מאז זמנו של הבודהא, קיימת מסורת בה אלו המלמדים את הדהרמה נתמכים ישירות על ידי קהילתם. הם אינם מבקשים זאת, הדבר מוצע באופן חופשי. באסיה, היכן שמובן שהתרגול של נדיבות הלב (דאנה) מהווה את המצע של התרגול הרוחני, מסורת זו התפתחה למערכת בה התלות ההדדית של המורים וקהילתם היא ברורה. יחידים אשר מקדישים את עצמם ללמד, זוכים ליחס של כבוד רב והקהילות שלהם לוקחות באופן רציני את האחריות ההדדית של תמיכה במורים ובלימוד. המורים בתורם מחזיקים את האחריות של קיום חיים לדוגמא, ושל איפשור הלימוד לכל דורש. ברור הדבר שלתמוך במורה הוא למעשה לתמוך בעצמך.
באסיה, התמיכה במורה מתבטאת בהכנת אוכל, הצעה של תחבורה ושל טיפול רפואי, בניית ושימור של קורת גג וסיפוק של כל הנדרש לחייו או חייה של המורה. זה מאפשר למורה להקדיש עצמו/עצמה לתרגול, לימוד והעמקה של יכולתם להבין ולחלוק את הדהרמה.
הפעולה המכוונת של חלוקת האנרגיה, העושר החומרי או הזמן של מישהו מובנת ככזאת שמעודדת את יכולתו של האדם לשחרר הצמדויות. שחרור זה הוא פן מרכזי של דרך השחרור מהסבל.
כאשר אנו מציגים את הבודהיזם למערב, התמיכה במורים מקבלת, באופן בלתי נמנע, צורות שונות. אלה המלמדים, הם פעמים רבות "בעלי בתים" (אלה שאינם נזירים המקיימים את עצמם ולעיתים מקיימים משפחה, בלי מרכז או מנזר. הקהילה שלהם היא לעיתים קרובות מפוזרת גיאוגרפית. מורים משתתפים ישירות בכלכלת המזומנים ודואגים לצורכיהם שלהם. כבעלי בתים, ההוראה שלהם יכולה להיות רלוונטית במיוחד לנו, משום שהם חיים את חיי הדהרמה במרכזן של שאלות הנוגעות בכסף, יחסים, מיניות והקמת משפחה.
"קופסת דאנא" מוצבת בהרצאות ובקורסים כדי לתת לחברי הקהילה את ההזדמנות לתמוך כספית במוריהם. קופסה זו יכולה להיות מובנת כערוץ למצבור לאנרגיה הכספית על מנת לספק את הנדרש עבור המורה בכדי שיוכל להתרכז בהוראה. שיטה זו של תמיכה במורה היא שונה באופן קיצוני מזו של רוב בתי הספר של הכשרה וצמיחה אישית במערב, בהם יש עלות קבועה. העובדה שאין כל עלות קבועה משאירה את האחריות בידי האדם להחליט איזה סכום של תמיכה מתאים לו/לה. כמו כן זה מבטיח שהלימוד וההוראה הם זמינים לאנשים מכל הרמות הכלכליות. הדאנה מזמינה כל אחד ואחת לפתח את יכולתם להיות נדיבים בהקשר שתומך ישירות בצמיחה הרוחנית שלו/שלה. כמו באסיה, לתמוך במורה שלך הוא לתמוך בעצמך ולעזור להפוך את הלימוד לזמין עבור אחרים.
לעיתים קרובות אנשים מבקשים קווים מנחים בנוגע לדאנא. הדהרמה היא דרך חיים ודרך של שחרור שהינה חסרת מחיר. כך, איך יכול אדם להיות מודרך? אין כל התחייבות לתת. כאשר המתנה של הדהרמה נחווית כיקרת ערך, ישנה הזדמנות של הדדיות להשתתף באופן נדיב בתמיכה במורים ובלימוד. אחד מהקוים המנחים הוא אולי "לתת עד אשר לבך מרגיש מלא, לעשות את המירב שביכולתך להחזיר את מה שניתן". בנוסף אדם יכול לחפש הנחייה על ידי כך שיתבונן בעלות הנקובה עבור אירועים או סדנאות דומים בתרבות שלנו..... ההחלטה של כמה לתת היא אישית באופן עמוק. אלה עם פחות אמצעים הם חופשיים לתרום פחות, ואלה עם אמצעים גדולים יותר יכולים להציע יותר, בהתאם לנטיית ליבם.
התרגול של דאנא מזמין אותנו להרהר במה שחשוב לנו באמת. כאשר הפקנו תועלת מהלימוד אנו עשויים להקצות חלק כלשהו ממשאבינו הכלכליים לתמוך בדהרמה. אנחנו מוזמנים לעבור אל מעבר להתניות הקפיטליסטיות-חומריות שלנו אשר דורשות ש"נשיג את העסקה הטובה ביותר במחיר הנמוך ביותר". קפיטליזם מעודד אותנו לחפש אושר דרך סיפוק התשוקות. הדאנה מספקת לנו את ההזדמנות להבין שאושר אמיתי צץ ועולה יחד עם אי-הצמדות.
במשך 2,500 השנים של קיומו, הבודהיזם סיגל עצמו למסורות תרבותית רבות. בתקופות ובתרבויות מסויימות הנזירים היו אמידים מאוד ושלטו בחלקים גדולים של הארץ. בתקופות אחרות ובזמנים אחרים הם לקחו נדרים של עוני וסירבו לגעת בכסף. באמריקה השושלות השונות מאמצות אסטרטגיות שונות. מורים טיבטיים גובים דמי כניסה ללימוד. בעולם הזן שכיח להקים מרכזים המספקים דיור והכנסה למורים, ולגבות דמי חבר ומחיר קבוע עבור הלימוד. מורי ויפאסנה מנסים להשאר בגישת הדאנה המבוססת על מודל התרגול בדרום מזרח אסיה. נותר לראות אלו מאסטרטגיות אלה תהיה VIABLE בהתפתחות הבודהיזם האמריקני.
דאנא, כבסיס לחיים הרוחניים שלנו, עוזרת לנו להכיר ולתרגל את החיבור-המשולב (INTERCONECTEDNESS) הטבעי שלנו. אנו שייכים למה שאנו תומכים בו, ומה שאנו תומכים בו מזין אותנו.