דהרמה בזמנים של קושי – שיחה עם סטיבן בצ'לור, 28 באוקטובר 2023
תרגמו מאנגלית: ערן הרפז וכרמל שלו
סטיבן: ערן, תודה רבה לך. ותודה שהזכרת לי את החוויה הראשונה שלי בישראל לפני שנים רבות בכליל, שם היינו עדים לעימות קצר מעבר לגבול עם לבנון. אבל אני חייב להכיר בכך שאני מרגיש מאוד חסר אונים בבואי לדבר אליכם כאן. אני לא יכול לדמיין מה אתם עוברים בעקבות הזוועות שנגרמו לבני עמכם, לקהילותיכם, אולי לחלקכם עם חברים, אולי למשפחה, שסבלו מההתקפות האכזריות האלה.
חייתי חיים מלאי פריבילגיה וביטחון במערב אירופה, ומעולם לא נחשפתי לאיומים מהסוג שהייתם נתונים להם בשלושת השבועות האחרונים. אז תסלחו לי אם אומר משהו שהוא חסר רגישות למצוקה שלכם. אעשה כמיטב יכולתי לזכור ולדמיין כיצד אתם עשויים להרגיש בזמנים אלה. אבל אני רוצה להתחיל בהכרה בכך שטרגדיה וסבל בסדר גודל כזה הם לעתים מה שמשמש כמבחן החזק ביותר לתרגול שלנו את הדהרמה. קל מאוד להיות בודהיסט טוב או נוצרי טוב או יהודי טוב או מוסלמי טוב כאשר התרגול שלך לא עומד למבחן. אם אתה חי במצב של פריבילגיה ונוחות, קל יחסית לקיים תרגול, ללמוד פילוסופיות רוחניות ודתיות, בלי לעמוד באמת בפני אתגר קיומי.
במשך שנים רבות הייתי נזיר בודהיסטי טיבטי, ואני זוכר בבירור שיחות שניהלתי עם מורי וחבריי הטיבטים על מה שקרה בלהאסה, בירת טיבט בשנת 1959, שם הצבא הסיני פתח באש על טיבטים שהפגינו נגד השתלטת הממשל הסיני. אני זוכר שגֶשֶה אחד שחייתי איתו באותו זמן סיפר לי, איך, מיום אחד למשנהו, נזירים עמיתים, מתרגלים עמיתים, שהוא החשיב כאנשים מאוד מאוד מחויבים וחזקים בתרגול שלהם, הגיבו בדרכים שונות לחלוטין. חלקם התמודדו עם האתגר תוך שמיד נמלטו מעבר להרים, למקום מבטחים בהודו. אחרים הרגישו שעולמם נחרב או עומד להיחרב, ונטלו את חייהם. אבל 24 שעות קודם לכן, הוא לא היה מסוגל לחזות מי מבין חבריו היה מגיב בדרך אחת ומי מבין חבריו היה מגיב בדרך אחרת. כאשר התרגול שלכם עומד במבחן מסוג זה, הוא מגלה באופן מסוים את המידה שבה הדהרמה השתרשה בתודעתכם, בלבכם, בגופכם, ואת המידה שבה היא הייתה רק מערכת מנחמת של אמונות, ערכים ואידיאלים שלא באמת תפסה אחיזה במעמקי ישותכם.
כשאני חושב על מצבכם עכשיו, אני חושב על דוגמאות של מורים בודהיסטים שהכרתי, לא כל כך במונחים של מה שהם אמרו אלא במונחים של איך שהם חיו. אני נמצא בסביבת הדלאי לאמה כבר יותר מ-50 שנה והוא בלט עבורי כמי שהיה נתון לאסון ולמשבר ולאלימות עצומים. והוא מייצג עבורי, ואולי גם עבור רבים מכם, לא רק מורה בודהיסטי אלא מישהו שחייו מבטאים איכשהו את מה שהוא מייצג בצורה אמיתית מאוד, צנועה מאוד, כנה מאוד, ובדרך מאד חכמה וטובת לב.
דוגמה נוספת היא טיך נהאת האן, שנפטר לאחרונה, שהייתי איתו בקשר במשך שנים רבות, וגם התרגול שלו עוצב על ידי הסכסוך בווייטנאם בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום הקפיטליסטי או הדמוקרטי. הוא ביקש למצוא דרך אמצע, לא להישבות ביריבויות ובמחלוקות בין שני הצדדים, אלא למצוא קול שמדבר מהאמצע. והוא ביטא זאת לעתים קרובות כניסיון להיות קול עבור אלה שאין להם קול, להיות קול עבור האנשים הווייטנאמים הרגילים שהיו נתונים להפצצות ולפשיטות, וקולם לא באמת נשמע. גם הוא, מבחינתי, עומד כדמות מופת, לא כל כך דרך מה שהוא אמר אלא יותר דרך מי שהוא היה.
שני האנשים האלה לא היו אידיאליסטים, הם לא חשבו במונחים בינאריים פשוטים אלא הבינו את המורכבות של המצב המוסרי שבו הם מצאו את עצמם, ועמדו בפיתוי לקחת צד. כך, הדלאי לאמה תמיד הביע דאגה גדולה לסינים למרות שהם הורסים את תרבותו, את עמו, את ארצו. הדמויות האלה, כך אני מרגיש, יכולות להיות אור בחושך הזה שכולנו עוברים כרגע.
אני רוצה להקריא לכם טקסט שלא מגיע מהמסורת הבודהיסטית אלא ממחזאי ביוון העתיקה ששמו אייסכילוס, מתוך המחזה שלו אגממנון, שהוא חלק מהטרילוגיה האורסטיאנית והוצג לראשונה בסביבות 460 לפני הספירה. הוא מתחיל בדיבור על זאוס, שאנו יכולים להתייחס אליו באופן כללי כאל אלוהים. זאוס מעלה אותנו על הדרך למיינדפולנס. זאוס גוזר עלינו ללמוד על ידי סבל. "בלב אין שינה, מטפטף בִּמְקוֹם כאב שזוכר פצעים, ובתודעות ממאנות עולה חוכמה."
עבורי, שורות אלה מהדהדות את ההיגיון של תרגול הדהרמה. איך זאוס, בין אם אנחנו מבינים זאת כאל או כטבע או פשוט כהתהוות-המותנית של החיים עצמם, איך זה משפיע על התודעה והחושים שלנו מרגע לרגע, וסוחף אותנו הלאה בזרם החיים. בכל זאת, אותו זרם חיים נפרש באופן שמאפשר לנו להיות מודעים אליו, להיות בעלי היכולת לשים לב לסבל, להרהר עליו, לחבק ולאמץ אותו אל לבנו. קשה ככל שזה עשוי להרגיש לרבים מאיתנו עכשיו, אולי אפילו בלתי אפשרי - הדרך הזאת, התרגול הזה, מאפשרים לנו לתפוס ולהכיל את המצב האנושי על כל יופיו, על כל הזוועה שבו, באופן כזה שהחוכמה תוכל סוף סוף להפציע.
רוברט קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא שנרצח, ציטט את השורות האלה מאגממנון בפני קהל, של אפרו-אמריקאים בעיקר, ביום שבו נרצח מרטין לותר קינג באפריל 1968. קנדי היה קתולי, מרטין לותר קינג היה כומר בפטיסטי, ובמקום להידרש למסורת התנ"כית, הוא נדרש לציטוט של פגאני, אייסכילוס, מחזאי יווני, בן זמנו של הבודהה. והוא סיים את הנאום הקצר שלו באותה הזדמנות עם ציטוט נוסף, מפי חוקרת העת העתיקה האמריקאית, אדית המילטון. "הבה נקדיש את עצמנו למה שהיוונים כתבו לפני שנים כה רבות: לאלף את הפראיות שבאדם ולהנעים את חיי העולם הזה." לאלף את הפראיות שבאדם ולהנעים את חיי העולם הזה. חודשיים לאחר מכן נרצח רוברט קנדי.
גם הדלאי לאמה וגם טיך נהאט האן נכשלו במובנים רבים במימוש מטרותיהם. הדלאי לאמה אמר לאחרונה שלמרות כל מאמציו, הוא לא השיג דבר למען העם היושב בטיבט. טיך נהאט האן סבל שנים על גבי שנים של גלות ולבסוף עלה בידו למות בארצו, אבל מבלי להגשים את החזון שראה עבור וייטנאם. עדיין, כתוצאה מכך, הם גדלו לשיעור הקומה המוסרי של מי שהם הפכו להיות.
הדלאי לאמה זכה בפרס נובל לשלום. טיך נהאט האן היה מועמד לכך על ידי מרטין לותר קינג. וסוג זה של יושרה מוסרית ואתית הוא שלדעתי מהווה דוגמה מופתית ומרוממת עבור כול מי שמתמודדים עם איומים וסבל דומים באופן אישי וקולקטיבי. מעמדם לא נמדד על פי הצלחת או כישלון מאמציהם. מעמדם הוא בזכות תפיסת העולם שהם חיו בחייהם.
אם נחזור אל הבודהה, נמצא באחד הקטעים המרגשים ביותר ואולי הידועים ביותר כאשר גם הוא קרוב למותו שלו, כיצד הוא מציג את הדהרמה שלו כאי, כמקלט. ולא רק את הדהרמה, אלא גם את העצמי. העצמי והדהרמה הופכים לאי ולמקלט.
מכך אני מבין שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת לשלב את הדהרמה בחיינו באופן כזה שאנו, כל אחד מאיתנו, מוצא בתוכו מרחב של שלווה, מרחב של בהירות, מרחב של הבנה. לא כדרך שבה נוכל אז להתנתק מהחיים, להתנתק מסבל, אלא באופן כזה שהדהרמה, והדהרמה כפי שהיא משולבת באינדיבידואליות הספציפית שלנו, הופכת לקרקע ולמקור שממנו נוכל להתייחס ולהיענות לסבל בתבונה ובחמלה.
בעשותנו כך, אנו מבקשים ליצור ולקיים מרחב לא-תגובתי: מרחב שאנו נוגעים בו במדיטציה, אך בעיקר מרחב שמאפשר לנו את הבהירות והחופש להיענות למצבנו בחיים בדרך שאינה נקבעת על ידי החמדנות שלנו, על ידי השנאה שלנו, על ידי הפחד שלנו, על ידי הדעתנות שלנו. אנחנו יכולים ולהכיל ולהבין את מה שמתחולל. אנחנו יכולים להרפות ממה שלוכד אותנו בפחד וחמדנות. אנחנו יכולים למצוא רגעים בחיים שבהם אנחנו עוצרים ודוממים ופתוחים בצורה כזו שיש לנו יכולת להיענות בצורה הולמת.
לסיום, אני רוצה לצטט טקסט שמקורו במסורת הטיבטית. זו שורה מתוך פסוקים לאימון התודעה, וזה משהו שאני חוזר עליו לעצמי שוב ושוב ושוב. זה הולך כך: "אנא ברך אותי להתמיר נסיבות שליליות לכדי הדרך." לקחת את כל מה שקשה וכואב שלעתים נדמה כמציף וחוסם אותנו לחלוטין, ולהכיר פנימה באפשרות שבאמצעות תרגול, באמצעות נחישות, נוכל להפוך את הנסיבות האלה לדרך ההתעוררות עצמה.
כאן הייתי רוצה לסיים. אני מקווה שמה שאמרתי היה בעל רך, שהוא העניק לכם אולי נקודת מבט מעט שונה שממנה תוכלו להרהר במצבכם.
בזמן שנותר לנו בחצי השעה הקרובה בערך, אשמח מאוד לענות כמיטב יכולתי לכל שאלה שיש לכם. אני רואה את עצמי ביניכם כמי שבא לא פחות להקשיב. אני רוצה ללמוד מכם. אין לי התשובות. אבל אולי אוכל לעזור לכם למסגר את השאלות בדרך שתהיה לעזר.