתנו חבוי פוטנציאל עצום. בחיים יש הרבה. הרבה יותר מכפי הנדמה. וכל אדם מלא להט המעז לחקור אל תוך מסתורין השלמות - מעבר לחלקי ולשטחי - מסייע לאנושות כולה לראות את משמעותה המלאה של האנושיות. מהפכה, מהפכה כוללת, משמעה עריכת ניסויים עם הבלתי-אפשרי. וכאשר אדם אחד ויחיד מתחיל לפסוע לעבר החדש, לעבר הבלתי-אפשרי, המין האנושי כולו יוצא דרכו למסע.