בכל תקופת שהותי בהודו, מעולם לא הצלחתי להתמודד היטב עם מקבצי נדבות. בסופו של דבר, פיתחתי אסטרטגיה של נשיאת צרור שטרות רופי, אשר היו לי כתחמושת, להדוף מגע קרוב מדי. בערב זה, יצא שנתתי את צרור השטרות לחבר, על מנת להשתתף ברכישת המזון בשוק. בעוד שהגבר הצעיר נע לעברי בנחישות, מצאתי כי כל אסטרטגיה חלופית שעלתה בי, קרסה כלא מעשית. ללא יכולת להתרחק מן המקום, ללא כסף להדוף באמצעותו את הקבצן, ללא חבר שיסייע לספוג את המגע. מצאתי עצמי עומדת ומתבוננת בו ישירות בהתקרבו אליי. היתה זו תחושה של כמעט הקלה לפגוש את הסיטואציה במישרין. הבחנתי בהופעתו הנעימה ובחיוכו הכובש. כשהגיע אליי וידו הושטה בתנועה הבלתי נמנעת, משכתי בכתפיי, מבהירה כי אין בידי כסף. לתדהמתי נראה היה כי הוא מוכן לקבל זאת, ונותרנו מביטים זה בזו. ייתכן והיו אלו שעות המדיטציה הארוכות, או האופן בו הודו מפשיטה אותך, או העובדה הברורה שלאיש הצעיר לא היה דבר להפסיד. מצאנו עצמנו מאוד בנוכחות אחד מול השני. היה זה בלתי צפוי, אך בפשטות המפגש הישיר בינינו, חוויתי שיתוף מלא בשמחה ואת טעמה העדין של חמלה יוצאת דופן, אליו, אל עצמי, ואל החיים הגועשים סביב. היינו כולנו כאחד, "סוחבים את החיים" .
אחד מעמודי התווך של הבודהיזם הוא ארבעת מצבי התודעה העילאיים (ארבעת הבְּרָהְמָה ויהָארא). אלו מצבי תודעה שאמורים להתעורר במתרגל של המדיטציה, והם אהבה נדיבה (מֶטָה), שמחה משתתפת (מוּדיטא), חמלה (קרוּנָא) ואיזון (אוּפֶקְהַא). מדיטציית תובנה (ויפסנא), כאשר היא מועשרת בפיתוח של ארבעת מצבי התודעה העילאיים, מעודדת את האינטגרציה והריפוי של האנרגיות הפסיכולוגיות, הרגשיות והמנטליות.
פירושה של אהבה נדיבה (מֶטָה), הינו לא להיות מעוצב על ידי סלידה או מרירות, וההיפך מכך- הנכונות להרחיב את הלב ולאחל רק טוב. שמחה משתתפת (מוּדיטא), היא התרגול של ראיית הטוב, היפה והחיובי בעצמנו, באחרים, ובעולם כולו. התכונה הנשגבת של איזון (אופקהא), הינה היכולת לקדם בלב שקט את פניו של כל מקרה, לדעת את 'שלמותו' של רגע זה ולמצוא את המקום בו אנו 'נותנים לכל להיות כפי שהוא'. ניתן לטפח באופן מודע את הברהמה ויהארה, והם יכולים לעלות באופן ספונטני ובלתי צפוי, כפי שתראו בסיפור שלי.
ניתן לפתח את ארבעת הברהמה ויהארה כגורמים מנטליים מיטיבים, כמו גם לתרגלם כיכולות אפשריות בתוך "שדה של יחסי גומלין". נֶייָנַאפוֹניקה טֶרָה מתייחס אל הברהמה ויהארה כאל "מסירי המתח הגדולים, עושי השלום הגדולים, מרפאי הפצעים, מעירי גדלות הנפש, מעוררי השמחה ובוני הקהילות ההרמוניות". איכויותיהם של הברהמה ויהארה, מאפשרות לנו להתנסות במציאות של ה'שמיימי', זה שהינו נשגב, קורן וחסר גבולות בהשפעתו ובביטוייו, זה המביא משמעות ויופי. מהות הברהמא ויהרא של החמלה (קרוּנָא), הינה לא לשפוט מה שאיננו חפצים להרגיש, אלא לתרגל הימצאות ביחסים מודעים עם הסבל, להרגיש אותו.
רַאם דַאס אמר פעם, שכאשר פגש בקדושה הגדולה- אננדה מיימה, וזו נטלה מנחת מזון קטנה מידו, היה זה כמו לבוא במגע עם צבי בר.
באותו הערב, כשהרכבת שלנו התקדמה בעצלתיים, בעוד השמש יורדת על בומביי, כפרי אדום מן השמיים, הייתה לי הרגשה דומה. הראשוניות והטוהר אשר חוויתי, הורגשו כאלוהיים. ידעתי שחמלה מופיעה מתוך חוויית האחדות עם כל ביטויי החיים וכי טעמה עילאי.
כיום, שלושים שנה לאחר אותו מפגש בלתי צפוי עם הגבר ההודי הצעיר, ובעודני עובדת עם שותפי, קיטיסארו, בדרום אפריקה אכולת הטראומה, ובקרב מעמד הביניים האירופאי והאמריקני המחפש משמעות ומקום, אני מוצאת כי הברהמה ויהארה הינם מפלט פנימי, מגדלור ותשתית מהם יכולה להופיע 'תגובה הולמת'. כל זאת מנוסח יפה בציטוט הבא של מאסטר הואה:של מאסטר הואה:
"כל היצורים החיים הינם משפחתי,
היקום הוא גופי
החלל הריק הוא האוניברסיטה שלי
שמי ריק וחסר צורה
אהבה נדיבה, חמלה, שמחה ואיזון הם פועלי"