כוחם המרפא של כללי המוסר מאת: טניסארו בהיקהו

תרגום: רעיה דש במסגרת פרויקט 'פעם בשבוע' של בודהיזם בישראל

The healing power of the precepts, Thanissaro Bhikkhu, Access to Insight

הבודהה היה מעין רופא, המטפל בחולָיים הרוחניים של המין האנושי. דרך התרגול שהוא לימד היתה כמו מסלול של ריפוי עבור תודעות ולבבות החווים סבל. דרך זו של הבנת הבודהה ותורתומתועדת כבר בטקסטים המוקדמים ביותר, ועם זה היא מאוד עכשווית. תרגול מדיטציה בודהיסטית מתפרסם פעמים רבות כצורה של ריפוי, ולא מעט פסיכותרפיסטים ממליצים כיום שמטופלים שלהם יתנסו במדיטציה כחלק מהטיפול.

אלא שלאחר כמה שנים של לימוד ותרגול מדיטציה כטיפול, רבים מאתנו מצאו שמדיטציה כשלעצמה אין בה די. בניסיון שלי מצאתי שמתרגלי מדיטציה מערביים נוטים ללקות בקדרות מסוימת ובחוסר הערכה עצמית יותר מכל האסיאתים שלימדתי אי-פעם. הנפשות שלהם כל כך פצועות מהתרבות המודרנית שחסרים להן הגמישות וכושר ההתמדה הדרושים בטרם יוכלו תרגולי הריכוז והתובנה להיות באמת מרפאים.

גם מורים אחרים שמו לב לבעיה הזאת, ועקב כך החליטו רבים מהם שהדרך הבודהיסטית אינה מספיקה לצרכינו הייחודיים. כדי לפצות על קוצר היד הזה הם ניסו דרכים שונות להשלמת תרגול המדיטציה, ושילבו אותו בדברים כמו מיתוס, שירה, פסיכותרפיה, אקטיביזם חברתי, אוהלי הזעה, טקסי אֵבל ואף תיפוף.

אבל יכול להיות שהבעיה איננה שמשהו חסר בדרך הבודהיסטית אלא שפשוט לא עקבנו אחר המסלול המלא של הריפוי שמציע הבודהה.
דרכו של הבודהה התבססה לא רק על תרגולי תשומת לב, ריכוז ותובנה, אלא גם על מידות טובות, המתחילות בחמשת כללי המוסר. למעשה, כללי המוסר מהווים את הצעד הראשון בדרך. במערב יש נטייה להתייחס בביטול אל חמשת הכללים, כאילו היו חוקים של סאנדיי-סקול הכבולים לנורמות תרבותיות ישנות שכבר אינן רלבנטיות לחברתנו המודרנית, אבל זוהי החמצה של התפקיד שהבודהה ייעד להם: הם חלק ממהלך הטיפול בתודעות פצועות. בפרט הם מכוונים לרפא שני חוליים שמונחים ביסוד ההערכה העצמית הנמוכה: חרטה והכחשה.

כאשר פעולותינו אינן עולות בקנה אחד עם סטנדרטים מסוימים של התנהגות, אנו עושים אחת משתיים: 1) מתחרטים על הפעולות, או 2) נוקטים אחד משני סוגים של הכחשה: או א. מכחישים שפעולותינו אכן קרו או ב. מכחישים שהסטנדרטים שלפיהם הן נבחנות הם באמת תקפים.

התגובות האלה הן כמו פצעים בתודעה. חרטה היא פצע פתוח, רגיש למגע, בעוד הכחשה היא כמו רקמה מצולקת נוקשה ומעוותת מסביב לנקודה רגישה.

כאשר התודעה פצועה באופנים האלה, היא אינה יכולה להשתקע בנינוחות בהווה, שכן היא מוצאת את עצמה נחה על בשר חי חשוף או על חבורה שנסתיידה. גם כאשר היא נאלצת להישאר בהווה, נוכחותה בו מתוחה, מסולפת וחלקית, וכך התובנות שהיא משיגה נוטות להיות מסולפות וחלקיות גם הן. רק אם התודעה משוחררת מפצעים ומצלקות ניתן לצפות ממנה להשתקע בנינוחות ובחופשיות בהווה ולהצמיח התבוננות בלתי מסולפת.

כאן נכנסים חמשת כללי המוסר: הם מיועדים לרפא את הפצעים והצלקות האלה. הערכה עצמית בריאה באה מחיים לאור מערכת סטנדרטים שהם מעשיים, ברורים, אנושיים וראויים לכבוד; חמשת כללי המוסר מנוסחים כך שהם מספקים מערכת סטנדרטים כזאת בדיוק.

מעשיים: הסטנדרטים הנקבעים בכללי המוסר הם פשוטים - אין הרג מכוּוָן, גנבה, התנהגות מינית מזיקה, שקר ונטילת חומרים משכרים.

זה אפשרי לחלוטין לחיות לפי הסטנדרטים האלה. לא תמיד קל או נוח, אבל תמיד אפשרי. ראיתי מאמצים לתרגם את כללי המוסר לסטנדרטים שנשמעים יותר נשגבים ונאצלים – להבין את הכלל השני, למשל, כאוסר ניצול לרעה של משאבי כדור הארץ – אבל אפילו האנשים שמנסחים כך מחדש את הכללים מודים שבלתי אפשרי לחיות לפיהם.
כל מי שטיפל באנשים פגועים נפשית יודע שלעיתים קרובות הנזק נגרם מקבלת סטנדרטים שאי-אפשר לחיות לפיהם. אם אתה יכול לתת לאנשים סטנדרטים שדורשים מעט מאמץ ותשומת לב אבל אפשר לעמוד בהם, ההערכה העצמית שלהם נוסקת בצורה דרמטית כשהם מגלים שלמעשה הם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים האלה. או אז הם יכולים להתמודד בביטחון עם משימות תובעניות יותר.

ברורים: כללי המוסר מנוסחים בלי אבל, בלי אם ובלי תוספות. פירוש הדבר הוא שהם נותנים הכוונה מאוד ברורה ואינם משאירים מקום להבלים או לרציונליזציות לא-לגמרי-כנות. פעולה מתאימה לכללים או לא מתאימה להם. שוב, לאורם של סטנדרטים מסוג זה בריא מאוד לחיות. כל מי שגידל ילדים מצא שאף כי הם עשויים להתלונן על חוקים נוקשים, למעשה הם מרגישים בטוחים יותר איתם מאשר עם חוקים מעורפלים שתמיד פתוחים למשא-ומתן. חוקים ברורים אינם מאפשרים למניעים נסתרים להתגנב בדלת האחורית של התודעה. אם, למשל, הכלל נגד הרג היה מתיר לך להרוג יצורים חיים כאשר נוכחותם גורמת אי-נוחות, זה היה מציב את הנוחות שלך במעמד גבוה יותר מזה של החמלה שלך לחיים. נוחות היתה הופכת להיות הסטנדרט שלא נאמר – וכפי שכולנו יודעים, סטנדרטים לא נאמרים מספקים מרחבים עצומים של קרקע פורייה לצמיחת צביעות והכחשה. לעומת זאת, אם אתה דבק בסטנדרטים של כללי המוסר, אזי כמו שהבודהה אמר, אתה מספק ביטחון בלתי מוגבל לחיי הכול. אין תנאים שבהם תיטול חיים של יצורים אחרים, לא חשוב כמה לא נוח לך הקיום שלהם. במונחים של הכללים האחרים, אתה מספק ביטחון בלתי מוגבל לרכושם ולמיניות שלהם, וכנות ותשומת לב בלתי מוגבלות לתקשורת שלך אתם. כאשר אתה מוצא שאתה יכול לסמוך על עצמך בנושאים כאלה, אתה משיג תחושת כבוד עצמי בריאה ללא ספק.

אנושיים: כללי המוסר מיטיבים הן עם האדם שמקיים אותם הן עם האנשים אשר מושפעים מפעולותיו. אם אתה מקיים אותם, מכוון את עצמך על פי תורת הקרמה, המלמדת שהכוחות החשובים ביותר בעיצוב האופן שבו אתה חווה את העולם הם המחשבות, המלים והמעשים המכוונים שבחרת ברגע הנוכחי. פירוש הדבר הוא שאתה לא חסר חשיבות. בכל פעם שאתה בוחר במשהו – בבית, בעבודה, במשחק - אתה מתרגל את כוחך בעיצוב המתמשך של העולם. בו בזמן העיקרון הזה מאפשר לך למדוד את עצמך במונחים שהם לחלוטין בשליטתך: פעולותיך המכוּוָנות ברגע הנוכחי. במלים אחרות, הם אינם כופים עליך למדוד את עצמך במונחים של מראה חיצוני, כוח, שכל, כשרון פיננסי או כל קריטריון אחר שנשען פחות על הקרמה הנוכחית שלך מאשר על קרמה מהעבר. הם גם אינם פורטים על רגשי אשם או מאלצים אותך לקונן על משוגות העבר. במקום זה הם ממקדים את תשומת הלב שלך באפשרות הנוכחת תמיד לחיות על פי הסטנדרטים שלך כאן ועכשיו. אם אתה חי במחיצת אנשים שמקיימים את הכללים, אתה מוצא שההתנהלות אתם אינה מקור לחוסר אמון או לחשש. הם מתייחסים אל משאלתך להיות מאושר כאל בת דמותה של משאלתם שלהם. ערכם כפרטים אינו תלוי במצבים שבהם חייבים להיות מנצחים ומפסידים. כאשר הם מדברים על פיתוח טוב לב אוהב ותשומת לב במדיטציה שלהם אתה רואה את זה משתקף בפעולות שלהם. בדרך זו כללי המוסר מעודדים לא רק פרטים בריאים אלא גם חברה בריאה, חברה שבה כבוד עצמי וכבוד הדדי אינם מנוגדים זה לזה.

ראויים לכבוד: כאשר אתה מאמץ מערכת סטנדרטים חשוב לדעת של מי הסטנדרטים האלה ולראות מאיפה הסטנדרטים האלה מגיעים, כי למעשה אתה מצטרף לקבוצה שלהם, מבקש את אישורם ומקבל את הקריטריונים שלהם לטוב ורע. במקרה זה לא יכולת לבקש לך קבוצה טובה יותר להצטרף אליה: הבודהה ותלמידיו הנאצלים. חמשת כללי המוסר מכונים: "סטנדרטים הפונים אל הנאצלים." ממה שהכתבים מספרים לנו על האנשים הנאצלים, אלה אינם אנשים שמקבלים סטנדרטים פשוט על בסיס פופולריות. הם סיכנו את חייהם כדי לראות מה מוביל לאושר אמיתי, וראו במו עיניהם, למשל, שכל שקר הוא פתולוגי וכל קיום יחסי מין מחוץ למערכת יחסים יציבה ומחויבת הוא לא בטוח, לא חשוב כמה מהר זה מתגלה. אנשים אחרים אולי לא יכבדו אותך אם תחיה לפי חמשת הכללים, אבל אנשים נאצלים יעשו זאת, והערכתם שווה יותר מזו של כל אחד אחר בעולם.

כעת, אנשים רבים מוצאים שזאת נחמה מפוקפקת להצטרף לקבוצה אבסטרקטית כזאת, במיוחד אם הם עצמם טרם פגשו אנשים נאצלים. קשה להיות טוב לב ונדיב כאשר החברה המיידית הסובבת אותך לועגת בגלוי לתכונות האלה ומעריכה דברים כמו נועזות מינית או מיומנויות עסקיות של חיית טרף.

זו הנקודה בה קהילות בודהיסטיות יכולות להשתלב. יהיה מאוד מועיל אם קבוצות בודהיסטיות יפרשו בגלוי מהמגמה הבלתי-מוסרית השלטת בתרבות שלנו ויודיעו בדרכי נועם שהן מעריכות טוב לב ואיפוק בקרב חבריהן. בעשותן כך הן יספקו סביבה בריאה לאימוץ מלא של דרך הריפוי של הבודהה: תרגולם של ריכוז ותובנה בחיים המוקדשים לפעילות מוסרית. במקומות שיש בהם מסגרות כאלה אנו מוצאים שמדיטציה אינה זקוקה למיתוס או העמדת פנים שיתמכו בה, כי היא מבוססת על המציאות של חיים שנחיים היטב. אתה יכול לבחון את הסטנדרטים שלפיהם אתה חי ואז לנשום ולנשוף בנוחות – לא כמו פרח או הר, אלא כמו אדם שלם ואחראי. שכן זה מה שהינך.