נושא השיחה הערב "מהעושֶה אל האין-עושֶה – ובחזרה". או: "מהעושָה אל האין-עושָה - ובחזרה". המשפט אולי מעט אניגמטי, חידתי, אבל אני מקווה שהוא יתבהר בהמשך.
אני רוצה לפתוח בציטוט ששמעתי מהמורה ההודי שהיה חי ממש עד השנים האחרונות, ראמש בלסקאר, ציטוט שהוא נהג לייחס לבודהה, אם כי אני לא ראיתי אותו בשום טקסט. אם אני זוכרת נכון, ראיתי את הציטוט הזה תלוי אצלו על הקיר בסלון בבית כשלמדתי אצלו בבומביי. והמשפט אומר: מעשים נעשים, פעולות מתרחשות, אבל אין עושה שעושה אותן.
בריטריט יש לנו הזדמנות לחקור קצת יותר לעומק דברים שבחיי היומיום המהירים והטרודים - דעתנו מוסחת מדי מכדי לתת עליהם את הדעת. אבל בריטריט משהו בנו קצת מוריד הילוך, ואפשר לראות את התהליכים הפנימיים יותר בסלואו מושן, אז זו הזדמנות לחקור ולשים לב לדברים שקורים בראש – לעומת הדברים שקורים במה שנקרא, המציאות, או מה שממש קורה ברגע זה. אפשר להתחיל לעשות הבחנה בין מה שקורה עכשיו, לבין הסיפור שלנו לגבי מה שקורה עכשיו. במָרָק הזה של הרגע הנוכחי אנחנו יכולים להתחיל לראות: זה ברוקולי וזו חתיכת גזר וזה תפוח אדמה וכולי. נכון היה מרק מצוין היום בארוחת ערב? אז המרק הזה זה השראה לשיחה.
יש לנו אפשרות לראות גם את מה שמרכיב את התגובות שלנו, את המחשבות שלנו, יש לנו אפשרות קצת להתנתק מהמקום שהרבה פעמים אנחנו בחיי היומיום קצת תקועים בו, בסיוט של המחשבות והאישיות והאם אוהבים אותי או לא אוהבים אותי; האם אני צודקת או טועה; מה היה בעבר, מה יהיה בעתיד; מה עשו לי, מה אני אעשה. האישיות, שהיא בעצם שלל זיכרונות מן העבר שאנחנו מלבישים על המציאות, על ההווה, כמו קופי פייסט ובעצם, מתאפשר לנו כאן קצת להפריד בין הסיפור של מה שקורה עכשיו לבין מה שבאמת קורה עכשיו, רגע אחרי רגע, ויכולים לבחון בעיניים קצת יותר צלולות, קצת יותר מפוכחות, מה באמת קורה כאן.
אחד הדימויים שמופיעים במסורת, זה כמו לקחת חבל שעשוי מהרבה הרבה סיבים ולהתחיל לחתוך סיב אחרי סיב, ולאט לאט, סיב אחרי סיב נפרם, עד שכל החבל נחתך. אלו הרגעים של התעוררות.
בזמן כזה מיוחד של ריטריט, אנחנו מפנים את המבט שלרוב באופן מורגל מופנה החוצה, אנחנו מפנים אותו כלפי פנימה, ואז מתאפשרת חקירה.
חקירה של מה? בגדול, חקירה של מה שגורם לנו סבל, בשביל מה? בשביל שנוכל להפסיק לעשות אותו. וגם מה שגורם לנו שמחה, בשביל שנוכל לפתח ולטפל את מה שגורם לנו שמחה. אז בואו נחקור מה זה העניין הזה של העושה ללא עושה: האם יכולה להיות עשייה ללא עושה? האם העושה זהה לעשייה? האם האין-עושה מתבטא באי-עשייה? ומה פירוש שפעולות מתרחשות ומעשים נעשים אבל אין עושה שעושה אותן?
הדהרמה אומרת שזה שמתרחשת פעולה, לא יוצר פועל; זה שמתרחשת ראייה, לא יוצר רואה; זה שמתרחשת שמיעה, לא יוצר שומעת; זה שמתרחשת עשייה, לא יוצרת עושה. האני העושה, אהמקרה בסנסקריט, זה שלוקח בעלות על העשייה, על מה שמתרחש. כריסטופר טיטמוס קורא לזה: האני "שנוחת" על הפעולה (הראייה, השמיעה, החשיבה, המודעות וכולי). "The I 'lands' on the action".
בעצם הדהרמה אומרת שעצם הפעולה לא מעיד על כך שיש מישהי או מישהו שעושה אותה.
מאחר שכל זה נשמע אולי מסובך, בואו ניוועץ בנגארג'ונה, שייפשט לנו את הדברים, בעזרת ספר מקסים שתרגם וערך ד"ר אביתר שולמן (שירת השורש של דרך האמצע). נגארג'ונה היה מורה מבריק במאה השנייה בהודו, והוא מתייחס הרבה לנושאים האלה.
למשל הוא אומר – אני קוראת מתוך אמצע של כמה דברים שלו –
"כיצד ייתכן כי 'המתנועע נע', כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן?"
זאת אומרת, איך יכול להיות שמישהו זז וגם בו-זמנית חסר תנועה. זה לא הגיוני, זה אוקסימורון, זה לא אפשרי.
"תנועה אינה מתחילה במה שנע בעבר;
תנועה אינה מתחילה במה שטרם נע;
תנועה אינה מתחילה במתנועע – היכן מתחילים לנוע?
...לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע,
לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.
אם התנועה זהה למתנועע, תנבע התוצאה של אחדות הפועל והפעולה",
מצד שני, אם התנועה לא זהה למתנועע, אם תנועה ומתנועע הם שני דברים נפרדים –
"תהיה תנועה ללא מתנועע ויהיה מתנועע ללא תנועה".
לפני שנים חייתי באשראם שהיה מוקדש ליוגה ומדיטציה וחיים רוחניים, כמו במנזר, אבל היה לנו גורו. כשהצטרפתי לאשראם זו הייתה קהילה של כמה מאות אנשים ומאוד מאוד התלהבתי, מאוד נמשכתי והתלהבתי והייתי כולי בתוך העניין, היו שם אנשים מדהימים והמקום היה יפהפייה: בנין על גבעה בתוך חורש ולרגלי הגבעה היה אגם וכל היערות מסביב היו מחליפים צבעים בסתיו, פשוט היה מקום מקסים ואנשים מקסימים. אבל לא הרגשתי שאני מתחברת לגורו.
אגב, זה אותו גורו שלימים ייתן לי את השם סנדיה, הרי לא נולדתי עם שם הודי, ובהמשך מאוד התחברתי אליו, אבל בשנה הראשונה חשתי, אתם יודעים, אני ישראלית, מה זה כל ההשתחוויות האלה, מה זה ה- devotion הזה, זה לא בשבילי... הא, הא, הא, אירוניות הגורל; אחר כך זה היה מאוד בשבילי: התמסרתי לגמרי, וזו הייתה אחת החוויות הרוחניות הכי משמעותית בחיי.
כל שבוע היה מפגש של הקהילה עם הגורו, והוא יושב על במה ונותן שיחת דהרמה ואפשר היה לעלות ולשאול אותו שאלות. אז עליתי ואמרתי לו:
"תראה, אני באמת אוהבת את המקום הזה מאוד, אני אוהבת מאוד את האנשים. אני חושבת שזה מקום מדהים, אבל יש לי בעיה אחת קטנה, אני לא אוהבת אותך".
התשובה שלו הייתה מאוד מרשימה. הוא אמר: "אם את אוהבת את האשראם, אם את אוהבת את היצירה הזו, את האנשים, את המקום, את הקהילה, את הלימוד, אז כל זה חלק ממני. אם את אוהבת את כל זה, אז מבחינתי את אוהבת אותי".
"אולי", הוא אמר, "את רואה אנשים אחרים שמסתכלים עלי בצורה מסוימת, עם עיניים כאלה ועושים כל מיני השתחוויות ומדברים עלי באיזשהו אופן ואז את חושבת: אני לא כמוהם, אז כנראה שאני לא אוהבת. אבל", הוא אמר, "שיווה והריקוד שלו הם אחד. והאשרם והקהילה הזאת הם הריקוד שלי".
במסורת ההודית יש אייקון מאוד מפורסם – שיווה נטראז'. שיווה הוא אחד האלים במסורת ההודית ושיווה נטארז' זה שיווה הרוקד, אולי אתם מכירים את הפסל, יש לו כמה זרועות, הוא מחזיק כל מיני סמלים, כל מיני סימבולים בזרועות השונות, ויש מסביבו עיגול של אש, והוא עומד עם רגל אחת באוויר במודרה של ריקוד, והרגל השנייה עומדת על שד או גמד שלפי חלק מהפרשנויות מסמל את האגו. זהו ריקוד הניצחון של שיווה, ריקוד ניצחון-הרוח על האגו. אז הגורו השתמש בדימוי הזה כשאמר: "שיווה והריקוד שלו הם אחד".
אי אפשר להפריד בין הרוקדת לריקוד, נכון? כי כשהריקוד מסתיים, איפה אז הרוקדת? האם הריקוד מגדיר את הרוקדת? האם הריקוד מייצר רקדנית? ואם הוא מייצר רקדנית, איפה היא הייתה לפני שהתחיל הריקוד? ואיפה הרקדנית כשנגמר הריקוד? האם הרקדנית עדיין רקדנית כשהריקוד מסתיים? האם הרוקדת הייתה רוקדת לפני שהתחיל הריקוד? ומי תהיה הרוקדת כשהריקוד יסתיים?
וגם כאן למשל, אנחנו יושבים פה באולם, עוד מעט יצלצל הפעמון ואנחנו נקום, נעמוד, נצא, נלך. איפה אז תהיה היושבת? לאן תיעלם היושבת? וכשנגמור ללכת, נחזור לכאן, ושוב נתיישב – איפה יהיה ההולך? לאן נעלם ההולך? או אולי ההולך, ההולכת, נמצאת כזרע של פוטנציאל ביושבת, והיושבת כזרע של פוטנציאל בהולכת? אבל אז מה עם השוכבת? והעומדת? והמתכופפת? והמתיישרת? איפה הן? איפה הם כולן ברגע זה?
ואם עכשיו אני מזיזה את היד... אני אומרת:" אני מזיזה את היד", כי הדיבור מחייב שימוש במילים למען הנוחות; אם כל פעם שנרצה להגיד "אני" נצטרך להגיד "חמשת המצרפים וארבעת האלמנטים שמוחזקים ביחד על ידי היאחזות וכולי" – לא נספיק שום דבר בחיים. אז יש קונבנציה, הבודהה אמר שיש שלוש סיבות להשתמש במילה "אני" ואחת מהן זו קונבנציה, מוסכמה, מתוך נוחות אנחנו אומרים "אני", "אנחנו".
אבל מה יש כאן בעצם? יש כאן יד זזה ויש כאן תנועה. האם באמת יש כאן יד? גם "יד" זו קונבנציה. יש כאן מצבור של עצמות ובשר ועור וגידים, ובמבט יותר מקרוב יש כאן מצבור של אטומים ואלקטרונים שהפיזיקה הקוונטית אומרת שגם הם מתפרקים לאנרגיה.
וכשהתנועה של היד נעצרת, איפה התנועה? לאן נעלמה התנועה? וכשהיד במנוחה אז אין יד שמתנועעת, וכשהיד מתנועעת אין יד במנוחה. אז שוב השאלה: האם התנועה ומה שנע, הם אחד או הם נפרדים? וכמו שנגארג'ונה אמר (אני עושה פרפראזה): כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע – וכשהוא מפסיק לנוע אז הוא כבר לא "המתנועע" – כל עוד מתנועע חסר תנועה לא אפשרי? כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן, כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע? לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע. לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.
אז איך נראית עשייה ללא עושָה? איך זה מרגיש לעשות עשייה ללא עושה? מה מאפיין עשייה ללא עושה? אני חושבת שאנחנו יכולים ללמוד לזהות זמנים, רגעים, שבהם העושָה או העושּה, פחות מוצקים, פחות נוכחים, פחות מגובשים. אפשר להתחיל בלנסות לזהות ולהכיר רגעים בהם תחושת העושָה או העושֶה מאוד מורגשים, מאוד מוצקים, מאוד נוכחים. יש לכם רעיון מתי? באיזה זמנים יש תחושת אני מאוד חזקה ונוכחת?
אפשר לזהות את תחושת האני העושה כשהיא נוכחת יותר, וזה לרוב כשיש סטרס, פחדים, כעסים. ככל שתחושת האני יותר נוכחת – יש שם פחות זרימה, פחות ספונטניות, פחות הנאה. אפשר לחשוב על זמנים שקל לנו וכיף לנו, למשל בחופשות. הרבה פעמים אנשים מתארים חופשה כמשהו שהיה מאוד אוורירי וקליל וכיפי וזה מעניין לשים לב שבזמני חופשות, דווקא האני העושה הרגיל, הקבוע, של חיי היומיום, של המטלות ושל הצריך והחייבים להספיק והטרדות והספקות וההרגלים, בזמן חופשה כל זה לא קיים. משהו בתחושת האני פחות נוכח ומתאפשרות יותר קלות, יותר קלילות, יותר שמחה. אני חושבת שזה נורא חשוב שנְתרגל וניתרגל לזהות רגעים כאלה כי יש במוח שלנו משהו שנקרא Negative bias, יש לו הטיה שליליות, נטייה יותר להתפקס על הרגעים שרע לנו, שחסר לנו, שצריך לעשות לגביהם משהו, ואנחנו הרבה פעמים מפספסים רגעים של שמחה, של הנאה, של שלווה. הרגעים האלה פחות נרשמים בתודעה.
חשוב שנְתָרגל לשים לב אליהם. שיירשמו בתודעה. כמו שפעם היו אומרים, בתור תרגיל: תשימו לב מעכשיו לפולקסוואגן חיפושית צהובה (פעם עוד היו כאלה, זה מסגיר את הגיל שלי...). ופתאום, מתחילים לראות מלא כאלה. אז אם נחליט, כתרגיל, לשים לב למצבים נעימים, לרגעים שמחים, זה ינכיח אותם. הבודהה הציע לסחוט את טיפות הדבש מהרגעים האלה. ואני בטוחה שיש לנו מלא רגעים כאלה בחיי היומיום, רק איכשהו הם לא נרשמים, אנחנו מדלגים מעליהם בתודעה ואנחנו מפספסים טווח שלם של איכויות שקיימות בחיים שלנו, איכויות של הנאה, של שמחה, של חופש.
אתמול נסעתי על כביש 6 ומרחוק ראיתי לאורך הגדר-בטון שבצד ימין מכונית של כביש 6, כתום-לבן כזה, והנחתי שהם בודקים מהירויות של נהגים ואכן התנועה קצת האטה, אבל כשהתקרבתי לשם ראיתי שבשולי הכביש הולך לו עייר קטן והמכונית של כביש 6 ליוותה אותו, אולי דאגה לו ושמרה שהוא לא ייפגע ורצתה לעזור לו לצאת ביציאה הראשונה או אני לא יודעת מה, אבל זה היה כל כך מפתיע שלשנייה הרגשתי כאילו בועה קטנה של אושר התפוצצה לי בלב. זה היה כל כך משמח לראות עייר באמצע החיים ואת המכונית של כביש 6 דואגת לו. כשאנחנו מתחילים לשים לב לרגעים האלה, אנחנו מתחילים לחוש באופן חוויתי איך מתרחשת עשייה ללא עושה, ללא מישהו או מישהי שלוקחים על העשייה הזו בעלות, בלי שהאני ינחת על הסיטואציה.
עשייה ללא עושה הרבה פעמים תאופיין בחוסר מאמץ, בתחושה שזו חוויה נעימה שיש בה קלילות, שלווה, הנאה, ספונטניות. כמו לפעמים בשחייה או בריצה או בריקוד או כשעושים אהבה או כששומעים מוזיקה או בשעת משחק. כאילו הפעולה עצמה משתלטת. הפעולה takes over והיא הופכת להיות כאילו היא מתרחשת מאליה, מתרחשת מעצמה. ומי שעושה אותה נעלמת.
אין לי ספק שכולנו מכירים את החוויה: אלה רגעים של שלווה, של חיבור, של שמחה, של הרמוניה.
אני חשה כמעט כל ערב את התחושות האלה כשענת הבת זוג שלי ואני יוצאות עם הכלבה לטיול, וכל חבורת החתולים שלנו מצטרפת. אנחנו עברנו לבית הזה רק לפני חצי שנה וירשנו מהקודמת חבורה של חתולים על המרפסת, שלל מגוון, גדולים וקטנים, דני הזכר השחור הגדול, ויש את הקטנצ'יק הכתום הצפצפן, ועוד זוג, אימא ובן, חנה ושייקה, שחורים לבנים, ועוד אחת אפורה, אפורי קוראים לה, ואימא של אפורי, שאין שם, ושלג הזכר הלבן, וכל החבורה העליזה והססגונית הזו יוצאת אחרינו ברחובות, רצה אחרינו, אלה רצים לכאן, אלה רצים לשם, מרחרחים וקופצים אחד על השני, משחקים ומתרוצצים בהמולה גדולה. רחוב אחרי רחוב עושים איתנו סיבוב ואני כל פעם מתפלאת – מה יש להם לצאת ככה עם הכלבה, (שהיא פחות או יותר בגודל של החתול הגדול), מה יש להם לצאת אתנו לטיול, ערב, ערב? זה מרגיש לי כמו גן ילדים, שהגננת אומרת: ילדים, עכשיו יוצאים לטיול, קחו את התיקים, שימו כובעים, תתחלקו לזוגות וקדימה. אז ככה כל המשפחה הקטנה הזו, ערב ערב. וזו חוויה מאוד של שמחה, של שעשוע ושל פליאה. אז כשאנחנו חווים רגעים כאלה אנחנו יכולים לעצור רגע, תוך כדי ולשאול: איפה פה העושה? איפה פה ההולכת?
אבל גם אין צורך להתאהב ברעיון של אין-עושה. "יש עושה" זה רעיון, קונספט, זו לא המציאות; "אין עושה" זה גם כן רעיון, גם כן קונספט. מה שיש זה מה שקורה ברגע זה בלבד, רגע אחרי רגע. כל השאר זה סיפורים על. אנחנו כולנו story tellers (מספרי סיפורים) מעולים. וטוב להיות מודעים לסיפור שמתרחש – וגם עליו לא לקחת בעלות, לא להזדהות איתו, ולא לשפוט ולהלקות את עצמנו בגללו – שזה גם סוג של הזדהות.
אז אם שניהם רעיונות ולא מה שקורה – לאיזה צורך דנו בזה בכלל?
כי מה שחשוב בכל הדיון הזה, ושוב נחזור לנגארג'ונה, והוא אומר:
"כאשר דועכים אני ושלי (האני העושה) – ההיאחזות נכחדת".
הדבר החשוב בכל החקירה הזו, זו הכחדת, או הפחתת, ההיאחזות. כי זו המטרה של הדהרמה, להפחית את האי- נחת, את הסבל. כך שהחשיבות או התרומה של כל החקירה של העושה והלא עושה היא בהבנה המשחררת. זה לא עוד רעיון לאמץ, לא עוד קונספט לשים לנו כמטרה לחתור אליה, כעוד הישג להתהדר בו. כי אז, אם אנחנו נאחזים ברעיון הזה, אנחנו שוב במעגל האי- נחת, הדוקהה. החשיבות של החקירה הזו היא ההבנה המשחררת, ומתוך ההבנה הזאת יכולה לנבוע הרפיה מההיאחזות ב"אני" וב"שלי". מה שמאפשר קצת יותר קלילות, קצת יותר חופש. מה שמאפשר לכוח החיים לנוע בתוך הפעולות, ושהפעולות ינבעו מתוך כוח החיים, בהרמוניה עם תנועת החיים עצמה. ואז הפעולות מרגישות כמו ריקוד. אין בהן מאמץ, אין בהן הפרדה בין העושָה לפעולה.
יש במסורת סיפור על תלמידה שבאה למאסטרית, למורה שלה, ושאלה אותה: "מה הוא המצב לפני ההארה"? המאסטרית ענתה: "ההר הוא הר, הנהר הוא נהר והעץ הוא עץ". אמרה התלמידה: "וואו, ומה קורה בזמן ההארה"? ענתה לה המאסטרית: "ההר אינו הר עוד, הנהר אינו נהר עוד, והעץ אינו עץ עוד". הסתקרנה התלמידה ושאלה: "ומה קורה אחרי ההארה?" ענתה לה המורה: " ההר הוא שוב הר, הנהר הוא שוב נהר, העץ הוא שוב עץ".
כשאנחנו מרפים מהרעיון של יש אני עושה ומהרעיון של אין אני עושה, כשאנחנו מרפים משניהם, מהסיפור על מה שקורה – לטובת המפגש האותנטי, הבלתי אמצעי עם מה שקורה עכשיו, רגע אחרי רגע, נפתח מרחב עצום, עצום כמו השמים בליל כוכבים בסיני, ובמרחב בעצום הזה, שהוא לא חיצוני והוא לא פנימי, מתרחשת תנועת החיים. כי מה נע? תנועת החיים. מה מניע? תנועת החיים. וכאשר אין היאחזות בתודעה ברעיון או ברעיונות על החיים, אז החיים זורמים דרכנו ובנו, בחופש מוחלט, כמו נחל קטן שמפכה ומבעבע ושוקק וצוהל, מלא חיות ואנרגיה ושמחה.
אני רוצה לסיים עם שיר שבשבילי ממש מסמל עשייה ללא עושָה,
של אווה קילפי בתרגום של רמי סערי:
בלכתי לישון עולה על דעתי:
מחר אחמם את הסאונה,
איטיב עם עצמי,
אוליך, אשחה, ארחץ,
אזמין את עצמי לתה ערב,
אדובב את עצמי בחיבה ובלהט,
אשבח: אישה קטנה ואמיצה שכמותך,
אני בוטחת בך.
אני מזמינה אותנו במהלך הרטריט להפנות כלפי עצמנו ולשבח את השבח הזה:
איש קטן ואמיץ שכמותך, אני בוטח בך; אישה קטנה ואמיצה שכמותך, אני בוטחת בך.
תמלול: אופיר איל