המרחב שבחדר הוא שקט. העצמים שבחדר יכולים לרגש, לעורר דחייה, או משיכה. אבל למרות שהמרחב לא מושך את תשומת ליבנו, אנו יכולים להיות מודעים אליו לחלוטין, כאשר אנו מפסיקים להיות שקועים בעצמים שבחדר. כאשר אנו מתבוננים במרחב שבחדר, עולה תחושה של רוגע, מפני שהמרחב כולו זהה. המרחב סביבך והמרחב סביבי זהה. הוא לא שלי. אני לא יכול להגיד, " המרחב הזה שייך לי" או " המרחב הזה שייך לך."
המרחב תמיד נוכח. הוא מאפשר לנו להיות ביחד מוכלים בתוך חדר במרחב שתחום על ידי קירות; אבל הוא גם מחוץ לחדר. המרחב מכיל את כל הבניין, את כל העולם. אם כן, המרחב אינו מוגבל על ידי עצמים בשום צורה. הוא לא מוגבל על ידי שום דבר, המרחב הוא בלתי מוגבל.
תודעה רחבה
תשומת לב למרחב המקיף אנשים ודברים מאפשר דרך חדשה להסתכל בהם, ופיתוח של מבט מרחבי הוא הדרך להיפתחות העצמי. לאדם בעל תודעה רחבה יש מקום להכיל את הכול. לאדם בעל תודעה צרה יש מקום למעט דברים. הכול צריך להיות מנוהל ותחת שליטה, כך שיש לך רק מה שאתה חושב לנכון – מה שאתה רוצה – ומכל השאר צריך להיפטר.
מבט צר מזמין חיים מוגבלים ומדוכאים, מאבק בלתי פוסק. המאמץ לשמור על הסדר כל הזמן גוזל כמות עצומה של אנרגיה והמתח לא מרפה. אם יש לך מבט צר על החיים, חוסר הסדר הטבעי בחיים חייב לחזור לסדר. כך אתה עסוק כל הזמן, מנהל את תודעתך נרתע מדברים או נצמד אליהם. זו הדוקהה (סבל) של הבורות, אשר נובעת מחוסר הבנה של הדברים כפי שהם.
בתודעה רחבה יש מקום לכל. כמו מרחב בחדר, אשר לעולם לא מושפע ממה שקורה בתוכו או מחוץ לו. אנו אומרים "המרחב בחדר" אך למעשה החדר נמצא במרחב - כל הבניין נמצא במרחב. כאשר הבניין יעלם, המרחב עדיין יהיה שם. המרחב עוטף את הבניין וכרגע אנו מכילים מרחב בחדר. עם הבנה זו , אנו יכולים לפתח זווית ראיה חדשה. אנו יכולים לראות שיש קירות שיוצרים את הצורה של החדר, ויש את המרחב. מזווית אחת, הקירות מגבילים את המרחב שבחדר. אבל מזווית שנייה, אנו רואים שהמרחב הוא חסר גבולות.
אנו נוטים לא לשים לב למרחב, מפני שהוא אינו מושך את תשומת ליבנו. לא כמו פרח יפה או אסון נורא. זה לא משהו באמת יפה או באמת נורא שמיד מושך את תשומת הלב. אתה יכול להיות מרותק כהרף עין על ידי משהו מרגש, מרתק, מפחיד, או נורא. אבל אתה לא יכול לעשות זאת עם מרחב, האין זה כך? כדי להבחין במרחב אתה צריך להירגע; אתה נדרש להתבונן. וזה מפני שלמרחב אין תכונות קיצוניות, הוא רק מרחב.
פרחים יכולים להיות יפים בצורה יוצאת מהכלל, אדומים, כתומים, סגולים, עם צורות יפות שמסחררות את התודעה. משהו אחר, זבל למשל, יכול להיות מכוער ומעורר גועל. מרחב אינו יפה ולא מכוער. הוא לא ניתן לזיהוי בקלות אך עם זאת בלעדיו לא נוכל לראות שום דבר אחר.
אם נמלא חדר עם מלט לא יישאר בו מרחב ואז כמובן אין בו מקום לפרחים יפים או לשום דבר אחר, הוא הופך לבלוק גדול. החדר הופך לחסר תועלת, האין זה כך? אם כן אנו זקוקים וצריכים להעריך את שני הדברים, צורה ומרחב. הם הזוג המושלם, החיבור האמיתי, ההרמוניה המושלמת- מרחב וצורה. אנו יכולים להגות במרחב ובצורה ומזווית הראיה הרחבה שמתפתחת מגיעה התבונה.
הקול של השקט
אפשר ליישם את ההבנה הזאת גם על התודעה, על ידי שימוש בהכרת ה"אני" לראיה של מרחב כאובייקט. בתודעה אנו יכולים לראות שיש מחשבות ורגשות- המצבים המנטאליים - שעולים ופוסקים. בדרך כלל אנו מסונוורים, חשים דחייה או היקשרות לאותם מחשבות ורגשות. אנו עוברים מדבר אחד לשני מגיבים, שולטים, מנהלים או מנסים להפטר מהם. כך אין לנו שום פרספקטיבה בחיינו. אנו הופכים לאובססיביים בהימנעות או התמכרות למצבים המנטאליים. אנו לכודים בין שני מצבי הקיצון.
כאשר אנו מודטים יש לנו הזדמנות להתבונן בתודעה. השקט של התודעה דומה למרחב בחדר. הוא תמיד שם אבל הוא עדין, לא בולט. אין לו איכות קיצונית שתעורר ותמשוך את תשומת ליבנו, כך שעלינו להיות קשובים כדי להבחין בו. דרך אחת למקד תשומת לב בשקט של התודעה היא לגלות את הקול של השקט.
אפשר להשתמש בקול של השקט (הקול הראשוני, הקול של המודעות, או כל שם שתרצו לקרוא לו) בדרך מיומנת, על ידי העלאה שלו למודעות והתבוננות בו. יש לו צליל גבוה שקשה לתארו. אפשר לשמוע אותו גם כאשר אוטמים את האוזניים או מתחת למים. זהו קול רקע שלא תלוי באוזניים. אנו יודעים זאת כי שומעים אותו גם שהאוזניים אטומות.
על ידי מיקוד תשומת הלב בקול של השקט לזמן מה אתה מתחיל להכיר אותו. אתה מפתח מצב של ידיעה שבו אתה יכול להרהר. זה לא מצב של ריכוז שאתה שוקע לתוכו, זה לא הסוג של ריכוז מדכא. התודעה מרוכזת במצב של איזון ופתיחות יותר מאשר התמקדות באובייקט. אפשר לנצל את הריכוז המאוזן והפתוח ככלי לראות דברים בפרספקטיבה, ולהרפות.
חיקרו את אופן הידיעה הזה וכך תתחילו להבין איך להרפות מדברים במקום להחזיק ברעיון שאתם צריכים להרפות מדברים. יכול להיות שלימודי הבודהיזם נטעו בכם את הרעיון שאתם צריכים להרפות מדברים. כאשר אתם מגלים שאין אתם יכולים לעשות זאת בקלות, אתם עלולים לחשוב, "אוי לא, אני לא יכול להרפות!" סוג זה של שיפוט הוא בעיה של אגו שאתה יכול לפתח: "רק אחרים יכולים להרפות, אבל אני לא. "אני צריך להרפות כי אג'הן סומדהו הנכבד אומר שכולם צריכים להרפות." השיפוט הזה הוא התגלמות של "אני" האין זה כך? וזו רק מחשבה – מצב מנטאלי זמני במרחב בתודעה.
מרחב סביב המחשבות
קח את המשפט הפשוט "אני קיים". שים לב, התבונן וחקור את המרחב סביב שתי המלים. אל תחפש משהו אחר, השאר את תשומת ליבך ממוקדת על המרחב מסביב למלים. הבט על המחשבה עצמה בדוק וחקור אותה. אינך יכול לצפות בחשיבה הרגילה שלך, מפני שברגע שאתה מבחין במחשבה היא מפסיקה. אתה יכול ללכת ולדאוג: " האם זה יקרה? מה יהיה אם זה יקרה? ... בלה, בלה, בלה... אוי אני חושב," והמחשבה מפסיקה.
כדי לבחון את תהליך החשיבה, חשוב על משהו בצורה מכוונת: לך על מחשבה פשוטה כמו: "אני בן אדם," ורק תסתכל עליה. אם תסתכל על ההתחלה, תראה שממש לפני שאתה אומר,"אני" יש מרחב קטן. אחר כך אם תחשוב "אני- בן- אדם" תראה את המרחבים בין המילים. אנו לא מסתכלים על המחשבה כדי לראות אם יש לנו מחשבות חכמות או טיפשיות. אנו חושבים בצורה מכוונת כדי להבחין במרחב מסביב למחשבות. כך אנו מתחילים להבין את הטבע הזמני של המחשבות.
זו רק דרך חקירה, כדי שנוכל לשים לב לריקות כאשר אין שום מחשבה. נסו להתמקד על המרחב הזה; ראו אם אתם יכולים להתמקד על המרחב לפני ואחרי מחשבה. כמה זמן אתם יכולים לעשות זאת? חישבו, "אני בן אדם," לפני שאתם מתחילים, שהו במרחב לרגע לפני שאתם חושבים. זו תשומת לב. האין זה כך? התודעה שלכם ריקה אבל ישנה כוונה לחשוב מחשבה מסוימת. ועכשיו, חשבו את המחשבה ונסו להישאר במרחב של אחרי. האם התודעה נשארת ריקה?
מרבית הסבל שלנו בא מהרגלים של דפוסי חשיבה. אם ננסה לעצור את זה מתוך תחושת דחייה, לא נצליח; זה ימשך עוד ועוד ועוד. הדבר החשוב הוא לא להיפטר מחשיבה, אלא להבין אותה. ואנו משיגים זאת על ידי התמקדות במרחב בין המחשבות במקום במחשבות עצמם.
התודעה שלנו נוטת להיאחז במחשבות של משיכה או דחייה לאובייקטים, אבל המרחב סביב אותם מחשבות אינו מושך או דוחה. המרחב סביב מחשבה מושכת וסביב מחשבה דוחה אינו שונה, לא כן? כאשר אנו מתמקדים במרחב שבין המחשבות אנו פחות לכודים בהעדפות שלנו סביב אותן מחשבות. אם תבחינו במחשבה אובססיבית של אשמה, רחמים עצמיים, או תשוקה שעולה וחוזרת, טפלו בה בדרך הבאה – חישבו את המחשבה בצורה מכוונת, הביאו אותה אל המודעות ואז הפנו את תשומת הלב למרחב שסביב לה.
הדבר דומה לצפייה במרחב של חדר: אתה לא מחפש את המרחב, האין זה כך? אתה פשוט פתוח אליו, מפני שהוא נמצא בחדר כל הזמן. זה לא משהו שתמצא בארון, בחדר סמוך, או מתחת לרצפה – הוא כאן ועכשיו. אתה פשוט נפתח לנוכחות שלו; אתה מתחיל להבחין שהוא כאן.
אם אתה עדיין מרוכז בוילונות, בחלון או באנשים, אתה לא מבחין במרחב. אתה לא צריך להפטר מכל הדברים כדי להבחין במרחב. במקום זאת אתה פשוט נפתח למרחב; אתה שם לב אליו. במקום למקד את תשומת ליבך על דבר אחד, אתה פותח את המודעות באופן מוחלט. אתה לא בוחר בעצם מותנה, אלא אתה מודע למרחב שבתוכו העצם המותנה קיים.
העמדה של ידיעת-הבודהה
בעזרת המודעות, אתה יכול ליישם כלפי פנים את אותה תשומת לב פתוחה. כאשר העיניים שלך עצומות, אתה יכול להאזין לקולות הפנימיים אשר עולים בתודעתך. הם אומרים: " אני כזה... אני לא צריך להיות כמו זה" אתה יכול להשתמש בקולות האלו ככלי שלוקח אותך אל המרחב בין המחשבות. במקום להפוך את האובססיות והפחדים שמתרחשים בראשך לבעיה גדולה, אתה יכול לפתוח את תשומת ליבך ולחוות את האובססיות והפחדים כמצבים מנטאליים שמופיעים ונעלמים במרחב. כך גם מחשבה זדונית יכולה לקחת אותך אל הריקות.
דרך זו של ידיעה מאוד מועילה, כי היא מביאה לסיום הניסיונות לנהל מלחמות פנימיות כדי לסלק מחשבות רעות. אתה יכול לתת לשטן את מה שהוא רוצה, כי אתה יודע שהשטן הוא בן חלוף. הוא עולה ונעלם בתודעה כך שאתה לא צריך לעשות מאום. שטנים ומלאכים - כולם אותו הדבר. לפני כן, כאשר עלתה בך מחשבה שלילית יצרת ממנה בעיה: "השטן רודף אותי. אני חייב להפטר ממנו!". כעת, בין אם זה להיפטר מהשטן או להיאחז במלאכים, זה הכל דוקהה. אם אתה מאמץ את העמדה המאוזנת של ידיעת-הבודהה - ידיעת הדברים כפי שהם - הכל הופך לדהאמה (תופעות). כל דבר הופך לאמת של מה שהוא. אתה רואה שכל המצבים המנטאליים עולים ודועכים – הטובים יחד עם הרעים, היעילים יחד עם הלא יעילים.
לכך אנו מתכוונים במילה התבוננות – להתחיל לשים לב למה שיש. במקום להניח שהדברים צריכים להיות כך או אחרת אתה פשוט מתבונן. אני לא מתכוון לומר לך מה יש, אלא לעודד אותך לראות בעצמך. אל תאמר " אג'האן סומדהו הנכבד אמר לנו מה יש," אני לא מנסה לשכנע אתכם לאמץ השקפה. אני מנסה להציג לכם דרך לשיקולכם, דרך של התבוננות בחוויה של עצמכם, דרך להכיר את התודעה שלכם.
מאמר זה תורגם באדיבות בודהיזם בישראל במסגרת פרויקט פעם בשבוע