ואז אני שמה לב לכל מיני הנחות שהנחתי באופן סמוי. לא סתם זקן (או זקנה, אם תרצו) מנמנם (או שמא יושב במדיטציה) וכו', אלא זיכרון מקיץ אחד לפני שנים, שבו שכנתי בכפר, ובבית הסמוך גר זקן בחיק משפחתו, והוא פגוע משבץ מוחי ומשותק באופן חלקי, והוא משמיע גניחות במקום מילים, והוא תלוי בחסדים של קרוביו, וכשהוא מתעורר מן התנומה הוא מתברר כנרגן, וכעוס, וחסר סבלנות.
אז ליהנות מזקנה?
זקנה אינה מעוררת בי אסוציאציה של הנאה, אלא להיפך, של סבל. ואת זה ראה גם הבודהה. החיפוש אחר מענה לסבל האנושי נולד אצל הבודהה ממפגש שלו עם הזדקנות, חולי ומוות. וזוהי האמת הנאצלת הראשונה: הסבל הכרוך בלידה, חולי, הזדקנות ומוות הינו בלתי-נמנע. איננו יכולים למנוע חולי, איננו יכולים למנוע הזדקנות, ואיננו יכולים למנוע מוות. אבל אפשר לפוגג את הסבל שנלווה אליהם אם נביא לכך את תשומת הלב כדי לפגוש אותם נכוחה ללא פחד וללא מורא.
הזקנה מפחידה, ולא נעים להביט בה. אבל ככל שאני מזדקנת, אני מוצאת שהשד לא כל כך נורא. ככל שאני עוברת אבני דרך בספירה של השנים החולפות, אני מגלה אשליה שהזקנה נשארת תמיד ממני והלאה, לא כאן, אלא שם.
כשהייתי בת 14 חשבתי שאני גדולה. הרגשתי בשלה ואחראית עד כדי כך שהלכתי לדבר על לבם של ההורים של בנות העשר שהיו בקבוצה שהדרכתי בתנועת הנוער, כדי לשכנע אותם שיסמכו עלי וישלחו את הילדות שלהם למחנה קיץ, באחריותי. כשהייתי בת 14, היה נדמה לי שגיל 24 זה סוף הדרך, אולי מפני שאחי הגדול התחתן כשהגיע לגיל הזה. ואילו אני כשהגעתי לאותו גיל מופלג, אמרתי לחבר קרוב שכשאהיה בת 60 הייתי רוצה לקחת איזו גלולה ופשוט לשים קץ לחיים, כי די.
לא ידעתי שבדרך ישנם עוד מעברים מאתגרים. ימי ההולדת העגולים, של 30 ושל 40. ואז הפסקת המחזור ובואם של גלי החום והזיעה, וההבנה שגברים מתעניינים הרבה פחות בנשים שלא יכולות ללדת להם ילדים. ואחר כך יום הולדת 50, כשהיה נדמה לי שזהו זה, הגעתי לשיא של גרף ההתבגרות (ולא משנה שמברכים עד 120, כולם יודעים ש-100 זה פחות או יותר הרף העליון), ומכאן ואילך אימצא בצד השני של הפסגה, במורד שכולו דעיכה עד המוות. ועכשיו, לקראת גיל 60, עדיין כאן, חיה ובועטת, בריאה ושלמה, טפו טפו טפו ...
הגיל הוא אם כן דבר חמקמק, וזקנתי שלי נשארת בגדר הבלתי-נתפס, תמיד אי-שם בעתיד לבוא. נדמה שהזקנה, כמו המוות, נתפסת רק כחוויה מול הזולת. אני יכולה לראות את המוות של האחר, אבל אני לא יכולה לראות את המוות שלי. חוויתי את הזקנה של הורי, אבל קשה לי לראות את עצמי כזקנה. את זה למדתי מאימי היקרה. ברבות ימיה היא סבלה משיטיון. יום אחד, לקראת יום ההולדת ה-86 שלה יצאנו לטיול של בין ערביים ברחוב שליד ביתה. שאלתי אותה האם היא יודעת בת כמה היא תהיה. היא חשבה לרגע ואז שאלה בהיסוס: עשרים ושבע? וכך למדתי שבתחושה הפנימית אנחנו נשארים צעירים לנצח.
יש דיסוננס בין התחושה הפנימית למראה החיצוני. אני מסתכלת בראי, רואה שער אפור, ועדיין נדמה לי שאני מביטה באותה דמות שהייתי לפני שנים. לאחר שאבי נפטר, חשבנו שאולי ייטב לאמי אם היא תעבור לגור בבית אבות. מצאנו מקום נאה, נסענו איתה לבקר שם, והיא לא שבעה נחת. מיד כשיצאנו משם, עוד לפני שנכנסנו למכונית, היא פלטה שכולם נורא זקנים, הרבה יותר ממנה. כמובן, זה לא היה נכון. אבל כך היא חוותה את הדברים. היא לא יכלה לראות את עצמה בחבורה של זקנים. היא לא יכלה להזדהות עם מה שהיא ראתה.
גם אני חווה דברים דומים. כשאני פוגשת אנשים שלא ראיתי עשרות שנים (ומשתוממת שוב ושוב, מה כבר עברו שלושים שנים? ואפילו ארבעים?), ברגע הראשון ממש אני מזהה איזו דמות מוכרת, מין זיכרון מעורפל, ואז אני כבר לא בטוחה, כי הצורה השתנתה, והפנים התקמטו, והזקן אף הלבין. מה, כך גם אני נראית? אני תוהה ביני לביני, ומסרבת להאמין, כי לא, זה לא יכול להיות. איננו רואים את הזקנה של עצמנו, לא משנה כמה פעמים נתבונן בראי. אני רק יודעת, באופן שכלתני, שאני צריכה להניח שכך אני נראית בעיני אחרים.
איך נראית הזקנה מבחוץ? בימינו יש גיל "שלישי", ויש גיל "רביעי" של אריכות ימים בחולי כרוני ורב-מערכתי (שאניח לו לעת עתה). יכולים לקרוא לגיל השלישי גיל ה"זהב", ולהציע לנו חבילות של בוטוקס ומתיחות פנים, ומגורים יוקרתיים שכוללים ארוחות גורמה והפעלות תרבותית ואפילו יוגה. אבל אם כיסינו אינם מרופדים באותה מתכת יקרה, או אם איננו מוצאים עניין רב בהבלים ותפנוקים חומריים, הגיל השלישי איננו בהכרח חגיגה והוא מציב בפנינו אתגרים חדשים. בגיל הזה אנו מגלים בצורות שונות שהחברה אינה מעוניינת בנו. בראש ובראשונה, אנחנו לא ראויים עוד להעסקה. מפרישים אותנו, מוציאים אותנו למרעה, כאילו הפכנו למיותרים. מכל עבר נשלחים לנו מסרים שהעולם הוא עולמם של צעירים, ואנחנו הלא רוצים ליטול בו חלק. בתנאים האלה, אנחנו זקוקים ליצירתיות רבה כדי למצוא את הערך העצמי, ולהגדיר לעצמנו תפקידים חדשים וזהויות חדשות.
חלק מאיתנו פטורים מנטל האחריות של ההגדרה העצמית, כי אחרים מגדירים אותנו לפי טעמיהם וצרכיהם. לחלקנו נולדים נכדים, והילדים מצפים שנהיה סבים פעילים ותומכים. אבל עבור אחרים מביאים הפיטורין והפרישה מעולם העבודה בדידות, ייאוש ודיכאון. העיקר הבריאות, אנחנו מנחמים את עצמנו, ומחליפים מתכונים של אוכל בריא. עוד מעט יהיו הביקורים בקופת החולים למרכז החיים. ואז יגיע אותו גיל רביעי שראינו אצל הורינו. ממשבר למשבר, נכנסים ויוצאים מבית החולים, מאבדים את הניידות, את השליטה על הסוגרים, את הזיכרון וההכרה, את הכבוד. הולכים ומסתגרים, דועכים עד אין קץ, עד המוות הגואל.
בכל זאת, אם הזקנה היא בלתי-נמנעת, איך נוכל להזדקן באצילות ובחוכמה?
הרבה מחברי וחברותי הקרובים מזדעזעים כשאני מדברת על הזדקנות, כאילו הס מלהזכיר מפחד של עין רעה. אולי זה מנגנון מובן של הכחשה בחברה שסוגדת למה שצעיר ורענן. אבל אם נביט בדברים נכוחה, אולי נראה את השלכת של חיינו בגוונים זוהרים ומרהיבים.
גם על זאת למדתי מאימי. בהגיעה לגיל שבעים היא חידשה את שיעורי הנגינה על פסנתר שהוריה הפסיקו כשהיתה בת 17 כדי שתלך לעבוד בחנות של המשפחה, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה בחייה, והיא התחילה לאהוב את אבי בדיבור ובמגע גלויים.
הזדקנות היא סבל, כשם שלידה, חולי ומוות הם סבל. בהזדקנות אנו נוגעים בחלופיות של עצמנו, נפרדים מדברים אהובים, ומגלים משאלות שלא הגשמנו. יש בה עצב, מרירות, כאב, מצוקה, וייאוש. כל אלה אינם נעימים, וקיימת נטייה להדחיק ולהרחיק אותם משדה ההכרה. אבל אין דרך אחרת להשתחרר מהם אלא אם כן נפגוש אותם באומץ, נתוודע למעמקיהם ונכיר אותם מלפני ומלפנים. אם נדע את ההזדקנות כמות שהיא, אם נקבל אותה בזרועות פתוחות, אולי נמצא בה שמחה של חכמת חיים.
אחד הדברים שממלאים את ליבי באושר הוא מפגש עם צעירים חכמים. לפני זמן מה נפלה בחלקי שיחה עם מישהי כזאת. דברתי איתה על ההזדקנות, ועל כך שאני מתעקשת לחפש משמעות. "וואו," היא הפטירה, "משמעות זה דבר כבד. אני בכלל לא שואלת מהי המשמעות. אני שואלת מה חשוב לי." ואני נשארתי פעורת פה. כל כך פשוט. לשאול "מה חשוב לי?", בלי לתת דין וחשבון לאף אחד אחר, לגלות את האמת שלי, לבחון את המשאבים שעומדים לרשותי, לנער את כל החלומות, לבחון אותם מחדש ולבחור את מה להגשים, כי אם לא עכשיו אז מתי?
ההזדקנות היא זמן של היחלשות, אבל לא רק. אפשר לדמיין אותה גם בתור זמן של התממשות והנאה, כמו יין משובח שהבשיל עם השנים או סרט קלאסי שלא נס לחו. אפשר להביט ברגע ולהוקיר את היופי והעונג שבדברים הפשוטים. ועצם ההתבוננות בתהליך של ההזדקנות יכול לפתוח שער לדרך חיים רוחנית, שכולה מיטיבה עם עצמנו ועם הזולת. ממקום של הרהור פנימי שהוא חף משיפוטיות, נוכל לתת תשומת לב לדברים החשובים באמת לכולנו, בהיותנו בני אדם, כדי שנוכל לומר, עשיתי את כל מה שיכולתי הכי טוב שאפשר, בלי חרטות.