תמי ברקאי
אני בדרך. מבעד לחלון
עיניי מנסות להתקרב, לגעת לרגע
בכל מה שעוד ניתן להבחין בפרטיו,
גזע עץ, פני נערה, עמוד חשמל -
כי מעבר להם, כבר מכסה אבק צהוב
את העיר, את העולם.
אבל למעלה, בשמיים העכורים, הַמַרִים
הירח מתעקש כבר לזרוח במלואו
(נדמה היה שנעלם כשהאוטובוס פנה פניה חדה, אבל מיד חזר)
הילתו בוהקת מעבר לקו המִתְאָר העגול
כאילו יד נדיבה פיזרה את האור.
הוא מסַנוור
כמו שגיאה,
כמו אהבה.
ופתאום הוא הופך סימן ברור לנוכחותךָ
ולא אכפת לי אם ברגע הזה אני מגזימה או מייחסת
לירח או לךָ משהו שאיננו קיים
למשל, רצון שלא תלוי בדבר
להמשיך ולהביט בי
לשמור עלי מהמרחק המדויק
עד שהאובך יתפזר
והרבה אחריו.