כי מה הם חיי נפש אם לא מתן מרחב מימוש לגעגוע, לגעת בהגשמות כך שהקלקול הצפון בהן לחלום המניע אותן לא יזעזע את אושיותנו? מהי כמיהה, אם לא להיות, ולו לרגע אחד של הרף נצח, מי שיכולנו להיות והיינו נהיים לולא פיסלו אותנו חיינו כמגבלות עצמיותנו?
פעם רציתי את זה, להיות לדבר לדעת את עצמי, ללא מכבסת מילים וללא דיכוי התרבות שאת הפרדיגמות שלה אני מתרגלת. איכשהו, מתישהו, נשר ממני הרצון הזה וכבר איני עסוקה בו, אני סתם ישנה כפי שאני קורית, עם כל אחד קצת אחרת, מתעוררת ליופי או לכיעור, לצורה, לצבע, לצליל, למגע, לריח, כל שכובש את החושים, יודעת שמהבחינה הזו של הנאת חושים וסבלם, אינני מהשואפים להיגמל אי פעם, אני מהמכורים המברכים – אלה המתעקשים למצוא התעוררות בעשייה טובה, יומיום, אולי נחוצה, אולי מיותרת, בין אם היא מודעת לעצמה ובין אם לא.