שתי שאלות עולות במוחי כאשר אני מהרהרת על הלימוד של הארעיות ביחס לחיי. האם אנחנו באמת מאמינים שדברים הינם ארעיים, שכל חוויה היא ארעית, שכל התופעות העולות יחלפו? האם אנו באמת מאמינים בכך? השאלה הנוספת הנובעת מההרהור הראשון הינה: מהי התוצאה, בחיי היום יום שלנו, של לחיות לאור האמת הזו? הרהור אודות השאלות הללו כרוך בהתבוננות דרך רמות המדיטציה המזוקקות והמעודנות יותר על מנת לראות כיצד אנו מתייחסים לארעיות ברמות שונות.
הבה נבחן את השאלה הראשונה: האם אנו בכנות מאמינים שכל מה שמופיע יחלוף, שכל התופעות הצצות אינן מתעתדות להישאר תמיד? מכל האמיתות השונות עליהן דיבר הבודהה, האמת על הארעיות של הקיום – כך הם הדברים – היא הקלה ביותר להבנה אינטלקטואלית. זהו רעיון עימו אדם מן השורה ברחוב אשר אינו הוגה רבות בנושאים פילוסופיים היה מסכים: "כן, דברים משתנים".
ובכן, ברמה המושגית, זה נגיש למדי; אין לנו בעיה עם זה. אבל האם לאור זאת אנחנו חיים? האם מישהו מאתנו היה כאן אם היינו חיים בשלווה, רוקדים עם הזרם הקבוע של הקיום? מבחינתי זה ממש מעניין.
אני יודעת שחוויתי בפועל שהכל מופיע וחולף ואין איפה לנוח. אך אף על פי כן, אם להשתמש בי עצמי כדוגמא – ואני מניחה שאני לא לבד בעניין הזה– כאשר משהו בחיי שאני מעריכה או חשוב עבורי משתנה, האם אני אומרת "ובכן, התנאים שאפשרו לזה להתקיים השתנו, אז זה חולף עובר לו"? אולי בסופו של דבר אני מגיעה לשם, אבל זו בוודאי לא התגובה הספונטאנית, הראשונית לאובדן דברים יקרים.
האם אני אומרת, "לאבי יש מחלת פרקינסון והוא ממש לא יכול לראות יותר – זה רק בגלל שהתנאים השתנו?" לא, כמובן שלא. אני חווה את הכאב כשאני רואה אותו סובל; זה נורמלי. ואני חווה חמלה כלפיו.
אולם קיימת גם התחלה של פאניקה: מה אני יכולה לעשות על מנת להפסיק את זה? מה אני יכולה לעשות כדי לתקן את זה?
אנו מגיבים באופן הזה ביחס לגוף שלנו, לאנשים שאנחנו אוהבים, להשתנות מערכות היחסים שלנו, לאיבוד משרה - אפילו ביחס לברך המתחילה לכאוב באמצע המדיטציה. התגובה הבסיסית שלנו, על אף שאנו יודעים שכל התנאים מועדים לשינוי, הינה: "משהו השתבש וזה משתנה. אם אני יכולה להבין את זה, אני יכולה למנוע את זה." האם לא כך הגבנו בסוף לעיתים קרובות? וכאשר זו התגובה אנחנו סובלים, לעיתים סובלים מאוד.
ועל אף שראיתי את זה אלפי פעמים, עדיין לא קל לי לקבל את העובדה שהסבל איננו אודות השינוי כשלעצמו. הסבל, אם יורדים ישירות ללב העניין, הוא אודות התגובה שלי לשינוי; הוא טמון בהכחשה שלי, בחוסר הקבלה שלי, בסרוב שלי לחוש כאב או אובדן.
אני מוצאת את הפרדוקס הזה מרתק. איך אני יכולה, מחד, לדעת משהו בבהירות כה רבה, ועדיין לחיות את חיי לעיתים כה קרובות כאילו אינני יודעת אותו כלל. בואו נודה בכך, ברמה בסיסית ביותר, אנחנו רוצים שחוויות נעימות יימשכו, יישארו; אנחנו לא באמת רוצים שיתרחשו דברים לא נעימים. ניתן להתחיל לחקור את זה בתרגול המדיטציה שלנו וזה יכול להתפשט לכל החיים שלנו, ועדיין אנו עשויים לגלות שקיים רובד בו אנחנו לא ממש תופסים שכל החוויות הנעימות באות והולכות. זה באמת בלתי נשלט. אם היינו יכולים פשוט לזרום עם ההופעה וההיעלמות של הנעים והלא נעים כאחד, חיינו באמת לא היו בעיתיים.
מדוע אנו מותנים כפי שאנחנו? זהו הרגל של התודעה – אנחנו כמהים לנעים ולא יכולים לשאת כאשר יש משהו שאנחנו לא אוהבים – ושם אנחנו תקועים. זוהי לא האמת; אך זה ההרגל שלנו, וזה הרגל מושרש עמוק.
מישהו אמר בקבוצה היום, "אני כן שם לב שאני אף פעם לא שואף לחוש שלא בנוח. אני תמיד שואף לנוחות." כך אנחנו עוברים את החיים. אף אחד לא נוטה להתאבל יותר מדי כאשר כאב הראש נעלם או כאשר מזג אוויר גרוע נעשה נחמד, "אוי באסה, הנעים חזר!" תחת זאת, אנחנו חושבים: "עכשיו הדברים בסדר. אני יכול/ה לזרום עם זה." אם כן, הארעיות מהווה בעיה רק כאשר הנעים משתנה, כאשר המקום בו אנחנו רוצים לנוח נעלם. אנחנו נאחזים, למרות שכולנו יודעים באופן רציונלי כי הבעיה היא לא השינוי. הבעיה היא ההיאחזות. אבל זה לא עוצר אותנו אף לא לרגע אחד.
משימתנו היא לבדוק את הנטייה הזו להיאחז. למה אנחנו ממשיכים להנציח את ההיאחזות הזו, עושים את זה שוב ושוב? שאלה זו לוקחת אותי להתבוננות עמוקה באופן בו אני חיה את חיי. האם אני מאמינה לבודהה שאמר שוב ושוב שכל מה שארעי הוא מיסודו בלתי מספק? זה נאמר לאורך הסוטרות (הדרשות של הבודהה): כל דבר ארעי הינו בלתי מספק מטבעו; זה לא יכול להיות העצמי.
כן, בטח! אנחנו יודעים שאנחנו מסתובבים ורוצים את כוס התה האחרת ההיא, רוצים את מזג האוויר החם ההוא, לא רוצים שהוא יהיה מושלג. אם נעצור ונתבונן, נראה כי בבסיס הרצון הזה קיימת תחושה של היצמדות לנעים. איפשהו מתחת לרצייה קיימת האמונה הבלתי מדוברת, הבלתי-מומשגת, שיש דרך כלשהי למצוא נקודה של מנוחה, של מרגוע, של נעימות, אשר בעיקרו של דבר לא תיעלם. כך אנחנו באמת עוברים את החיים – מחפשים שוב ושוב אחר המקום הזה של מנוחה, ומנסים להיאחז בתחושת הביטחון הזו.
מה שכה מטריד בנוגע לכורח ולאבסולוטיות שבארעיות הוא, שהיא אינה מאפשרת אף מקום מנוחה. לנו, הרוצים מקום מנוחה (ומי לא?), זה נשמע מחריד, נעדר ביטחון, בלתי אמין, נורא. אבל זוהי ההיאחזות שלנו עצמה בחלוף כל תופעה – החיצונית או מה שמכונה פנימית – החיפוש המתמיד אחר מקום מנוחה, זה בעצם מעורר את הסבל בחיים שלנו. ומאוד קשה להבחין בזה.
האם היית אי פעם ברעידת אדמה, כזו עם הרבה רעשי משנה? הייתי פעם ברעידה כזו; רעידת האדמה הראשית עצמה הייתה מפחידה, אבל זה גם היה די מגניב. הייתה מעין תחושה של "וואו, תראו את זה". אבל רעשי המשנה שבאו בעקבותיה ונמשכו בשלושת הימים הבאים היו מטרידות; אף פעם לא יכולת פשוט לחזור לנוח על הקרקע, בתוך המיטה, או ליד השולחן. בו ברגע שנרגעת, זה היה מתחיל לרעוד שוב - כל חמש דקות. כמובן שהרדיו היה אומר כל הזמן "קיימת הסתברות של עשרים וחמישה אחוזים שתתרחש [רעידת האדמה] הגדולה ביותר בתוך שלושת הימים הבאים." אז לא יכולת אפילו לחשוב, "הו, זה רק רעש משני." נאלצת להמשיך לחשוב, "זהו זה? האם עלי לברוח אל מחוץ לבניין? האם עלינו להתרחק מהשמשה? לא, זה שוכך." אז היית מרפה ונרגעת, אבל הרדיאטורים היו מתחילים לרעוד באמצע הלילה ואז היית קופצת וחייבת לרוץ החוצה, להביא את הפנס, וכן הלאה. זה נמשך שלושה ימים.
עבורי זה דומה לתחושת חוסר הביטחון האולטימטיבית. מבלי אפילו לחשוב על כך אי פעם, בטחתי בכך שהקרקע מוצקה, בלתי משתנה, [נמצאת] כאן כדי לתמוך בי. ואז גיליתי אחרת, יתרה מזו, גיליתי שבאופן מוחלט אין שום דבר שמישהו יכול לעשות בנידון. רעשי המשנה של רעידת האדמה מהוות מטפורה עבורי כבר שנים. החוויה חשפה את ההשפעה שיכולה להיות לחוסר הביטחון שבשינוי המתמיד על התודעה ועל הלב התר אחר האושר שביציבות שאינה משתנה. זוהי ההיאחזות עצמה בכל תופעה כאשר היא חולפת– החיצונית או מה שמכונה פנימית – החיפוש המתמיד שלנו אחר מקום מנוחה, הוא המעורר את הסבל בחיינו. ויכול להיות מאד קשה לזהות את זה. אך החופש מגיע, לא כאשר אנחנו מוצאים מקום לנוח בו, אלא כאשר אנחנו לא צריכים לחפש מקום כזה.
ישנו ציטוט נפלא מסוטרת היהלום אשר אומר, "מי ששוהה בשלווה הוא מי שאינו שוהה בשום מקום." זה הטריק – לוותר על החיפוש אחר שהיית קבע או מנוחה או עצירת הזרם איפשהו, החיפוש אשר למעשה משמר את תחושת הייסורים. זהו החיפוש עצמו – אחר מקום לנוח, בדרך כלל בנעים – אשר מטריד עמוקות.
גם כאשר אנחנו מאמנים את עצמנו להיות קשובים, ומבחינים כי כל החוויות הניתנות לצפייה נראות כבאות והולכות, אנו עשויים שלא להבחין כי "אנחנו" עדיין צופים בכל זה. "אנחנו" (או "אני") נחווים כישות בלתי משתנה העושה את ההתבוננות, וכך אנחנו עדיין לא קולטים זאת. הייסורים שלנו אז הופכים להיות: "אני רואה, אני רואה שהכל משתנה – אז איך יתכן שאני לא חופשי? למה אני עדיין סובל?" הייסורים הללו הינם מאוד מעודנים ומאד עמוקים.
חשיבה על כך לא תחלץ אותנו מזה, אבל חשיבה על זה יכולה לקחת אותנו לתוך חקירה. נוכל ללמוד לתת תשומת לב קשובה לכל הביטויים של "אני, עצמי, שלי." זה אולי נראה כאילו קיימת ישות יציבה כאן, המקום ממנו אני צופה בכל העולם המשתנה, אבל זה נראה כך רק ללא בחינה, ללא תשומת לב, ללא חקירה. אנחנו בדרך כלל לא חושבים להפנות את תשומת לבנו אל ה"אני" (moi), נקודת היציבות בה אנו נוטים להיאחז.
אנחנו יכולים להיות כה שקועים בחיפוש אחר שלווה מתמדת, בחיפוש אחר אושר, עד שאנחנו מתעלמים מהאפשרות של פשוט לוותר על החיפוש. ואנחנו יכולים לשחרר את הניסיון למצוא את השלווה שביציבות; לשחרר את התנועה הלוך וחזור בין הנעים ללא נעים, אוהב ולא אוהב; לשחרר את המאמץ המתמשך לתמרן את החוויה. אנחנו כל-כך מעורבים בשיפוטים שלנו, בתגובות שלנו, בהערכות שלנו, בפרשנויות שלנו, בהגות שלנו על כל דבר שקורה, עד שאנחנו לעיתים קרובות אפילו לא בקשר עם מה שקורה בפועל. אנחנו לא רואים כי המכשול העיקרי בפני השלווה אינו החוויה, אלא העובדה שאנחנו כל-כך מעורבים בתגובות שלנו. אנחנו לא רואים, כפי שאומר תיק נהאט האן, כי "האושר הוא בר השגה. בבקשה, התכבד." זה רק אומר להפסיק לריב, להפסיק לחפש.
מישהו פעם אמר לי שמציאות החיים היא כמו להיות בכלא – אנחנו כל-כך עסוקים בארגון מחדש של הרהיטים כדי שיהיה נוח ככל האפשר עד שאנחנו לא שמים לב שהדלת פתוחה לרווחה ואנחנו יכולים פשוט לצאת. זה מה שאנחנו עושים בחיינו – כל הזמן לסדר מחדש את הרהיטים. זה מדהים שאנחנו לא מזהים את הסוד. אולי אנחנו לא סומכים על זה. אם אנחנו יכולים לפגוש – עם נוכחות מלאה, תחושת חיבור שלמה, ערנות, קבלה, וערות – רק את מה שקורה ברגע זה... הכל מתגלה. זו המהות של אי הקביעות.
אבל זהו אינו מקום שאנחנו יכולים לזהות כמושג. קשה מאוד לדבר עליו, כי זהו לא דבר. מהותו של הבלתי-קבוע הינו מיידיות מוחלטת של נוכחות – יש כאב ראש או אין כאב ראש, פקק תנועה או לא פקק תנועה. זה באמת לא משנה מה קורה. ואני מתכוונת לזה. זו אינה מטפורה. זה באמת לא משנה מה קורה. ולא רק על הכרית. זה מנקודת מבט מוחלטת.
אתם מסוגלים אפילו להאמין לזה? ולא רק להאמין לזה, אלא לבטוח בכך מספיק על מנת לחפש בעצמכם? החופש של הלב, של התודעה, אינו קשור כלל לכל תופעה העולה או חולפת, האם אנחנו אוהבים אותה או לא. הוא קשור לחלוטין לטוטאליות, לפתיחות, לנוכחות החיה. וזה דורש, באותו רגע, קבלה מוחלטת. קבלה מוחלטת אין משמעותה כניעה. הכוונה אינה, "בסדר, בכל פעם שדברים רעים קורים, אני רק אשב ואתן לאנשים לדרוך עליי." הכוונה היא, "כרגע, זה קורה. זה אינו ניתן לשינוי. זה כבר קורה. האם אני יכול להיות נוכח וערני באופן מלא ברגע הנוכחי, ללא התנגדות וללא היאחזות?
זהו באמת התרגול של מודעות קשובה, רגע אחרי רגע. זה לא לחשוב, "אני אהיה ככה לשארית חיי." זו רק עוד מחשבה. מודעות קשובה הינה ברגע הזה, עם כניסת הנשימה פנימה, עם יציאת הנשימה החוצה, זה שם בלבד; זה נוכחות ערנית לחלוטין, שמקבלת מבלי להפלות, מבלי להעדיף. כן, אני מודעת לגמרי לכך שקל יותר לומר מאשר לעשות את זה.
אני מגלה שזו הקלה ענקית לחזור למודעות הזו בסיטואציות קשות, כמו להיתקע בפקק תנועה כאשר נוסעים לשדה התעופה. כולנו מכירים את החוויה הזאת. אנחנו יכולים לדאוג ואנחנו יכולים להעמיד פנים, "הו, זה לא משנה." אפשר להעמיד פנים לזמן מה, אבל אחרי מספר דקות, "למה אני חורק שיניים? איך זה שאני נובחת על החבר שלי?" ולבסוף, אנחנו מוותרים: "זה לא בשליטתי; פספסתי את המטוס; משהו יקרה; אינני יודע מה. הכל יצא משליטה מלכתחילה."
באותו רגע, יש שחרור. זה לא נשמע נהדר, נכון? זה לא באמת נשמע כמו מה שאתם עשויים לחשוב עליו כאשר הבודהה מדבר על המצב הנעלה של שלווה עילאית כעל שחרור באמצעות אי-היאחזות. יתכן שזה לא הרעיון שיש לנו על שחרור, אבל זו ההתחלה שלו – להיות תקוע בפקק תנועה, החמצת את המטוס שלך, הדברים יוצאים משליטה, ועדיין להיות ממש בשלווה. אנו בשלווה באותו רגע כי אנחנו פשוט משחררים את כל השכבות של איך אנחנו רוצים שדברים יהיו ומקווים שהם יהיו, אנחנו פשוט פתוחים לדברים כפי שהם. אי-קביעות. אי-קביעות, כי הדברים כפי שהם עכשיו ישתנו ברגע הבא.
אז כל שביכולתנו לעשות זה לשהות ברגע הזה, בדיוק כפי שהוא, ללא הצמדות, ללא התנגדות; כיוון שברגע הבא יש משהו אחר. הכל חלק מהזרם.
הבודהה אמר את זה שוב ושוב: "המצב הנעלה של שלווה עילאית התגלה על ידי הטטהגאטה, כלומר שחרור דרך אי-היאחזות." זאת דרך אחרת לומר אי-קביעות. רק להיפתח לרגע הזה, עם נוכחות מלאה, היא הדרך שלנו לבניית אמון. לחיות באמת של הארעיות, להיפתח לזה כפי שאנו חווים את זה– אם בקנה מידה גדול של אדם אהוב שהופך להיות חולה או גוסס, או בקנה מידה קטן של לשים לב לעצבנות שלנו כאשר מה שהרגיש כישיבה נעימה הופך לפתע ללא נעימה. קנה המידה לא משנה. לשים לב באותם הרגעים של התנגדות לשינוי, ולהיפתח כלפי זה שוב – זה מה שביכולתנו לעשות.
ככל שאנחנו באמת מעמיקים לחיות לאור האמת הזו של הארעיות, אנו נפתחים יותר אל הלב שאינו מזדעזע, אל התודעה היציבה. אבל כדי באמת להשיג את זה, אנחנו חייבים להתבונן דרך כל השכבות של האמונות שלנו, של המנגנונים המושגיים של התודעה. הדיוק של תרגול המדיטציה עשוי להיות מועיל מאוד כאן.
בתרגול שלנו, בתשומת-לב קשובה, אנו מגלים דרכים יותר ויותר מעודנות בהן אנחנו מתמרנים את החוויה שלנו, בין אם כלפי משהו נעים ובין אם כלפי חוויה מסוימת שהתנסינו בה, או שקראנו אודותיה, ואנחנו חושבים שאיכשהו היא תהיה החוויה שבאמת תעשה לנו את "זה". אבל אנחנו לא מחפשים בקפדנות יתרה, כי אם היינו באמת מחפשים היינו מגלים שהתנאים גורמים אפילו ל"זה" להתעורר. היינו גם מגלים כי אנחנו מתמרנים תנאים כמו משוגעים כדי לגרום לכך להתעורר. אז אנחנו צריכים להמשיך לחקור, להמשיך להתבונן על רמה יותר מעודנת. זה לא משהו לשפוט את עצמנו לגביו. תחת זאת, אנחנו יכולים לחשוב: "כן, אני רואה זאת עכשיו. זה לא ישטה בי שוב. אולי יש עוד אחד, אבל האחד הזה לא עובד עלי".
תרגול תשומת-הלב שלנו, פשוט להיות עם הנשימה, להיות עם תחושות, להיות עם צלילים, ואם נרחיב, עם רגשות, עם גווני תחושה, עם מחשבות – בדיוק כפי שהם – זהו מקום שבו אנו מתחילים לזהות את הפוטנציאל של החופש. זה באמת לא משנה למה אתם שמים לב; זוהי האיכות של הנוכחות הקשובה עצמה המאפשרת לכם לראות את האמת. לא משנה מה אופיה של החוויה שלנו, זוהי הנכונות שלנו להביא לתוכה מודעות אקטיבית ובלתי מפלה זו, ללא העדפה, שפותחת אותנו שוב ושוב לכדי הדהוד עם שלווה זו של אי-קביעות. הרגע הנוכחי הוא כמו הסיטואציה בפקק התנועה כאשר לפתע מרפים מכל רצון לשלוט. זהו רגע מהיר של שלווה אמיתית.
ואז כמובן המוח המושגי שלנו מנסה לדעת את זה ולדבר על כך ואומר, "כך זה מרגיש" ו"כך זה נראה", ו"זה זה." כמובן, עד אז זה כבר מזמן חלף. ואז אנחנו תוהים ואנחנו מטילים ספק, ואיננו באמת בוטחים. אם לדבר על עצמי, אני מתחילה לחפש במאמץ כה רב אחר מושג כלשהו של איך שחרור מוחלט של הלב נראה או מרגיש איך התודעה של אי-היאחזות תתגלה, עד שאני מתעלמת מהמציאות, מהפוטנציאל לשלווה כאן ועכשיו. כיוון שבעצם זה כל כך ברור; זה תמיד זמין. זה כל כך רגיל שאנחנו בקלות נכנסים לחיפוש אחר דבר-מה נוסף.
יש סיפור בסוטרות לגבי השיעור של הבודהה לבאהייה, לובש קליפת העץ. באהייה פנה אל הבודהה במהלך סבב ליקוט הנדבות שלו והתעקש שהבודהה יתייחס לייסוריו. חלק מדבריו של הבודהה לבאהייה, בהתייחסות לששת החושים, היה:
"כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המורגש יהיה במה שהורגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס - אז, באהייה, אינך 'עם זה'. כאשר אינך 'עם זה', אתה לא 'בזה'. כאשר אינך 'בזה', אינך כאן, שם או ביניהם. זה סופם של האי-נחת, חוסר הסיפוק והסבל. (Udāna 1.10)
אמירה זו של הבודהה מצביעה ישירות על הסוף של הסבל. מבחינתי מה שהוא אומר זה שאתה לא תקוע בזה, אתה לא תקוע בהוא, אתה לא תקוע איפשהו בין השניים. כבני אדם אנחנו רוצים לשהות בשלווה, אבל הבודהות לא שוהים בשום מקום.
במילים אחרות, אין כל קיבעון; אין שום עגינה; אין שום כמיהה. אין אחיזה באף חוויה שהיא. כאשר אתה לא בעניין הזה, וגם לא בהוא, אז אתה לא שוהה בשום מקום. יש רק את הפשטות של החוויה – לראות, לשמוע, להריח, לטעום, לחוש, להרגיש את הגוף ואת הפעילות המנטלית.
זוהי, בשבילי, ההזמנה של תרגול המודעות הזה. זה בטעות נראה פשוט. כאשר אנו מדברים על הבאת תשומת לב פשוטה, תודעת מתחיל, לכל ניסיון שהוא העולה ברגע זה, זה מה שאנחנו אומרים. האם אנחנו יכולים לשאת את זה? האם אנחנו יכולים לחיות עם החוכמה המבינה שזה כל מה שיש? האם אנחנו יכולים לחוות את החיים בדרך זו?
מה שמעניין הוא כמה מהזמן, עם כל הכוונות הטובות שלנו, אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת. ואין לנו אפילו מושג מהו זה שמתעורר כיוון שכל כך הרבה מתווסף לזה בתחום התפיסה והחשיבה. בהלוויה של באהייה, הבודהה חיבר את הבית הבא:
"כאשר החכם, הברהמין, יידע זאת בעצמו באמצעות החוכמה, או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה, מכאב ומעונג."
משוחרר מכאב ומעונג? אין יותר מדי אנשים שמגיעים ללימוד כי הם רוצים להיגאל מעונג. אבל זהו החופש האמיתי עליו מצביע הבודהה. להשתחרר מכל ההיאחזויות שלנו. וזה הכל. זה באמת הכל. אבל זה מאוד, מאוד, קשה להביא תודעה של מתחילים לפגוש חוויה ללא הנחות מוקדמות, ללא דעות קדומות, ללא דעות מועדפות. על זה מתבסס כל התרגול הזה של תשומת-הלב.
ההזמנה היא לפשטות. אבל זה לא קל. זה רדיקלי. למעשה זוהי ההקרבה הגדולה ביותר, כיון שבכל פעם שאתם מוכנים לוותר על ה"אני", הסיפור כולו מתמוטט. ואתם יכולים רק להניח לזה להיות. אתם לא צריכים "לסיים" את זה; אתם לא צריכים "לצאת" מזה באמצעות הדיבור על זה; אתם יכולים רק להניח לזה להיות, ולהחזיר את תשומת הלב לפשטות של לשמוע, לראות, לטעום, להריח, לחוש, לחשוב, לדמיין.
זה עד כדי כך בסיסי. זה הוויתור בזה הרגע - הוויתור על ההיאחזות וההזדהות – הוא שמאפשר לנו לראות דרך כל מעגל הסמסארה הזה, להפסיק ולרוץ סחור סחור לנצח
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל.