מעל הכל, חברה חומרנית חפצה בוודאות ומחפשת כל דרך כדי להבטיח אותה – מחוקקת חוקים כדי לאכוף אותה, מכחידה את הווירוסים המאיימים עליה ומאפשרת לאנשים להחזיק בנשק כדי להגן עליה. אפילו הרגלים לא מזיקים לכאורה כמו חתימה על תוכניות והיצמדות לאמונות ודעות, הינם היפוכה של האי-וודאות שהלב משתוקק למידה של בטחון ביחס אליה.
ובכל זאת, אם אנו מחפשים וודאות בדבר שמטבעו חסר וודאות, דוקהה, אז אי שביעות רצון היא התוצאה הבלתי נמנעת.
פחד הינו חבר מתסכל. הדחף הוא להגיע למקום בטוח, אבל היכן בעולם התופעות, הנתפס על ידי החושים – הנפשי או הפיזי – נמצא המקום הזה? התובנה של הבודהה, שמבוססת על ההתנסות שלו בחקירת הפחד והחרדה מעודדת אותנו לעשות תפנית של 180 מעלות. בעוד שהדחף הוא להירתע מהחלקים המאיימים של החיים, ההמלצה של הבודהה לאלו שרוצים לשחרר את הלב היא להרהר לעתים תכופות בדברים הבאים:
מטבעי הוא להזדקן, אני לא מעבר לזקנה;
מטבעי הוא לחלות, אני לא מעבר למחלה;
מטבעי הוא למות, אני לא מעבר למוות;
כל מה שהוא שלי, אהוב ומענג, יהפוך למשהו אחר, יהיה נפרד ממני.
כי מה שמאיים על האגו משחרר את הלב.
על ידי הכרה בעובדות הבלתי מעורערות של הטבע, ההרגל להשקיע בתחומים לא יציבים מתערער. אור התבונה מאיר את הנושא, מגלה לנו שחיפשנו את הוודאות במקום הלא נכון, ומשחרר את תשומת הלב שלנו כדי שניווכח היכן כן ניתן למצוא ביטחון.
צריך לבחון זאת לאור הניסיון האישי שלנו, אבל במונחים בודהיסטים מסורתיים, בטחון שכזה ניתן למצוא בשלושת אבני החן: הבודהה – התודעה הערה של הלב, הדהרמה – האמת של הדברים כפי שהם, והסנגהה – היענות אצילית וחסרת אנוכיות. כי כאשר הלב הער מכיר בדברים כפי שהם, מה שצומח ומשתחרר הוא עשייה הרמונית ומוסרית. ערנות לא מפלה היא ערנות מהימנה. המציאות של הטבע היא מהימנה. הרמוניה הינה אפשרית.
איך נוכל להגיע לביטחון כזה?
יש דרכים רבות למדיטציה על פחד. דרך אחת היא לחכות עד שהוא יופיע באופן מקרי. דרך נוספת היא להזמין את הפחד – כאשר אנו שולחים את ההזמנות אנחנו יכולים להיות מוכנים קצת טוב יותר כאשר הוא מופיע למסיבה.
יתכן כי בשתי דרכי הגישה האלו, הדבר הראשון שיש לזכור הוא שפחד אינו האויב – פחד הוא הגנה טבעית; הוא הופך לבעייתי רק כאשר הוא חורג מגבולותיו. בכדי להתמודד עם הפחד עלינו לנקוט בעמדה שבמהותה אינה מייצרת התנגדות, כך שאיננו ניגשים ל"בעיית הפחד הגדולה שלי" אלא "הנה פחד שהגיע לביקור". כאשר נאמץ את הגישה הזו נוכל להתחיל לעבוד עם פחד.
התחילו בישיבה שקטה ומקד את תשומת הלב, ככל שניתן, ברגע הנוכחי, על ידי התמקדות באובייקט פשוט ורגוע, כדי לבסס איזון – הקצב הטבעי של הנשימה שנעה במרחב הפתוח של הלב, מתאים עבור רוב האנשים למטרה הזו.
כאשר המיקוד מתייצב, העלו בדעתכם במכוון משהו שיעלה תגובה של פחד. למשל:
- חיידקי אנתרקס בדואר
- מלחמה גרעינית
- מחבלים מתאבדים
או כל זיכרון, אפשרות דמיונית או תמונה שמעוררת את התגובה הכפייתית.
ברגע שגביש הזרע הושלך אל הבריכה המנטאלית וזרם המחשבות והדימויים התחיל, עשו מאמץ ברור ומרוכז להסיט את תשומת הלב מהסיפורים שהמחשבות מספרות. במקום זה, הפנו את תשומת הלב לתחושות הגופניות.
היכן אני מרגיש את הפחד? מה המרקם שלו?
האם התחושה היא של חום או קור?
האם התחושה היא של כאב? קשיחות? גמישות?
אנחנו לא בהכרח מחפשים תשובות מילוליות לשאלות, אנחנו פשוט מנסים למצוא את התחושה, לקבל אותה באופן מוחלט ולא להוסיף לה דבר.
“פחד מרגיש כך".
רבים מגלים שהפחד ממקם את עצמו בעיקר באזור מקלעת השמש מעל הטבור, יושב כקשר קלוע בבטן. הרגישו אותו, התוודעו אליו, פיתחו את הלב אליו ככל שאפשר. אנחנו לא מנסים להעמיד פנים או לאלץ את עצמנו לחבב את הפחד, אבל הוא נמצא כאן וכך הם הדברים ברגע הזה.
אפשר לתהליך הזה להמשיך לפחות 10 דקות, ואז באופן מודע אפשרו לו להסתיים – מבלי לדכא אותו, אך כפי שקורה כאשר מגיע זמנם של האורחים לעזוב, פזר רמזים ואפשר לאירוע להגיע לסיומו באופן טבעי. ברגעים האלו, תייצבו מחדש את הנשימה כמוקד תשומת הלב, והשתמשו בנשיפה החוצה כדי לתמוך בדעיכה של גל הפחד.
כאשר התהליך מסתיים, מקדו את תשומת הלב על תחושת הנשימה, שנעה כמו מקודם במרחב הפתוח של הלב. אפשרו ללב להכיר בבהירות בכך שמחזור הפחד הגיע לקיצו: הוא עלה מן הריקות וחזר אל הריקות. הוא היה צבעוני ומרשים בהופעתו, אך התכונה החשובה שלו, שכעת נראתה באופן ישיר, היא ארעיותו.
עכשיו אנחנו יודעים...
תוצאת התרגול הזה היא אמון הלב כך שבפעם הבאה שגל של פחד גואה, מכל מקור שהוא, משהו בנו יודע. יכולת התבונה האינטואיטיבית שלנו מתעוררת ומזהה: "אני מכיר/ה את התסריט הזה – אין צורך להיכנס לפאניקה – זה נראה מרשים אך זו היא רק תגובה של פחד. באופן הזה, קל לנו הרבה יותר להימנע מלהיסחף לתוך מערבולת החרדה.
התחושה אמנם לא נעימה אבל הלב יודע בוודאות מוחלטת "זו היא רק תחושה." ואם נדרשת פעולה כלשהי, בבסיסה יהיו אז תבונה, נדיבות, ורגישות לזמן ולמקום, במקום תגובתיות נוירוטית והרגל.