התבוננות מעמיקה במוות- ראיון עם בהיקהו אנאלאיו

בהיקהו אנאלאיו: בטקסטים של אנגוטרה ניקאיה (Anguttura-nikāya) ובאקוטריקה אגאמה (Ekottarika-āgama) (המקבילה הסינית), הבודהה בודק כיצד מספר נזירים מתרגלים היזכרות במוות, ומוצא כי הם מתרגלים זאת באופן מסוים שהוא אינו מחשיב כתרגול נכון. הנזירים הללו אומרים דברים כמו למשל שהם עשויים למות בעוד מספר ימים, ועל כן עליהם לתרגל לפני כן ככל הניתן. הבודהה אומר להם כי זוהי אינה הדרך לעשות זאת. במקום זאת, עליהם להביא את המודעות לתמותה שלהם לרגע הנוכחי.

 

באנגוטרה ניקאיה, הוא ממליץ על שתי דרכים: היות מודע לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

 

התרגול מתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם התמותה שלנו, על ידי הדחקתה לעתיד: "כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד (ובזמן זה אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך בכך)."

 

על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה.

 

כתב העת 'תובנה': בפרק 24 של ספרך החדש, "התמודדות עם מחלות ומוות במודעות קשובה", (Mindfully Facing Disease and Death"") אתה מצטט את הסוּטָה בה אומר הבודהה, "...עליך לתת תשומת לב לתפיסה של המוות במרווח שבין הנשיפה לנשימה." כיצד נראית הקדשת תשומת לב לתפיסה של המוות? האם הדבר נעשה באמצעות שימוש בתמונה או משפט או כל דבר אחר?"

 

בהיקהו אנאלאיו: אני חושב שאל לנו להחזיק במשפט הזה כל כך, כיוון והוא לקוח מן הגירסה הסינית. באנגוטרה ניקאיה, איני חושב כי הוא מדבר על המרווח שבין הנשימות. הגירסה בפאלי אומרת "מי ייתן ואחיה זמן כה רב כך שאוכל לקחת עוד נשימה".

 

הדבר החשוב הוא להבין כי הנשימה היא הדבר שמחזיק אותי בחיים. בלא אספקה קבועה של חמצן, הגוף ימות מהר מאוד. ואספקה קבועה זו של חמצן, איננה בטוחה. איני יכול להיות בטוח לחלוטין כי אפילו בנשיפה הבאה שלי, עוד אוכל לקחת שאיפה פנימה לאחר מכן. תפיסה זו של שבריריות הגוף, מתחוללת ראשית על ידי תבנית של השקפות מנטאליות. ככל שהתרגול מתמשך, התשומה התפיסתית פוחתת ופוחתת, עד כי נשארת רק המודעות.

 

לדוגמא, כאשר אני נמצא ב-BCBS(חברת ביטוח בריאות אמריקאית), אני מאוד מודע לנחשים. אך סקוט (מנהל בחברה) צוחק עלי, כיוון שהם אינם מסוכנים. אך משום שבסרי לנקה הנחשים הקטנים הם מסוכנים ביותר, התפיסה שלי תורגלה להגיב אליהם.

 

זהו אינו דבר מה שמצריך תפיסה מודעת. בנקודה מסוימת בזמן למדתי כי הנחשים הללו מסוכנים, ולכן עכשיו כאשר אני רואה משהו קטן זז בזוית עיני, התגובה הינה מיידית.

 

באותו אופן, אנו יכולים לתרגל את עצמנו להתחבר לנשימה, להיות מודעים לנשימה ולמה שמשתמע ממנה. הנשימה מרמזת כי הקיום הגופני שלי הינו תלוי לחלוטין באספקה קבועה של חמצן. הוא אינו יכול להתקיים בלעדיו. האספקה הקבועה הזו של החמצן, בוודאות הולכת להיפסק במוקדם או במאוחר. ואינני יודע מתי זה יקרה.

 

כתב העת 'תובנה': איזו השפעה נוצרת מתוך ההתבוננות המעמיקה במוות על חייו של אדם? מה בדיוק ישתנה באופן שבו אדם מתייחס לעצמו, לאחרים, או לרעיונות שונים?

 

בהיקהו אנאלאיו: אני חושב שהדבר עוזר להבהיר את סדר העדיפויות בחייו של אדם. מה אתה באמת רוצה לעשות עם חייך? הדבר משנה גם את האופן בו אדם מתייחס לאחרים. אם אני פוגש אותך עם הידיעה שאיני יודע אם תחיה לפגישה נוספת, בפגישה זו ארצה להיות עמך במלוא תשומת הלב. ארצה להוציא את המרב מפגישתנו. ארצה לומר מה שיש לי לומר, וללמוד כל מה שאוכל ממך – באופן המלא ביותר. כך אני הופך להיות חי לחלוטין ברגע הזה איתך.

 

כך, במידה ואתה אכן נפטר, לא ארגיש כאילו היה דבר מה שרציתי לומר ולא עשיתי זאת. במקום זאת, כאשר אנו יחד אני ער לחלוטין וכולי איתך. איני נמצא איתך רק באופן חלקי, ובחלק אחר חושב על כל אותם הדברים שיהיה עלי לעשות לאחר מכן. בחלק האחורי של תודעתי, אינני חושב על כך שתמיד אוכל לומר לך את שאר הדברים בחודש הבא. התבוננות מעמיקה במוות משנה את האופן בו אנו מתייחסים לאחרים וכיצד אנו חיים את חיינו. יש לכך השפעה טרנספורמטיבית עמוקה. למעשה, זה הופך אותנו להרגיש חיים הרבה יותר.

 

מעל הכול, על-פי הסוטות, הבודהה אומר כי התבוננות מעמיקה במוות מובילה לאלמותי, לנִיבַּאנָה. כך שזוהי גם דרך לתרגול תובנה, כיוון שמוות הוא כחוד החנית של אי הקביעות, ואי הקביעות הינה הדרך הראשית לטיפוח תובנה משחררת. ההיבט המפחיד ביותר של אי הקביעות, הוא המוות. דברים מסתיימים, והדבר המפחיד ביותר שיסתיים הוא ה'אני'.

 

האלמותי, ככינוי לנִיבַּאנָה, הוא מעניין במיוחד מכיוון שמשמעו במחשבה הבודהיסטית הוא בכך שהאלמותי יכול להיחוות כאשר אדם עדיין בחיים. אין זו איזושהי צורה של אל-מוות, המחכה לך בהגיעך לקץ חייך במידה ועשית כל שאתה אמור לעשות בהיותך בחיים. זה דבר שאתה חווה ממש כאן ועכשיו. אתה חווה זאת במידת מה כאשר אתה הופך להיות זה שנכנס לזרם. אתה חווה זאת באופן מלא כאשר אתה הופך לאַרַהַנְט (אדם ער), ואתה ממשיך לחיות עם האלמותי כשאתה מבין אותו במלואו. זהו דבר עוצמתי מאוד.

 

כתב העת 'תובנה': באופן מסוים נראה שהתבוננות מעמיקה במוות היא צורה של היזכרות, לעומת תרגול הוִיפַּסַנַא הרגיל שלנו שהוא התבוננות יותר מקורקעת. כיצד מתקיים החיבור בין השניים?

 

בהיקהו אנאלאיו: אינני רואה הבדל כה גדול בין השניים. במדיטציית סַטיפַּטְהאנָה (ביסוס תשומת הלב) אנו משתמשים במושגים של תחושות נעימות, תחושות בלתי נעימות, וכו', כפי שבהתבוננות מעמיקה במוות אנו משתמשים במושגים האומרים לנו שהנשימה אינה נצחית ושאני הולך למות.

 

כאשר התרגול מתקדם, שני התרגולים הופכים מלהיות "מושגיים" יותר, לשקטים יותר – עד לנקודה בה אינך חש כל צורך לומר "יש לי תודעה בעלת כאלו או כאלו גורמים מזהמים או מעוררים". אתה פשוט יודע מה קורה באותו הרגע. הדבר זהה עם התבוננות מעמיקה במוות. בנקודה מסוימת, אי היציבות של החיים הופכת להיות דבר שאתה פשוט יודע באופן ישיר.

 

להבנתי, נתיב עיקרי לטיפוח תובנה פנימית הוא ראיית הארעיות, הדוּקְהָה, ואי-העצמיות בכל התופעות כולן. מביניהן, הארעיות היא הבסיס לכך. אין זה אומר שאנשים מסוימים לא יוכלו להיכנס ישירות דרך אי-העצמיות או דרכים אחרות, אך נראה כי הנתיב העיקרי הינו טיפוח הארעיות. על ידי ראיית הארעיות, אתה מבין כי זה לא יכול לתת לך סיפוק נצחי, ומכיוון שזה לא יכול לתת לך סיפוק נצחי, איננו עוד אוחזים בדברים כמו 'אני' או 'שלי'.

 

המוות הוא חוד החנית - וההיבט המפחיד ביותר – של הארעיות. לעיתים אנו עשויים לחשוב, "דברים משתנים, אך הכל בסדר. למעשה, יהיה זה משעמם אם הדברים היו נשארים תמיד אותו הדבר. מעט אי קביעות היא די נחמדה." אך כאשר אנו מגיעים לנקודה בה נראה כי הכול מגיע לסיומו, זוהי הנקודה בה אי הקביעות באמת מתחילה לשנות את גישתנו כלפי עצמנו וכלפי העולם.

 

המלצתי האישית תהיה לאו דווקא לתרגל התבוננות מעמיקה במוות בלבד, אלא לשלב זאת עם תבנית ארבעת הסַטיפַּטְהאנָות (תרגול ביסוס תשומת הלב בארבעה מוקדים: גוף, תחושות, תודעה ותופעות). לצמיחת התרגול המדיטטיבי, אני מוצא כי הדבר טוב יותר כאשר התרגול מגוון, במקום להתמקד בתרגול מסוג אחד בלבד. בזמן מסוים, תרגול מסוים עשוי להיות טוב יותר, ובזמן אחר, תרגול אחר יכול להיות טוב יותר. כך מתאפשר לי למצוא דרכים בכדי להיות מותאם לתנודות הטבעיות של הווייתי וליכולותיי המדיטטיביות בכל זמן שהוא.

 

כתב העת 'תובנה': האם לעתים אתה מעלה באופן יזום מחשבה על המוות שלך כאשר אתה, למשל, באינטראקציה עם אדם או במהלך עשיית משימות יומיומיות? או שמא המחשבה כבר תהיה שם או תעלה מעצמה, מתוך העבודה שעשית בתרגול קודם לכן?

 

בהיקהו אנאלאיו: בתחילת הדרך אכן אעשה מאמץ יזום על מנת להעלות את המחשבה למודעות, אך אט אט הדבר נעשה טבעי יותר. לתודעתי כעת יש נטייה לומר, "זהו ההווה, אז תן לי לעשות זאת באופן המלא ביותר. תן לי לא לעשות רק את חצי הדרך, במחשבה שאני יכול לעשות זאת מאוחר יותר."

 

דרך התרגול, הדבר נעשה להרגל, אך מדי פעם עדיין נעים להיזכר בכך. לדוגמא, כאשר דיברתי עמך בנוגע לכך לפני רגע, נעשה ברור יותר עד כמה יקרה ההזדמנות הזו לבלות את הזמן הזה איתך. כך שהיזכרות יזומה היא מועילה.

 

כתב העת 'תובנה': עד כמה חשובה ההתבוננות המעמיקה במוות במושגים של הלימוד המדיטטיבי של הבודהה, ועד כמה חשובה הייתה ההתבוננות המעמיקה במוות בעבור התרגול האישי שלך?

 

בהיקהו אנאלאיו: ההתבוננות הבסיסית אל עובדת המוות, היא זו שהניעה את הבודהה ללכת קדימה בחיפוש אחר ההתעוררות. בבדרשה על החיפוש האצילי (Ariyapariyesanā-sutta), הוא אומר, "אני עצמי נתון לזקנה, מחלה ומוות. אמצא את מה שאינו נתון לזקנה, מחלה ומוות."

 

אני חושב שההתבוננות הבסיסית אל עובדת המוות,  היא זו ששמה את הדברים בקנה מידה ונותנת לנו מוטיבציה לתרגל דבר המוביל אל מעבר למה שנתון לזקנה, מחלות ומוות. באופן זה, לדעתיזהו חלק חשוב מאוד בדרך שלנו. אך במושגים של תרגול ממשי, דרך זו של היזכרות במוות, נלמדת רק בשתי סוטות בפאלי, אשר נראה כי במקורן היו סוטה אחת.

 

כך שלהתבוננות מעמיקה במוות אין מקום מרכזי בסוטות או באגאמות, כפי שיש, למשל, לסַטיפַּטְהאנָהאו לביסוס תשומת הלב של הנשימה, או לבְּרַהְמָה-וִיהַארָה (ארבעת הלכי הרוח הנעלים: התכוונות אוהבת – מטא, חמלה – קרונא, שמחה בשמחת האחר – מודיטה, ואיזון נפשי - אופקהה). בתבנית הסַטיפַּטְהאנָה, זה מגיע באופן עקיף עם התבוננות מעמיקה בבית קברות, אך בתבנית האנאפאנסטי (ānāpānasati, תשומת לב לשאיפה ולנשיפה) הדבר לא קיים כלל. גם לא נראה כי יש חיבור מפורש לבְּרַהְמָה-וִיהַארָה.

 

כך שלא הייתי רוצה לומר כי על כולם לעבוד עם התבוננות מעמיקה במוות. אך עבור אנשים שנמשכים במידת מה לתרגול הזה – בין אם מתוך חוויה אישית או תובנה פנימית, או כיוון שאנשים קרובים להם מתו – תרגול זה עשוי להיות טרנספורמטיבי מאוד.