Live at the Empty Heart of Paradox - חייה בליבו הריק של הפרדוקס

 

 

שורה יפה מרומי (המשורר ‏Rumi‏), שהיא כותרת השיחה, "חיה בליבו הריק של הפרדוקס". ציטוט מפוצץ, שורה ‏אחת, "חיה בליבו הריק של הפרדוקס".‏

 

אני רוצה לדבר שוב על וויתור, שמיטה, שחרור, לתת לדברים פשוט להיות, כפארמי (‏Pram‏), זאת אומרת איכות ‏שאנו בונים בחיינו ובתרגול שלנו בהדרגתיות. למעשה, לעיתים, וויתור, מתוך כל הפארמי, נחשב לפארמי מספר ‏אחת כי אם נשחרר את תחושת העצמי שעומדת מאחורי כל דבר שקורה אנו מוותרים על האני וזה הופך את כל ‏האיכויות הרגילות שיש לנו בחיינו, האופי שלנו, האישיות שלנו, זה הופך את כל אלה לפארמי. הם הופכים ‏לאיכויות אולטימטיביות. ‏

כל אחת... יש לי רשימה, אקריא לכם את רשימת הפארמי כעת... (עולה בקשה מהקהל לקבל הסבר מהו פארמי). ‏ישנן איכויות אותם אנו מתפתחים במהלך החיים, החיים הרוחניים, כשאתן לכם את הרשימה תבינו יותר. הפארמי ‏מס' אחת היא דאנא. ניתן לראות את הדרך בה אי-עצמי (‏Non Self‏), המשחרר את העצמי והדעות/אמונות ‏המרוכזות עצמי שאותו עצמי מחזיק, דעות ורעיונות של עצמי, אני ומה יש לי, שחרור אלה יאפשר לנו באופן טבעי ‏קודם כל ליהנות מהאושר שבנתינה ובקבלה, ראיית עולם של אך ורק נתינה וקבלה. כך, כשאנו נותנים ומקבלים, ‏אנו בעצם מתאימים את עצמנו לאמת שבדברים. אנו רק חלק מהעולם, זו פשוט מציאות העולם, דהרמה. אז ‏הוויתור מאפשר לדאנא לממש את עצמי כפארמי באופן שמאפשר לנו לחיות כך. אנו חיים כדאנא, מדאנא או עם ‏ההבנה הזו.

 

אתן לכם את הרשימה – ‏

 

• דאנה‎  ‎‏(‏Dana‏) – נדיבות.‏

• סילה (‏Sila‏)– טוהר הפעולה בעולם; הפעולה הנכונה המבוססת חמלה.‏

• נקהאמה (‏Nekkhamma‏) – וויתור, עליו אנו מדברים.‏

• פאניה (‏Prajñā‏)– מודעות חסרת זמן, חכמה, חכמה שאינה דואלית, הנבת התניה.‏

• ויריה (‏Viriya‏) – אנרגיה או הכוח לעשות דברים. בהגשמתה זה הופך לזרימה והיעדר התנגדות או ‏היעדר חיכוך. פשוט זרימה, החיים זורמים.‏

• קהאנטי (‏Khanti‏) – הכוח להתגבר על קושי; סובלנות; סלחנות; אי מדידה, לאפשר לדברים להיות כפי ‏שהם.‏

• סאטיה (‏Sati‏) – אמת, אותנטיות, לחיות עם אמת, לחיות את האמת שבדברים.‏

• אדהיטנה (‏Adhitthana‏) – נחישות, להמשיך בדרך, מוטיבציה, מה שמניע את המסע.‏

• מטה (‏Metta‏) – אהבה, חביבות, חברותיות.‏

• אופקה (‏Upekkha‏) – שוויון נפש, איזון, אינסופיות, דבר לא קורה בעצם, איזון.‏

 

זו רק תזכורת קטנה לתפיסות שוויתור ממש מאפשר... אם נוותר על הריכוז בעצמי, כל הפעולות שלנו בעולם וכל ‏תכונות האישיות שלנו, נעות לכיוון הפיכה לפארמי, כל אחת מהן. וודאי שעבורכם, הקלה ביותר לראות, בגלל ‏התרגול שלנו במהלך השנים, היא האופן שבו אנו מביטים בדאנה או האופן שבו אנו מביטים במטה, האופן בו אנו ‏מביטים על חכמה, אז אנחנו יכולים להרגיש מיידית איך אלה פועלים בנו כי עליהם אנו מדברים הכי הרבה.‏

 

אז אני רוצה לרגע לבחון, לכל הפארמי יש 3 רמות והם ממשיכים גבוה וגבוה יותר או עמוק ועמוק יותר, אז אני ‏רוצה לדבר מעט על וויתור; הפארמי של הוויתור, כיצד היא נראית כשהיא מעמיקה; כיצד היא נראית וכיצד אנו ‏חווים אותה, איך זה מרגיש. ‏

ברמה הבסיסית, דיברנו על זה לאחרונה, כביטוי המפורסם... אני שוכח של מי, אני חושב שזה ביטוי זן – "מדוע ‏אתה צריך לשחרר? כי אם, לא הכל נערם". אז ברמה הבסיסית זה הכוח, דיברנו על זה, הכוח לוותר, על לראות ‏בהדרגתיות שלמעשה, אנחנו לא צריכים את זה כל כך, למעשה, אנחנו לא זקוקים לדבר ההוא כל כך, למעשה, ‏אנחנו לא צריכים להתרחק מזה כל כך... הרמה הזו של הוויתור זקוקה לקצת מאמץ, יש בה יותר כוונה והיא ‏עובדת עם דוקהה; היא רואה בדוקהה כמורה שלנו שאומרת לנו היכן לשחרר, היא מבינה את זה. היא עוסקת ‏הרבה בדפוסים פסיכולוגים שיש לנו. הדוגמאות שיונתן נתן בשיחה שלנו הן דוגמאות קלאסיות של מפגש עם ‏דוקהה עמוקה, דוקהה פסיכולוגית, שדי מושרשת בתוך האדם ומשם הכוח לוותר, לשחרר או שהיא מוותרת על ‏עצמה - זה לא שאנו צריכים לחפור ולשחרר אותה. זה תהליך שלרוב קורה מעצמו אם אנחנו מאוד עמוק עם ‏הדוקהה שבתהליך והמודעות לזה, ואז השחרור קורה מעצמו. אך עדיין, כפי שתוכלו לדמיין, הכעסים שלנו... ‏והשחרור, ככל שאנו מתרגלים, קורה באופן טבעי. אנו חווים אותו כהתפוגגות של פיקסציות, של הכלא, של הכעס ‏שלי, הרגלי הכעס שלי, אנו חווים את זה כפתיחת דלתות בכלא. ‏

 

הרמה המעודנת יותר היא ההבנה שאנו בעצם עסוקים בשליטה. אנו רוצים שהחיים יהיו בדרך מסוימת, אנו רוצים ‏שדברים יהיו בדרך מסוימת ואנו צריכים שדברים יהיו בדרך מסוימת. ברמה הזו, אם אנו מבינים את זה באמת, ‏יש שחרור רב ברמה עמוקה יותר בה אנו מאפשרים לחיים להיות מה שהם, אנו בוטחים בהם להיות מה שהם, ‏אנו מקבלים אותו להיות כפי שהם, ניתן לקרוא לזה קבלה רדיקלית. במקום הזה יש גם די הרבה הפחתה ‏בחשיבות העצמית, ב"אני" שצריך שדברים יהיו בדרך מסוימת, אזור הנוחות בו אני חייב להמשיך לבנות, לשמר ‏ולסנן כדי שחיי יוכלו להמשיך להיות נוחים ובסדר. זה הולך יחד. ‏

בסופו של דבר, זה לאט, לאט מבנה את ההבנה שכשאנחנו נאחזים כל הזמן יש משהו שבאופן עמוק מאוד לא ‏מספק, זה לא עושה את העבודה. אנחנו עסוקים באזור הנוחות שלנו אך יש לנו הרגשה שזה לא הדבר שאני צריך ‏לעשות, שיש משהו שאינו מספק בסופו של דבר. ויש כאב בדבר, יש כאב בצורך להיות בתפקיד או ב"עצמי". ‏הצורך להיות אדם מסוים, הצורך בתפקיד מסוים, בתפקוד מסוים, תווית מסוימת. וודאי שמעתם את ההערה ‏שאני שמעתי ממורה דהרמה שאמר – איך זה באמת להיות מורה דהרמה? זה לא שאתה צריך לתת את ‏השיחות הכריזמטיות והנהדרות ביותר. זה אם אתה נותן את השיחה הגרועה ביותר שאפשר ואז אתה אתה קם ‏ואין לך יותר מחשבות על זה. זה הוויתור על תפקיד מורה הדהרמה, שמורה צריך להיות בדרך מסוימת. וניתן ‏לחוש את הכאב, זה ברמה מעודנת יותר, הכאב על כך שצריך... העצמי שלך צריך להיות, צריך לעשות, צריך, ‏בדרך מסוימת, לשלוט בחיים. ‏

 

יש רמה שלישית שניתן לקרוא לה רמת החכמה, כאשר אתה פשוט משחרר את תחושת הבעלות, תחושת ההיות ‏הבעלים של דברים, היות הבוס, היות המרכז. אתה מבין שהרעב שהדברים יהיו בדרך מסוימת היא די מטורפת. ‏הרעב שלנו להגן, להיות בטוחים, להיות בנוחות, אנחנו מבינים שזה דבר די מטורף ויש מקום עמוק יותר של ‏כניעה לעולם. בכניעה הזו, זה כמו שהפעולות והחיים שאתה חי הם כמו עלים שנופלים מהעץ; העלים נופלים ‏בזמן הנכון. הפעולות הופכות להיות יותר ספונטניות ולא מבוססות על הלחץ של להיות מישהו מסוים, בעלים של ‏דברים והצורך לשלוט. ‏

 

זו הבנה עמוקה שדברים קורים בפני עצמם. קשה לנו לראות את זה מזווית הראיה של האני אך דברים קורים ‏בפני עצמם, חייבים להכיר בכך. מדוע שזה יהיה שונה מעלי העץ, רק כי אנחנו בני אדם? אני לא יודע למה. ‏דברים קורים מעצמם. אני לא צריך לומר למערכת העיכול שלי – אוקיי  יש לך רשימת מטלות, קודם עכלי את ‏האורז, לאחר מכן עכלי את העדשים, אז עכלי את המלפפונים, לאחר מכן עכלי את... העיכול צריך לקרות מעצמו, ‏אחרת, מה... יש בעיות... וזה נכון לכל דבר, אנחנו צריכים לתת לדברים לקרות מעצמם וזו רמה עמוקה של ‏וויתור, של שחרור. וויתור, דברים קורים מעצמם ואז בסוף אתה מרגיש שגם הפעולות שלך הם כאלה. גם ‏הפעולות שלך הם כאלה, הם קורות בפני עצמן בגלל תנאי הרגע הזה, פעולות ספונטניות מתרחשות.‏

 

אני רוצה לדבר על איך אנחנו מתרגלים ברמה העמוקה הזו. מהי נקודת האור או נקודת ההיווכחות שבאמת ‏תעזור לנו להמשיך ולגעת ברמה העמוקה הזו של הוויתור?  אני חושב שמצד אחד, כפי שאנחנו אומרים כל הזמן, ‏זה בלב הניסיון. כאשר משהו עולה בהתנסות שלנו, אנו מבינים שזו הפרעה וחשים שהוא הפרעה ואז מה קורה ‏כשהוא מפסיק? ממש הסתכלות על השלווה שמגיעה כאשר משהו מפסיק, עובר. אז יש תרגול שאולי אתם לא ‏רגילים אליו, כי אנחנו לא כל כך מלמדים אותו ברטריטים רגילים. הנושא הזה די מובנה בתוכם אך ברטריטים ‏רגילים, לרוב, אנחנו עוזרים לאנשים להתמודד עם נושאים כגון אניצ'ה, אנטה, דוקהה, שזו עבודה שהיא הרבה ‏עם חומר שעולה, גיבוש גישה חכמה כלפיו ואז שחרור שלו אך אנחנו לא ממש מתמקדים ב – כאשר אנו ‏משחררים, אז מה קורה? אילו חללים נפתחים? מה קורה כאשר כעס עולה, מישהו אמר משהו או שאתם זוכרים ‏כעס או רוגז והוא קורה, הוא ומופיע ואז הוא פשוט חולף, בזמן שלו, בדרך שלו ואז מה? מהי ההתנסות כשהוא ‏עובר? ואנחנו יכולים לעשות את זה עם כל צורך, עם כל הרגל וכל התנסות. זה בא משום מקום, זה נוכח, זה ‏הולך ואז יש חלל. אז יש תחושה שאם אנו יכולים להסתכל על זה באופן עמוק יותר, ממש נוכל לחוש, באופן ‏כלשהו, את האמת הנאצלת השלישית. ‏

 

אם חושבים על זה, דוקהה... אי הזנה, האמת הנאצלת השנייה, המובילה לאמת הנאלצת השלישית של חלל, ‏שלמות, הבסדר, הקרקוע, ההשלמה... תשוקה מגיעה, מראה לנו שאיננו שלמים, משהו חסר, אני צריכה, אני ‏חייבת, משהו נדרש, משהו דוחף אותי, מחשבה. תהליך, רעיון  הרגשה, כאב, כל דבר. אך כשאלה נגוזים, ‏שלמות, ‏Completeness‏, לוקחת את מקומה. היא באה, היא הולכת ואז אין שם דבר אחר מלבד הקרקע, ‏השלמות, האי הפרעה. זה חוזר לברירת המחדל של פשוט להיות, ‏Just being‏. ‏

 

אני ממש מעודד את כולם להביט ולראות את השמחה שבשלמות, ‏Completeness ‎‏. בחללים קטנים, היכן שאתם ‏יכולים, ולראות בכך חלק מהתרגול שלנו. יש הרבה, הרבה, הרבה עידוד לאושר ושמחה בתרגול. יש הרבה ‏הדרכה על זה אך אני מציע להביט בזה בדרך מעט שונה; בפרספקטיבה של וויתור והתחושה שכשאנחנו לא ‏צריכים לשנות משהו, כשדבר לא דורש שינוי או שליטה או תיקון, אז השמחה שם כי זה פשוט להיות, פשוט קיום. ‏זה מושלם, אין דבר שחסר, אין דבר שדורש שינוי. אנחנו יכולים לגעת בזה ואני כעת מציע במדיטציה, להביט ‏בסופה של מחשבה, סופו של לחץ, סופו של צורך או רעיון. ‏

 

זה גם משנה או מניע את הראייה שלנו לגבי מהי האמת הנאצלת השלישית, זאת אומרת, כפי שאמרתי אתמול, ‏לפעמים אנחנו מדמיינים את האמת הנאצלת השלישית כמעיין כוכב צפון בשמים. אנחנו כביכול הולכים במדבר ‏וכוכב הצפון נמצא שם איפשהו, מדריך אותנו במדבר. כאן נראה שאנחנו מגדירים אותה מחדש כתוצאה של אי ‏הזנת ההתקשרות; היא הופכת למשהו שאין לצפות לו, אין דבר חסר, שום דבר אליו אפשר להיקשר... אין דבר ‏שאנחנו רוצים מהעולם או שאנו מצפים שהעולם ייתן לנו ויש ממערכת יחסים עם העולם שהיא אחדות, יחד, היות ‏חלק מהעולם, שמגיע מהמקום של היעדר לחץ לשלוט או לעשות משהו או משהו שחסר או... הנפרדות שלנו ‏מבוססת על תחושת בניית העצמי, ואלה מכם שמשתתפים בשיעורים שאני מעביר על פטיצ'ה סמופדה (התהוות ‏מותנית) שוחחנו על זה לא מעט. העצמי עצמו בנוי מהתקשרות וכשההתקשרות, ההתקשרויות, דועכות, גם ‏העצמי דועך. העצמי הוא מבנה, בהווה (‏Bhava‏), כתגובה אליי ואל העולם וכשכל ההתקשרויות מאטות ודועכות, ‏העצמי מצטרף אל העולם שוב, העצמי והעולם הופכים לאחד כי אין יותר צורך בהיפרדות לשם הישרדות; עליי ‏לעשות, עליי להשתפר, עלי להביא את עצמי למצב נוחות גדול יותר, עלי לעשות ואני חייב וכל המאבק הזה ביני ‏לבין העולם. הבודהה דיבר על השלמות הזו; היה אי לעצמך, היה הבעלים של כלום, אחוז בכלום, זהו האי במים ‏הגועשים. זה האי במים הגועשים אז היות אי במים הגועשים זה רק מהיאחזות בכלום ובעלות על כלום, עזיבה ‏של עולם ההיקשרות, פרימה של זה. ‏

 

הייתי משועשע לפני כמה ימים, קראתי הערה קטנה ממיסטיקן הודי, שדיבר על שלוש רמות של עבודה עם ‏תשוקה. אני לא יודע אם אתם יודעים אך יש שלוש גונות בפילוסופיה ההודית וגונות הן מעין מאפייני איכויות של ‏היות (‏being‏) שנמצאות בכל. הן הדבר ממנו הגוף עשוי, הן בסיס שמירת הבריאות לפי האירוודה, הן בסיס ‏הרוחניות, הן בסיס החומרים בעולם,

 

הן נקראות שלוש הגונות, שלוש האיכויות –‏

‏1.‏ Tamasic‏ – איכות שלילית, היעדר אנרגיה, כבדות, כהות, התנגדות

‏2.‏ Rajasic‏- פעילות יתר, בעצם ההיפך. חוסר שקט, שריפה, שריפה, שריפה. אנחנו חיים בחברה מערבית ‏רג'אסית – מהירה, שריפה, עשיית, צריכה, הפרזה.‏

‏3.‏ Satvic‏ – ההרמוניה. השכבה המעודנת בעולם הרוחני בתרגול. ‏

 

אז ההערה הזו אמרה – פרימת תשוקה וחוסר המנוחה המגיע מתשוקה, אם אנו עושים את זה עם אנרגיה ‏טמאסית, אז זה מתוך ידיעת הסבל, ההשפעה השלילית, הכאב הנלווה לתשוקה, זה שלילה, הבנה שאינך רוצה ‏בזה וזה משול לעכבר המוותר על אוכל כי הוא ליד האוכל. יש חתול בסביבה אז על העכבר לוותר על האוכל... ‏כדאי שלא אלך לשם, תהיה לי בעיה אם אלך לשם. אז זו רמה אחת של פרימת התשוקה או וויתור, שחרור ‏ממקום שלילי. שחרור ממקום חסר מנוחה יותר, רג'אסי, היא כי אנחנו רוצים משהו טוב יותר. אנחנו מוותרים על ‏התשוקה לדברים חומריים כי יש לנו תשוקה לדהרמה, למשל. תשוקה לרוחניות. זה עדיין רג'אסי, בעולם ‏הפעילות, הרבה רווח, אנחנו רודפים אחרי דברים. רג'אס זו רדיפה אחר דברים וטמאס זה בריחה מדברים. ‏אנרגיה סאטווית לעומת זאת, אני מאוד מושפע מרעיון שלוש הגונות, מאז הזמן שביליתי בהודו, זו הסיבה ‏שהפכתי צמחוני, דרך אגב, כי הבנתי שיש רעיון של אוכל סאטווי ואוכל סאטווי הוא אוכל היוצר הרמוניה ואי ‏אלימות והיעדר חוסר שקט אז יש לימוד שלם, כפי שתוכלו לדמיין, עצום, בנושא הזה בתרבות ההודית. בכל ‏מקרה, סאטווה, ההרמוניה, היא הרמה העמוקה יותר בה אנו יודעים שאובייקטים שאנו רוצים הם בעצמם לא ‏אמיתיים באמת והאדם שרוצה אותם, הוא עצמו או עצמה לא אמיתיים וכך כל הפנטזיה של אני פה והעולם שם, ‏הרעיון של אני צריך משהו מהעולם, אני רוצה שהעולם יספק לי משהו טוב יותר, כל זה מתמוטט. כי אנו רואים ‏שבעצם אין אני ואין עולם כדברים נפרדים, כאובייקטים נפרדים, שלכל אחד מהם יש מציאות משלו ובמקום יש ‏פשוט קיום משולב. האם משהו היה באמת אי פעם שלי? באמת? האם בסופו של דבר, יש ביכולתנו לומר שמשהו ‏ממש שלי? האם הוא אי פעם היה שלי, אפילו הגוף הזה? אפילו חשבון הבנק, האם הוא שלי?‏

 

מנקודת המבט הסאטווית, זו נקודה מעניינת, אין משהו שצריך לשמוט ואפילו המזוודות, בדוגמא שנתתי, זה ‏מקום עמוק יותר, אנחנו לא צריכים להניח את המזוודות כי הן לא ממש קיימות. המזוודות ברכבת, בדימוי הזה ‏שבו עלינו להניח אותן ולתת לרכבת לקחת אותנו ואת הכבודה שלנו, למעשה, יש בזה עדיין מושג של כבודה אך ‏מהי הכבודה ולמי היא שייכת? מי הוא שנמצא שם שעליו לסחוב אותה? ‏

 

אני רוצה לסיים עם עידוד עבורנו, שאנחנו לא צריכים לחשוש מלהביט במקום העמוק יותר ולהרשות לו לחלחל ‏פנימה טיפה אחר טיפה, ככל שאנו מתרגלים, ההכרה שאנו בעצם לא הבעלים של כלום, שאין במה להיאחז, שאין ‏שם ממש בחוץ עולם לאחוז בו. ההכרה בזה, אנו נותנים לה להיכנס טיפה אחר טיפה, ככל שאנו מתרגלים ואנו ‏בוטחים בה ובמובן הזה, אנחנו בוטחים באמת הנאצלת השלישית; באמת שבנירוונה, עלינו לבטוח בה, עלינו לתת ‏לה יותר עניין ואמון. זה לא עניין חד סטרי, מעין דרך לינארית. הדרך מערבת הרבה דרכים לגעת בנושא, הרבה ‏דרכים של מגע עם השלמות, מגע הם המרווחים שאינם היאחזות, שאילת שאלות, שזה מה שאנו עושים יחד ‏בימים האחרונים, שאילה לגבי מה ממש שלנו, למה אנו זקוקים, של מה אנו בעלים ומה אינו שלנו ולהתמיד ‏בגישה התוהה הזו – האם אני באמת הבעלים של הגוף הזה? האם אני באמת, באמת הבעלים של הגוף הזה? ‏יש בי משהו אוטומטי, במוח שלי שמחווט עמוק ואומר – ברור שזה הגוף שלי, זה לא הגוף של מישהו אחר. ובכל ‏זאת, אנחנו יכולים לשים ליד זה סימן שאלה ולשאול, האם באמת אני הבעלים של הגוף הזה. וככל שהתהליך ‏הזה קורה, נגלה שיש פחות שאנו צריכים לשחרר, יש פחות לחץ לשחרר על בסיס סבל, דוקהה, כי אנו כבר ‏בעולם, העולם ואנו יחד ואנחנו מתחילים להבין שאנו באמת חלק מהדברים אז אין דבר חסר, יש לנו את כל ‏העולם אז מה יכול להיות חסר? אנחנו והעולם זה דבר אחד, אז מה חסר? למה אנו זקוקים? ההבנה הזו ‏מחלחלת בהדרגה, תחושת הקשר, הקיום המשולב, שבסופו של דבר, במקרה הזה, אין מה לשמוט כי הכל דבר ‏אחד. זו רמה עמוקה מאוד מאוד שבאה אלינו לאט, לאט, חלק אחר חלק. אנו יכולים להרהר בה בצעדים קטנים, ‏אנו יוצאים החוצה לצעוד וחשים מחוברים לעצים ולשמיים ולאדמה תחתינו ואנו פשוט חשים שאין כאן בעיה כי ‏אנחנו פשוט מחוברים. החיבור הזה הוא טעימה של היות העולם ואנו אחד ולכן אין דבר שחסר ולכן, בדרך ‏מסוימת, אין דבר עליו צריך לוותר. זה הולך עם ולא במקום כל השלבים האחרים, כל התרגולים האחרים, כולל ‏וויתור, כולל, לפעמים, מאמץ לשחרר.

 

זה לא שאנחנו צריכים, שאנחנו יכולים להפסיק לעבוד עם דוקהה, או לעבוד ‏עם וויתור, לפעמים עם כוונה. זה לא שאנחנו יכולים פשוט  להרגיש שהכל ענן מושלם של פרחים ומעין בשמים. ‏אך זה מאוד הולך עם תרגולים ברמות אחרות, התחושה הזו בהדרגה של מתן מקום לשלמות, להשלמה לברירת ‏המחדל שבנו שיודעת שאין דבר שחסר. שהעולם ואנחנו למעשה יחד.‏

 

אסיים שוב עם ציטוט מרומי. הוא אומר – ‏

מצא את העולם האמיתי ומסור אותו בלי סוף;‏

התעשר מזריקת זהב לעבר כל מי שמבקש;‏

חיה בלב הפרדוקס,‏

אני ארקוד איתך שם, לחי אל לחי.‏

אני אקרא את זה שוב – ‏

מצא את העולם האמיתי, ומסור אותו בלי סוף; ‏

התעשר מזריקת זהב לעבר כל מי שמבקש;‏

חיה בלבו הריק של הפרדוקס,‏

אני ארקוד איתך שם, לחי אל לחי.‏

 

---

 

תמלול: אופיר איל