השתיקה היא הדבר היחיד שהרבה אנשים יודעים על ויפאסנה. חלקם מקשרים לזה בקלות כל מיני עניינים שליליים או על גבול השלילה, שתקנות כניתוק וניכור, כהימנעות מתקשורת או חוסר יכולת לקיים אותה, כגחמה של מוזרות וניו-אייג'יות ובטח יש עוד שאני לא חושבת עליהם כרגע.
עצם הרעיון של שתיקה מפחיד, כל כך הרבה אנשים אומרים מיד: "אני? לא מסוגל לשתוק אפילו יום!". למה לרבים זה נראה כל כך ברור, זו שאלה טובה, מה זה אומר עלי, לכאורה,אם אני אדם שלא מסוגל לשתוק?
אבל השתיקה, ונראה לי שכל מי שהתנסה בריטריט יעיד על כך, היא לחלוטין לא העניין המרכזי וגם לא הקושי המרכזי. השתיקה היא כלי תומך ומאפשר את מה שעבורו מגיעים לריטריט: תרגול מדיטציה. ומכיוון שמדיטציה היא תרגול שזקוק לשקט וריכוז – ואף יותר מכך תרגול שיוצר בעצמו שקט וריכוז, תמיכה חשובה בתהליך היא ההורדה למינימום של הגירויים שמציפים אותנו ביומיום בלי הרף ובלי גבול, מושכים את התודעה שלנו ממחשב למחשבה (שכחתי בטעות את ה-ה' אבל גם מחשב נכון בהקשר הזה), מתחושה לתחושה ומתגובה לתגובה.
ולא רק בגלל שרעש מסיט אותנו ומייצר עוד מעצמו כאשר הוא מהדהד בתוכנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות והצורך להתבונן במה שמתרחש בנו כל הזמן, לשמוע את הקולות הפנימיים שכל הזמן יש להם מה לומר.
התרגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור, את כל מה שהוא הדיבור החוצה, ונישאר עם הדיבור הפנימי, לא כדי לדבר את עצמנו לדעת אלא כדי לדעת ולשמוע מהי באמת החוויה הפנימית שלנו, זו שבגוף וזו שבתודעה. החוויה היא מהממת במובן המקורי של המילה: לגלות כמה מילים, משפטים, חיוויי דעה וביקורת מיותרים, תהיות, תכנונים, חרטות, שיחות מדומיינות ומשוחזרות, שרשראות אסוציאטיביות מפתיעות, תחושות, רגשות ותשוקות פועלים ומפעילים אותנו בכל רגע, והמדיטציה היא האפשרות לראות את זה קורה.
קשה הרבה יותר לראות את כל זה כשנמצאים בתקשורת רגילה עם הסובבים אותנו. כשהצורך והרצון לדווח על מה שקורה ולשתף עוד בטרם התרחש קיים. כשאני טרודה, גם אם לא במודע, באיך להציג את עצמי ומה חושבים עלי (בין אם זו תחושה נעימה או לא), בתגובה שמתעוררת בתוכי אל מול האחר. כשבדיבור יש נטייה חזקה ולפעמים בלתי נשלטת להפרזה והגזמה.
והשקט הזה, שמפחיד כנראה כי אנחנו חיים כל הזמן בתוך רעש שמאפשר לנו מרחק סביר מעצמנו, הוא לא מנוכר ולא מנותק. כלומר – הוא יכול להיות גם כזה, אבל אם אקשיב מספיק טוב אני אראה שאין שום דבר בשקט עצמו שהופך אותו לכזה – מלבד החוויה האישית שלי. שקט הוא לא טוב או רע, הוא רק שקט.
בתחילת הריטריט האחרון שבו הייתי ממש לפני יומיים, הסביר המורה יונתן דומיניץ את העקרונות שכל מתרגל מתחייב להם בזמן הריטריט. אחד מהם הוא: לא לקחת דבר שלא ניתן לך. זה היה מקסים בעיניי כשהוא הרחיב בדוגמאות, מעבר להבנה המתבקשת שלא להשתמש בחפץ של מישהו אחר מבלי לקבל רשות, לכך שגם השקט, כמו החלל המשותף של משתתפי הקורס, שייך לכולם, ולכן יש לכבד אותם ולשים לב שלא לגזול או להשתמש בהם באופן שמפריע לאדם אחר.
החוויה שלי בסוף ריטריט כשמסתיימת השתיקה היא לפעמים גם קצת צער של פרידה. לא בגלל שלא בא לי לדבר אלא כי יש בשתיקה משהו נעים שמאיר את ערכן של המילים ומראה לנו כמה הרבה מהן אנחנו מבזבזים כל הזמן סתם כך בשיחות סתמיות ובהגזמות. ואיך תקשורת יכולה להתרחש לעיתים ובעוצמה לא פחותה גם בלעדיהן. וכמה נעים להיות קרובים לעצמנו, ולהביא, עם ההתמדה בתרגול, את השקט הזה שהופך לאיכות פנימית גם אל החיים ה'רגילים', כשהתנאים משתנים ואנחנו נעים, עושים ומדברים.