התבוננות בדרמה של החיים (משל הצייר) מאת: מאיר זוהר

ערות היא החופש לפגוש כאן ועכשיו את הדברים כהווייתם, החופש להיות נוכחים-מודעים בלב החיים, פשוט להיות קשובים – ערות היא החופש באמת להבין ולאהוב את החיים; אבל ללא ערות אנחנו לא באמת מבינים את עובדות החיים, ולכן אנחנו סובלים – אנחנו פוחדים ובודדים, מתוסכלים ולא מסופקים;

ולכן אנחנו עכשיו מתבוננים במי ואיך שאנחנו – אנחנו מתבוננים כדי להבין את הדרך הרגילה בה אנחנו חיים, כדי להבין את חוסר ההבנה של האדם שחי בעולם המחשבה וההרגלים. אנחנו מתבוננים כדי להבין את האשליה של המחשבה ואת השגרה של ההרגלים, את הדרמה של החיים; וכאשר אנחנו מבינים את חוסר ההבנה כבר אנחנו באמת מבינים, וכך אנחנו באמת חופשיים – החופש האמיתי היחידי האפשרי הוא החופש להיות ערים כאן ועכשיו ולפגוש את החיים, בכל רגע מחדש, החופש להיות באמת בחיים.

אנחנו מתבוננים בחיים מבחוץ ומבפנים כדי להבין, אנחנו מתבוננים בדברים כדי להבין את חוסר ההבנה בו אנחנו חיים; וכאשר אנחנו מתבוננים, ראשית כל אנחנו מגלים שאנחנו אבודים בעננים וערפילים, זו השגרה של השכחה, זו התגובתיות של ההרגלים. אנחנו טובעים בביצות, אנחנו תועים ביערות אפלים וסבוכים – שיירות של מחשבות באות והולכות, מופיעות וחולפות בלי שאנחנו אפילו יודעים מה אנחנו חושבים; דחפים מניעים למילים ולמעשים, ושוב תגובה של מחשבות נוספות – אנחנו אפופים בערפילים של מחשבות, עמימות של עננים.

וכאשר אנחנו מתבוננים, לפעמים – לפתע פתאום! – מתבהרים העננים ומתגלה הנוף מסביבנו ובתוכנו, הוא הדרמה של החיים: שדות חרושים ושדות מרעה, שדות פרחים ושדות קוצים, עצים בשלכת ועצי פרי, גדמים עקרים ועצים מלבלבים – גינות מטופחות וגם מרחבים שוממים של אדמת בור וטרשים; עמקים וגבעות של רגשות, תהומות ופסגות של הישגים וכישלונות, מצוקים ובורות, משברים והזדמנויות – סופת אש או רעידת אדמה, שיטפון מים ופתאום זוהרים השמים. כאשר אנחנו מתבוננים אנחנו רואים מערות ואוהלים ובתים, בקתות נידחות וטירות מבוצרות, כפרים וערים, שכונות מרופדות וגטאות של עלובי החיים; חסרי חוליות ואוכלי נבלות, זוחלים ויונקים וטורפים, עדרים של בעלי-חיים ושבטים של אנשים מסתכסכים ומתפייסים, מסכימים ומתנגדים, מתרבים ונכחדים, נולדים ומתים – זהו הנוף בו אנחנו מתבוננים, כך הם החיים.

כאשר אנחנו מתבוננים אנחנו רואים את עצמנו וגם אחרים סביבנו איתם אנחנו חיים, אנחנו רואים את מצב הגוף ומצב הנפש – תנוחת הגוף והתנועה של הנשימה, מבחוץ ומבפנים; קלט החושים והתחושה – "נעים, לא נעים" – ויחד איתם גם הפעילות של המחשבה. אנחנו רואים את סערת הרגשות, פחדים וכעסים ותשוקות, העדפות ורצונות – "רוצים, לא רוצים; רוצים, לא רוצים", כך כל הזמן אנחנו חושבים; אנחנו רואים את הזיכרונות והדמיונות והרעיונות, את הדעות הקדומות והמסקנות, את התקוות והאכזבות, התסכולים והפתרונות, ההפסדים והרווחים, החשבונות שאנחנו עושים; אנחנו רואים את התסביכים של יותר-או-פחות, את התשוקות להיות ולא להיות, את הדרמה של צלקות הזמן ומשחקי התפקידים, התמכרות לסיפורים שאינם נגמרים – מי היינו ומה עשינו, מי נהיה ומה נעשה; אנחנו רואים את הסתירה של פחד והיצמדות, בדידות וצפיפות, ואת התגובה של התשוקה – תנועה אל מטרה ושימוש באמצעים של אלימות, טענה לבעלות על חפצים ומקומות ואנשים, ותעמולה של גינוי והצדקה; אנחנו רואים את מלחמות ההישרדות ואת מאבקי התחרותיות, האכזריות של הרצון בניצחון והצלחה ותהילה – ניצול הזולת ודיכוי עצמי, ואז התפנקות בפיצויים של בידור ושעשועים, הקרקס הגשמי והרוחני; אנחנו רואים את הסתירה של השחיתות והקנאות, ואת התגובה של שקיעה באדישות של בינוניות, ללא מוצא; ועדיין אנחנו עסוקים – לרכוש ולצבור, להגיע ולהשיג ולהגשים, להיות טובים ולא רעים, ואנחנו לא באמת פנויים להיות קשובים – אנחנו רצים ורצים, מבחוץ ומבפנים, רוצים ורוצים ועדיין אנחנו לא מרוצים.

ויחד עם כל זאת, אנחנו רואים באדם גם כמיהה ליופי וטוב אינסופיים, אפשרות של שמחה ונכונות נפלאה לעזור לאחרים במצוקה; יש בחיים גם שיתוף פעולה ואחווה, יש בחיים חסד של חכמה וחמלה – אבל אפילו כאשר לפעמים אנחנו חושבים מחשבות טובות ומרגישים רגשות יפים, ואפילו כאשר אנחנו עוזרים ומביאים להקלה, לעצמנו ולאחרים, כל עוד אנחנו לא באמת מבינים את עובדות החיים, עדיין אנחנו סובלים. זהו הסיפור של הדרמה של החיים, כאלה אנחנו; ולכן אנחנו עכשיו מתבוננים בנוף, כדי להבין – חופש מסבל מצוי בגישה בה אנחנו פוגשים קשיים ומצוקה בלב החיים, האור גלוי בלב החשכה כאשר אנחנו באמת קשובים.

* * * * * *

וכאשר אנחנו מתבוננים, לפעמים – תמיד לפתע פתאום – אנחנו מגלים את המסגרת של תמונת הנוף; וכך אנחנו מבינים שהנוף אינו באמת קיים במציאות כפי שאנחנו חושבים, אלא הוא רק תמונה – אנחנו חיים בסרט של המחשבה, זו הדרמה של החיים, בה אנחנו עסוקים באשליות ולא באמת חיים. כאשר אנחנו מתבוננים אנחנו מגלים שהתמונה אינה אלא תפיסה חלקית, תפיסה שטחית וקטנונית של הדברים, מכיון שהחיים באמת ממש שלמים; התמונה היא תפיסה מעוותת ומטושטשת ומסולפת של הממשות, מכיון שהחיים באמת הם בלתי ידועים – החיים אינם מה שאנחנו חושבים, החיים הם פשוט החיים. מסגרת התמונה היא הגדרת הזהות והשייכות ממנה אנחנו פועלים בחיים, עליה אנחנו מסתמכים בכל מה שאנחנו חושבים ואומרים ועושים – מסגרת התמונה היא ההגדרה "זה אני", "זה שלי"; מסגרת התמונה היא ההצבעה על כל דבר מסוים איתו אנחנו מזדהים ואליו אנחנו נצמדים – אלה התפקידים שאנחנו משחקים, המסכות שאנחנו מתחפשים, הדגלים שאנחנו מצדיקים, הסיסמאות שאנחנו מתפללים. המסגרת יכולה להביא להקלה של ביטחון ונוחות, היא מגדירה את ההקשר ומעניקה משמעות ופשר והסבר לסיפור הדרמה של החיים – המסגרת מתארת מסלול בטוח בחיים, נתיב מסומן בו צועדים וממנו לא סוטים, זהות-שייכות לה אנחנו אדוקים; אבל כך אנחנו שוב מסתבכים ונלכדים, מפני שכל מסגרת של הגדרה מצמצמת ומגבילה, מפצלת ומפרידה את החיים, וכך יוצרת אשליה כאילו יש אפשרות של שליטה, וודאות וידיעה – אשליה שאין בה באמת הבנה של עובדות החיים.

וכאשר אנחנו מתבוננים, לפעמים אנחנו לפתע פתאום מגלים את המקור של תמונת הנוף ושל המסגרת שלה – אנחנו מגלים את הצייר של התמונה, הוא מייצר המסגרות ומעצב הסיפורים, הוא 'אני'. וכך אנחנו רואים לא רק תמונה אחת ויחידה אלא שפע של תמונות, היבטים שונים של אותו הנוף, מכיון שיש הרבה מסגרות אפשריות שונות; אנחנו רואים את תמונת הנוף לא רק מזווית ראיה אחת אלא משפע של עמדות – אנחנו רואים שמסגרת התמונה אינה קבועה ויציבה אלא היא בכל רגע שונה, וכך כל מסגרת יוצרת תמונת עולם וסיפור חיים אחרים. כאשר אנחנו מתבוננים אנחנו רואים את הצייר של התמונות, הוא מייצר המסגרות, הוא מספר הסיפורים, הוא מרכז של חשיבות עצמית ששוב ושוב עוסק בעצמו – 'אני' הוא בונה הבמה ותופר התפאורה, 'אני' הוא השחקן הראשי והבמאי והצופה, וגם מי שמבקר את המחזה; 'אני' לכוד בדרמה של הסיפור וציור התמונה של עצמו, היא הדרמה של החיים בעולם המחשבה וההרגלים.
וכאשר אנחנו רואים את הצייר של כל התמונות, את נקודת הייחוס עליה נשענות כל המסגרות, אנחנו משתחררים לחופשי מהסתבכות בסיפור של 'אני', הסיפור של כל דרמה מסוימת – אנחנו חופשיים מהזדהות והיצמדות לכל תמונת נוף ולכל הגדרה ומסגרת; אנחנו חופשיים מהיצמדות והזדהות עם אותה נקודת משען רגילה, נפרדת וקבועה לכאורה, היא הדעה הקדומה והיא המסקנה של 'אני'. כאשר אנחנו רואים את הצייר, אנחנו מבינים שהדרמה אליה קודם התייחסנו כל-כך ברצינות ובחשיבות אינה אלא תמונה אותה מציירת המחשבה, וכך אנחנו חופשיים מאשליה, חופשיים להיות ערים: כאשר אנחנו ערים למחשבה כמחשבה אנחנו כבר לא מבלבלים בין הפעילות של המחשבה לבין התוכן שלה – אנחנו מבינים שתמונת הנוף היא רק תמונה, תפיסה מוטעית של החיים המתבססת על חוסר הבנה, אשליה של פיצול הממשות; כאשר אנחנו באמת נוכחים-מודעים אנחנו כבר לא עסוקים ולא לכודים בתוכן של התמונה, בדרמה של הסיפור, במצב ובתנאים ובפרטים המסוימים – אנחנו מבינים שהמפה אינה הממשות, וכך אנחנו חופשיים להיות קשובים לחיים.

כאשר אנחנו מתבוננים בדרמה של החיים, התבוננות שלמה מבחוץ ומבפנים, אנחנו באמת מבינים וכך כבר אנחנו חופשיים – הדברים באמת פשוטים. כאשר אנחנו מתבוננים בנוף של עולם המחשבה וההרגלים מתגלה הדרמה של שם וצורה, הפעילות של המחשבה וקלט החושים, הדרמה של האדם בלב החיים: יש דחפים מניעים ויש מעשים ויש תוצאות למעשים, ויחד עם זאת ברור ומובן שאין מי שפועל ועושה ובוחר ורוצה – מעצמם הדברים מתרחשים, אלה רק מופעים חולפים, מצבים משתנים של נפש ושל גוף; אין 'אני' אלא בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים ומתייחסים, ולכן אין גם מי שמתבונן – אלה פשוט החיים שרים את שירם, מרחב שלם של קשב לניגון של החיים. אנחנו טובלים באור-ללא-מקור, אנחנו טובלים בים של חיים – האם אנחנו עכשיו ערים, באמת קשובים? כאשר אנחנו מתבוננים ומבינים את טבע המים של כל הגלים כבר אנחנו לא צמאים, וכבר אנחנו חופשיים להרוות גם אחרים – חופשיים לעזור גם לאנשים נוספים, להבין ולהיות חופשיים.

אנחנו מתבוננים כאן ועכשיו כדי לפגוש את החיים ובאמת להבין, אנחנו מתבוננים בכל רגע מחדש כדי להבין את חוסר ההבנה בו אנחנו חיים – ואנחנו מגלים שאנחנו אבודים בערפילים של מחשבות, עננים של הרגלים; ופתאום השמים מתבהרים ומתגלה תמונת הנוף, היא הדרמה של החיים; ופתאום מתגלה מסגרת התמונה, היא ההגדרה העצמית, היא השקפת העולם והדימוי העצמי; ופתאום מתגלה הצייר, הוא 'אני'. וכאשר אנחנו קשובים לסיפור של 'אני', באמת ערים לדרמה של החיים בעולם המחשבה וההרגלים – כאשר הדברים מופיעים וכאשר הם חולפים, מבחוץ ומבפנים, הקוצים והפרחים – כבר אנחנו באמת מבינים; כאשר אנחנו ערים כבר אנחנו חופשיים באמת לפגוש את הדברים כהווייתם, באמת לטעום את החיים על-פי טבעם – חופשיים להיות באמת בחיים, חופשיים לראות יופי בשמחת חיים, בעצמנו ובאחרים, חופשיים לאהוב את החיים, ללא אפליה וללא תנאים – מה עוד אנחנו מבקשים?

 

במסגרת פעם בשבוע - פרויקט של בודהיזם בישראל