לפני כשנה השתתפתי בוועידה בינלאומית בנושאי בריאות הוליסטית שנערכה בהודו ומשכה אליה אנשי רפואה, מורים רוחניים ופעילים חברתיים מרחבי העולם. אחד הדוברים יוצאי הדופן בוועידה היה המרפא, המורה הרוחני והסופר האבוריג'יני קקיב לידת'יה וואראווי'אה (Kakkib li'Dthia Warrawee'a). התברר כי האיש הוא מנהיג בעל שיעור קומה, שצמח מתוך הקהילות האבוריג'יניות באוסטרליה, ועוסק באופן אינטנסיבי ביצירת חיבורים בין התרבות העתיקה, הנמצאת בסכנת היעלמות, לבין החברה המערבית. הוא דובר כ-12 שפות אבוריג'יניות שונות, ולכן מסוגל לקיים תקשורת טובה עם זקני הקהילות השונות ביבשת האוסטרלית. כמו כן קקיב לידת'יה הוא דוקטור להומאופתיה ונתורופתיה שרכש השכלה מקיפה בתחומי הרפואה המשלימה. כיום הוא עומד גם בראש תכניות קהילתיות שמטרתן שימור והעצמת התרבות האבוריג'ינית באוסטרליה ובעולם. הוא בן לאב ואם אבוריג'ינים, אך באילן היוחסין של משפחתו זורם גם דם בריטי.
הדברים שאמר והחזון שפרש בפני באי הוועידה היו בעלי צליל שונה ובהירות מיוחדת. במהלך ימי הכינוס ביקשתי את הסכמתו לקיים ביננו שיחה שתפורסם ב'חיים אחרים', וחלקים נרחבים ממנה מובאים לפניכם.
מנהיג מבטן
ספר לנו קצת עליך ועל ההיסטוריה האישית שלך, מאין אתה בא ואיך הגעת למלא את התפקיד הרוחני והחברתי הנוכחי שלך.
היה זה מסע ארוך. שמי קקיב לידת'יה וואראווי'אה, ומסעי החל עוד לפני שאמי התעברה. יש בארצנו שושלת יוחסין ארוכה מאוד של מורים רוחניים שנקראים "קאיא קקיב", שושלת שתחילתה לפני כ-15,000 שנה. כשהייתי ילד קטן מאוד, כבר ניסיתי למלא את התפקיד, אבל האימון התחיל עוד הרבה לפני כן. כמה מזקני השבט ניגשו אל אמי ואמרו לה: 'בתוכך מצוי המנהיג הרוחני הבא, כך בעצם יהיה כשתתעברי'. אני חושב שזה הפחיד את אמי עד מוות. הדבר האחרון שהיא רצתה, למעשה, היה לאבד את בנה לטובת הסיבוכים החברתיים שהדבר יגרום. ברגע שהזקנים ידעו שאמי הרה, עוד לפני שהיא ידעה זאת בעצמה, התחילו הנשים הזקנות לשיר לי, ברחם, וזאת היתה תחילת החינוך שלי. החינוך נמשך כל תקופת ההריון, גם אחרי שנולדתי, ומהרבה בחינות הוא עדיין נמשך.
אחריותו של המורה הרוחני אינה רק רוחנית. זוהי אחריות הוליסטית אמיתית, שפירושה שעלי לדאוג לצרכים הרוחניים, לצרכים החברתיים, לצורכי הסביבה ובריאות הסביבה, לבריאות הקהילה ולחוקים ששומרים עליהן; לרווחה הפסיכולוגית וכן לרווחה הגופנית של הפרט והקהילה - דברים אלה הם באחריותי, כך שאני צריך לעבוד על הכל. בעצת הזקנים גם רכשתי השכלה מקיפה בתחומי ידע שונים של העולם המודרני, ואני נדרש לשלב בין שני העולמות. כפי שאמרתי, העשייה הזו דורשת הרבה לימוד והכשרה, שהחלו אז ונמשכים עד היום הזה. אני עדיין לא יודע כלום. אני מתמודד עם זה.
יסודות הפילוסופיה האבוריג'ינית
תוכל לדבר מעט על האופן בו אתה רואה את ההתפתחות הרוחנית כיום? מהם המסרים הרוחניים המרכזיים בתקופתנו לפי הבנתך? כך אולי תוכל לנבא משהו, אחרת נצטרך לחכות עוד 15,000 שנה...
הבעיה הגדולה ביותר שלנו, שקיימת בכל העולם, היא ההבנה מהי רוחניות. ראשית כל, בוא נפריד רוחניות מדת. דת היא רוחניות חברתית. אני חושב שהרוחניות בעתיד תהיה מורכבת מאוד. יהיו שזורים בה יסודות של התרבות של הפרט, האמונות של הפרט, אבל יש הכרח שנוכל ללמוד לכבד את דרכו של האחר. לכל אחד מאיתנו יש בתוכו אור האמת. אמת אוניברסלית. אין דרך ללכת בה. אין מקום לאמת שצריך להגיע אליו בחיינו. הוא כבר בתוכנו, אור האמת הגדול קיים בנו, אלא שהוא תמיד עובר דרך העדשה המסוימת של התרבות והחינוך שכל אחד מקבל. מבעד לעדשה הזאת זורחת האמת. אתה מואר על ידי האמת שלי. תבין, זאת האמת שלי, כי את העדשה יצרה המשפחה שלי. האמת טהורה, אבל העדשה מעוותת קצת. אם נוכל כולנו להבין זאת, אולי נוכל לפתח דרכים שונות לכבד את הרוחניות זה של זה. למעשה, איננו עושים זאת. אנו כופים על אנשים מצד אחד את הפרשנות שלנו לרוחניות שלהם.
בפילוסופיה שלנו יש ארבעה חוקים בסיסיים. הראשון הוא מה שאנחנו מכנים "אאוט", שמשמעו "הכל אחד". הכל באופן מוחלט, מה שבכוונה ומה שלא בכוונה. השפה שאנחנו משתמשים בה היא חלק מחוק זה. אני מאוחד עם השפה.
החוק השני הוא "אבדומן". אבדומן פירושו שאתה צריך לחיות את החוק הראשון.
החוק השלישי, וכאן נכנס המסר על הבנת האמת ההדדית, היא מה שאנחנו קוראים "טוומקין". טוומקין פירושו שעלינו לראות דברים מפרספקטיבות שונות ומנקודות מבט שונות. עלינו להיות מסוגלים ללכת מסביב למשהו, ולראות אותו מצדדים רבים ושונים. בשפה שלנו, ולמעשה בכל השפות האבוריג'יניות באוסטרליה, הקללה הכי גדולה שאפשר להטיח באדם אחר היא לומר ש"יש להם עין אחת": 'טון-גאלה! יש לך עין אחת, אתה לא יכול לראות דברים בפרספקטיבה'.
החוק הרביעי הוא "לחיות בהווה".
החוק השלישי, לראות דברים מפרספקטיבות שונות, מזוויות שונות, יכול ממש לעזור לנו להבין. אם אנחנו מבינים משהו, אנחנו יכולים לפתח כבוד כלפיו. אם אנחנו מכבדים אותו, אנחנו יכולים ללמוד לחיות בהרמוניה. אם אנחנו חיים בהרמוניה, יש לנו המפתח לשמחה, לשלום ולהארה.
עתיק פוגש חדש
כבר כילד פגשת מקרוב בציביליזציה מערבית שנמצאת במצב קבוע של משבר, יאוש, תחושה של סוף הדרך, וכעת בשנים האחרונות - פחד, חוסר בטחון ומחלה. התחלת אז ללמוד מעולם מערבי שהוא למעשה חולה אנוּשות. באיזו מידה הוכית בהלם מהפגישה עם התרבות המערבית? ומה אתה מרגיש כשאתה בא עם הידע העצום הזה שקיבלת מאבותיך ומנסה לחבר אותו עם הזמן הנוכחי?
החוויה העצומה ביותר בחיי היתה לצאת מהמשפחה המסורתית שלי ומהמבנה המשפחתי לזמן מה בכל יום, וללכת לבית ספר לבן רגיל. היום הראשון שלי בבית הספר היה בהחלט החוויה הטראומטית ביותר. כשאני מביט אחורה על חיי, אני חייב להגיד שאותו יום עדיין מהדהד כפעמון ענק בתוכי.
הילדים ההם היו ממש חולים, ולא היו מסוגלים לעשות דברים שבתרבות שלנו נחשבים לדבר של מה בכך. עם זאת, לא הייתי רוצה לומר שכל מה שהיה לנו היה מושלם וכל מה שהתחדש בחיינו אינו מושלם. גם זה לא יהיה נכון.
אני חושב שעכשו הוא רגע ההוויה שלנו. עכשו אנחנו כאן ואי אפשר לחזור למה שהיה. העולם החדש הזה... השאלה אם נוכל להפיק ממנו את המיטב. הייתי רוצה לחשוב שיכול להיות לי תפקיד בהפיכתו למקום טוב ובריא יותר בשביל ילדי וילדיך והילדים של כולם. כרגע, באופן שהעולם מתקדם, כולנו שותפים לרצח-עם של ילדינו ונכדינו... במובן מסוים זו תהיה ההשמדה הנוראה ביותר של כל הזמנים.
נדמה שכמעט כולנו לכודים במשהו שאיננו יכולים לשלוט בו, הוא גדול מאיתנו. מה תאמר לי בעניין היכולת שלי לשנות את פני הדברים? אני נמצא במתח עצום, אני רואה את הכל מתדרדר, ואני לא יכול למנוע את הטרגדיה שמתרחשת, אני לא יכול למנוע את היעלמות התרבות, אני לא יכול למנוע את היעלמות הציפורים באוסטרליה - מה תלמד אותי?
אני חושב שכולנו מרגישים חסרי אונים בצורה יוצאת דופן בעולם הזה. למרבה הצער, זה חלק מהשיטה שיצרנו, עולם שמאוכלס באנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד, ומאמינים בתום לב שאין להם הכוח לשנות. אבל יש לכם הכוח הזה. מהאטמה גנדי היה אדם אחד. אני לא חסיד של הפוליטיקה שלו - אבל קארל מרקס היה אדם אחד. איזה שינוי עצום הוא חולל בשעתו. אדם אחד יכול לחולל שינוי עצום מכמה בחינות, לכן לא נראה לי שנוכל לסגת בקלות לתירוץ הזה. עם זאת, אני יודע שקרוב לודאי כולנו נעשה זאת. נִשעֵן לאחור ונגיד, אנחנו בצרות, צריך לעשות משהו בנדון, אבל אני לא יכול לעשות כלום בנדון, וזה לא יֵעשה.
אבל אילו כלים אתה יכול להביא מהחינוך האבוריג'יני המסורתי שקיבלת?
יש דבר אחד במיוחד שאני יכול להביא, שגם כל אחד אחר, מכל תרבות אחרת יכול להביא. אספר לך סיפור קצר, המחשה, שתעזור לך להבין את דברי. גבר ואישה שונים מאוד. מבחינה אנטומית אנחנו יודעים שהם שונים. במיוחד כשאנחנו מתבגרים אנחנו אוהבים את השוני הזה; אבל יש גם הבדלים באופן שבו אנחנו מחווטים במוח, באופן החשיבה שלנו. יש סיבה טובה לכך, כי זה למעשה עושה אותנו חזקים יותר ביחד, חזקים באחדות יותר מאשר כל אחד בנפרד.
הנקודה שאני מדגיש כרגע היא שיש לנו כוח בזכות הגיוון. כרגע, בכוכב הלכת הזה, אנחנו מאבדים תרבות אחת ושפה אחת בכל חמישה ימים. כלומר אנחנו מאבדים חלק מהגיוון הנפלא הזה שיכול היה לתת לפלנטה כוח עצום. אנחנו מחלישים את עצמנו. ממש מחלישים את עצמנו. אם יש מסר כלשהו שאני יכול להעביר בזמן הקצר שנשאר לי בכוכב הלכת הזה, הוא: תפסיקו לאבד אותן, כי מכאן נובעת החוכמה שלנו. טי. אס. אליוט, המשורר האנגלי ילד אמריקה, בשירו The Rock אמר, ואני לא בטוח שהציטוט מדויק, הוא אמר: "איפה החוכמה שאיבדנו בידע? איפה הידע שאיבדנו במידע?" כיום נדמה לנו שאנו יודעים את הכל, אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים את הכל, אנחנו מאבדים את החוכמה, והחוכמה הזאת באה מן העבר הקדום. אם אמרנו שבקהילה אנחנו פונים לזקנים בשביל חוכמה, הרי שבכוכב הלכת הזה, אנחנו פונים לאנשים הקדומים ביותר, לאבוריג'ינים, לעמים המסורתיים, שפיתחו חוכמות אחרות, דרכי חשיבה שונות.
אני יודע שהמוח שלי מחווט בצורה שונה, כי הוא היה מקור לכל מיני בעיות בבית הספר. נכשלתי בהמון בחינות כי לא יכולתי להוכיח דברים כמו שיכלו הלבנים. לא משום שהייתי מטומטם יותר, אלא משום שהמוח שלי היה מחווט בצורה שונה, והבאתי פתרונות שונים לחלוטין. לא בצורה שמשרד החינוך קבע אותן. למעשה, משרד החינוך והעולם המערבי הם חלק מהבעיה הגדולה, כי הם אלה שחונקים את ההתפתחות שלנו.
היכן נמצאים אבות אבותינו
מה בנוגע לרובד הפנימי, מה שנקרא מדיטציה, השקט, שהות בשממה? והאם ניתנת הדרכה מסוימת ממורה רוחני? האם אתה עצמך קיבלת?
בהחלט. אתה מקבל הדרכה כילד. מדיטציה היתה חלק מהלמידה ללכת, לרוץ. זאת חוויה מעצבת. המבוגרים יושבים ועושים מדיטציה, ותוך זמן קצר הילדים מחקים והופכים לחלק מכל הענין. אני זוכר בתור אב צעיר, הייתי בקושי בן 20, ובני היה בא לשבת לידי כשעשיתי מדיטציה. כך הוא הצטרף אלי בכל יום. בתי קצת פחות אדוקה. היא קמה אחרי עשר דקות ומשוטטת.
הידע שאתה לומד בחייך יהיה הגיוני כשתיישם אותו. כשקהילה חיה משהו, זה שונה מללכת למקום אחר וללמוד אותו. בימינו אנשים חיים בבידוד כזה, שהם צריכים ללכת למקום אחר וללמוד משהו. אצלנו לא היה דבר כזה. לא היית צריך ללכת לשום מקום ללמוד, היית שם ולמדת כל הזמן.
היה במדיטציה קשר לאבותיך? זה היה משהו שהנחה את המדיטציה?
העניין של מושג 'האבות' אצל האבוריג'ינים הוא מעניין מאוד. זאת בעיה מורכבת וקשה לאנשים אחרים להבין את ההסתכלות שלנו. ראשית, איננו מאמינים שחוזרים לעבר. עליך להבין את זה. עכשו הוא רגע ההוויה שלנו. אנחנו כאן. אבותינו, סב-סב-סבינו או סבינו, או אחד מאהובינו מת. הם... מצבם גרוע יותר, אם תרצה, אבל הם עדיין נמצאים איתנו, בזכרונותינו. הזכרונות דומים קצת לתמונות. זה סב-סב-סבי, הוא שם. והוא תמיד יהיה שם. הוא אולי ישכב לפי בחירתי, תמיד שם. אולי הוא לא חי דרכי באופן עקיף, אני לא יודע, אבל מערכות היחסים האלה תמיד שם איתך. לכן אתה שומע אבוריג'ינים אומרים, "כן, הזקנים הגיעו". אלה הזקנים של הזכרונות, כי כשאדם מת, הוא מת. אין העולם הבא, אין מקום שהם הולכים אליו. הם נספגים בתוך שאר היקום, הם חוזרים להיות חלק מה"אאוט", מהכל. זה כמו... נסה לדמיין גוף מים גדול, ואתה שם בגוף המים הזה מסננת, מיכל מחורר. נגיד שהמסננת הזאת היא הגוף שלך. הרוח האוניברסלית, "אאוט", שהיא בחוץ, כי הרי הכל אחד, היא גם בפנים. כשהיא בפנים אנחנו קוראים לה "איילי", וזאת הנשמה שלך. זה קצת יותר מורכב, זאת רק גרסה פשוטה, אוקיי? אבל כשאתה מת, המסננת הזו מתפוררת. מאחר שה"אאוט" הוא דינמי, מה שאנחנו קוראים "אאוט", הוא פשוט מתפזר לתוך הכל, והוא יורד עם הגשם לכל כיוון. לכן במציאות לכאורה אין אבות, אבל למעשה יש גם יש כי אנחנו מביאים אותם. אנחנו רואים אותם שם, אנחנו יוצרים אותם, והם אמיתיים לא פחות. אבל הם, אם תרצה, "נחלמים". הם חלק מהחלום, מהחלימה. הם חלק מהעבר שאנחנו נושאים עימנו.
יש הרבה קווי דמיון בין הדברים שאמרת לבין התורה הבודהיסטית. דמיון מדהים. במישור החלימה, אתה חולם את החיים. החיים הם אתה, ואתה חולם את חייך. אתה חולם את עברך, אתה חולם את חלומך, והבעיה היא שאינך יודע זאת.
אנחנו כן יודעים את זה. בדרך כלל הבעיה היא שאנחנו לא יודעים זאת. האבוריג'ינים יודעים. יש לנו סיפור: כשהבורא ברא את הכל, הבורא - בשפה שלי הוא "יאמי" - כשיאמי ברא את הכל, יאמי חיבר יחד את ההיבטים הרבים של העצמי. להיבטים האלה היו אפיונים רבים. היה "נולבאו", שהוא היבט נשי ושל אם, והיה "יאהי", שהיה היבט נשי אחר, של חיוניות וכוח. היה "גואנמרה", היבט של חוכמה וחוק וכוח. היה "רוּתֶה", שהוא חוכמה. היה "וואנווה", זה ששלח את הצמחים, הירוק והעונות. "מונלונה", ששלח את החושך ואת הרפואה, והתאפיין בנושאים זכריים. היו איפוא כל ההיבטים האלה, הרבה מאוד מהם. ההיבטים האלה, תפקידם היה לאפשר את השירה. אנחנו קוראים לזה זמרה, אבל במציאות המילה האמיתית היא 'שירה', 'עשיית שירה'. ההיבטים השונים הללו יצרו את השירה. לשם כך היה עליהם קודם כל לחלום את מה שהם רצו לעשות. אחר כך הם הפכו את החלום הזה למחשבה, ואחר כך נתנו לו רצון והפכו אותו לבריאה. הבריאה עדיין נמשכת, אבל כל הברואים עצמם הופכים כעת ל"אנשי השיר". וכך גם אתה בורא, אנחנו קוראים לזה "בורו-וויאן". אתה משורר, ואתה בורא את העולם שבו אתה חי. אנחנו לגמרי מודעים לכך, כי זה חלק מהחינוך הרוחני שלנו. אתה יכול ליצור שירה גרועה אם אתה רוצה, אבל אם תיצור שירה גרועה אנחנו נצטרך לחיות בה.
כן, ממש בתוכה.
כן. הדבר הגדול בעניין הזה כשאתה חי בקבוצות מבודדות למדי, ביבשת רחבת ידיים ועויינת למדי... אתה חייב להבין שיבשת אוסטרליה, מבחינה ביולוגית, היא היבשת השניה הכי פחות מכניסת-אורחים בעולם, אחרי אנטארקטיקה. כך שזה באמת מקום מחיה קשוח. אם אתה מתכוון לחיות בסביבה כזאת, ולגור בה בנוחות, דבר שבהחלט עשינו, ובשמחה, אתה חייב שיהיו לך יחסים טובים עם כל אחד בסביבה. אתה צריך ליצור שירה טובה מאוד. אם לא תיצור שירה טובה, תצטרך אולי לסחוב מישהו על גבך, או שהוא יצטרך לסחוב אותך שמונה או עשרה ימים ב"בוש" כדי למצוא רופא שירפא את כולם שוב. אף אחד לא רוצה לעשות את זה. ליצור שירה טובה זה לטובת כולם. וזקני השבט שלנו מנחים אותנו בעניין זה.
זה עדיין נמשך כיום. ראיתי קהילות אבוריג'יניות באוסטרליה, רובן, לא כולן, אבל רוב הקהילות האבוריג'יניות עדיין מובְנות מבחינה חברתיתעד כדי כך שהזקנים בהן ממלאים את תפקיד ההדרכה של "יצירת השירה", אם תרצה, של שאר החברה. בקהילה הלבנה מעולם לא ראיתי מישהו מעורב כל כך בצורה פעילה, ובצורה פעילה כזאת מחולל שינוי, כפי שעושים זאת זקני האבוריג'ינים בקהילות שלהם. כפי שאמרתי, המידע שיש לנו לתת אולי אינו חדש במיוחד, אבל אנחנו שואבים אותו מעמקי הבאר, יש בו אמת מוחלטת.
אמנות המלחמה האבוריג'ינית
מה בנוגע לכל הרגשות השליליים שמציפים את היחיד והחברה? כיצד אתה מבין את בעיית האלימות האנושית שעדיין שולטת בחברה האנושית, ומביאה לכל כך הרבה סבל?
המערכת החברתית של האבוריג'ינים על פני אלפי שנים התרכזה סביב ניהול כעס. הוצאתו מהמערכת ברגע שהוא קורה.
אתן לך דוגמה אחת מעניינת. יש לנו צורת פתרון כעס דרך מה שמכונה "מחנות מונמורונדו". נאמר שיש מצב בו שתי משפחות נמצאות בסכסוך כלשהו. במחנה מונמורונדו משפחה אחת תקים מחנה מצדו האחד של הקניון, מדובר בקניון ענק, והמשפחה השניה תחנה מעברו השני של הקניןן. המחנות מוקמים בלילה, ואז הם יושבים במחנות, וצועקים זה על זה את הבעיה שלהם. אבל הם לא יכולים להתנפל זה על זה, אין להם שום דרך להגיע זה לזה. כל הלילה הם משחררים את מה שמעיק עליהם, והבעייה נפתרת.
בשונה מהדרך המיוחדת הזו, אני חושש שבחברה המערבית הכעס נשמר בפנים, והתוצאה אחר כך הרסנית.
מה לגבי מצב בו שני עמים נתונים בסכסוך דמים מתמשך, כמו שקורה בישראל כבר זמן רב כל כך?
זה מתקשר לנושא מעניין מאוד בתרבות שלנו - אמנות המלחמה האבוריג'ינית.
יתכן ולבסוף הכל מתדרדר לנקודה שבה פורצת מלחמה. הפתרון לא קרה. אנשים עבדו על זה, עבדו על זה ועבדו על זה, ואיש לא פתר את הבעיה. לכולם נמאס, הם מתכוונים לצאת למלחמה. הם נראים אכזריים כל כך. הכלים שהם נושאים איתם הופכים למגן, והם מקושטים בצורה יפיפיה. לפעמים שני המחנות יושבים ומשקיעים כמה ימים בעשיית הכלים. התקוה היא שכולם ישבו וישקיעו זמן ביצירת הכלים, עד שאולי יתחילו לאבד עניין במלחמה בכלל. אבל נאמר והם באמת יוצרים את החניתות הגדולות והמפחידות האלה - היית צריך לראות כמה מהחניתות האלה, הן ממש מפחידות. הדבר המיוחד הוא שהן כל כך כבדות ומסורבלות, שאם תשליך אותן, הן יעופו ויתקעו שני מטרים לפניך ולא יותר.
אז הנה, בכל זאת הגענו לשדה הקרב. שני הצדדים היו נערכים זה כנגד זה, בדרך כלל מוקדם בבוקר, וצד אחד צועק משהו גס בעניין אברי המין הזכריים לעבר המחנה השני. אז היתה מגיעה תשובה-קללה גסה לא פחות, וחילופי הקללות האלה נמשכים ונמשכים. בסופו של דבר זה יכול להתפתח לכמה כיוונים. אחד, זה יכול לגווע, כי כולם מותשים מלעמוד ככה בשמש הקופחת והם יכולים להחליט ללכת הביתה, או שהם יכולים לשבת ולאכול ארוחה ביחד, או לצאת לציד יחד ואז לשבת ולאכול יחד.
זה גם יכול להתפתח לבדיחה ענקית, מה שקורה בדרך כלל. כל הרעיון היה להפוך את סיטואצית הקרב והקונפליקט למעין קומדיה. הזקנים משתי הקבוצות היו מנסים לנווט לכיוון הזה. אבל לפעמים גם זה לא עבד, והמצב יכול היה להתדרדר ומישהו היה מתחיל להתנהג בנבזיות ובאמת לזרוק דברים. מישהו יכול להחזיק חנית בין אצבעות רגליו בעשב, וברגע האחרון הוא עלול אפילו לזרוק אותה. אם נניח, לדוגמא, שזה קורה, ומישהו נפגע בצד האחר - האדם שזה עתה נפגע, הצד שלו ניצח במלחמה, מכיון שהצד התוקף איבד את השליטה שלו. הם איבדו את קור הרוח שלהם, הם לא יכלו לשלוט.
אחר כך התוקפים גם צריכים לשלם תגמול, הם יצטרכו לדאוג לנפגע ולמשפחתו. קורה שמישהו מקבל טיפול במשך שישה-שמונה חודשים, וקהילת התוקף אחראית לכך.
דרך חכמה נוספת למנוע מלחמות היתה להבטיח שתמיד יהיו נישואין עם השבט השכן. אסור היה להתחתן בתוך השבט שלך, כי זה היה עלול להביא לנישואי-קרובים. אנשים תמיד נישאו לאנשים משבט אחר. אלא שאצלנו הגבר הוא שעובר לארצה של האשה, לא להיפך. איזה גבר יצא למלחמה נגד משפחתו? לכן הסבירות למלחמות שוב פחתה. בשורה התחתונה, מלכתחילה לא היו מלחמות, ואם היו, הן היו טקסיות ביותר.
לסיום, אולי נחזור לבעיה הכללית בה התחלנו בשיחה - כולנו ערים להתדרדרות האיטית של החיים על כדור הארץ. האם אתה רואה סימנים כלשהם של תקוה, זרעים של התחדשות?
אספר לך סיפור. האשה הזקנה, מחזיקת הסודות, סיפרה יום אחד לשבט: "תוכים אוסטרליים לבנים יגיחו מחור באדמה, ויעופפו על פני האדמה". "לא", זעקו אנשי השבט, "ראינו רק תוכים אוסטרליים שחורים. זה לא יכול לקרות". אבל יום אחד זה אכן קרה. תוכים לבנים הגיחו מחור והתעופפו על פני האדמה. אנשי השבט האמינו אפוא לאשה הזקנה, ושאלו מה יקרה הלאה. היא אמרה: "אנשים לבנים יגיחו מהחור, והם יתפשטו על פני האדמה, והם ישרפו אותה". והם עשו זאת, והם עדיין עושים זאת. ביאוש חזרו אנשי השבט אל האשה החכמה, ושאלו אותה מה יקרה הלאה. היא אמרה: "הגשם יבוא בסוף, וחיים חדשים יתחילו".
אתה ואני הגשם. כולנו, האנשים שעובדים למען חזון של מציאות הוליסטית של כבוד ותועלת, אנחנו הגשם.
● ד"ר סטיבן פולדר הוא סופר ומדען חוקר בתחומי הרפואה המשלימה וצמחי המרפא. מלמד מדיטצית ויפאסנה.