אבל לפני הרהורי, הנה התרגום מהפאלי:
"כך שמעתי, פעם אחת שהה המבוֹרך בחורשת גֶ'טָה, בגנו של אֲנַאטְהַפּינְדיקַה בּקרבת סַאוַטְּהי. כשהלילה התקרב לסיומו, ניגש אל המבורך רוֹהיטסה, בנו של יצור שמיימי, כשהוא ממלא באור את החורשה כולה בהופעתו הזוהרת. לאחר שניגש אל המבורך ובּירכו לשלום, הוא נעמד בצידו האחד ואמר למבורך:
"אדוני, האם אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות או להגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש?"
"חבר", [אמר המבורך לרוֹהיטסה], "אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש".
"כמה נפלא אדוני" [ענה רוהיטסה], "כמה יוצא דופן אדוני! עד כמה זה בוטא היטב על ידי המבורך: 'אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש'.
בעבר אדוני, הייתי חכם בשם רוֹהיטסה, בנו של איש כפר ובעל כוחות מיוחדים, המסוגל לנוע בשמיים. אז אדוני, מהירותי היתה כְּשל קַשָת מיומן ומנוסה, שידיו מיומנות והוא מומחה בקשתוּת אשר מסוגל לירות חץ קל ללא קושי, לעבר צילו של עץ הפלמירה. הצעד הארוך שלי נראה כאילו הוא [משתרע] מהאוקינוס המזרחי ועד לאוקינוס המערבי. אז אדוני, בשבילי, בעל מהירות כזאת וצעד ארוך שכזה, התעוררה המשאלה: 'אני אגיע אל סוף העולם על ידי הליכה'.
וכך אדוני, עם תוחלת חיים של מאה שנה, חייתי במשך מאה שנה והלכתי [אל סוף העולם] במשך מאה שנה. זאת, מלבד [הזמן] שבו טעמתי, אכלתי, סעדתי ושתיתי, עשיתי את צרכיי, הטלתי את מימיי והרחקתי את העייפות באמצעות שינה. אבל לא הגעתי אל סוף העולם ומתתי באמצע הדרך.
כמה נפלא אדוני, כמה יוצא דופן אדוני! עד כמה זה בוטא היטב על ידי המבורך: 'אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש'".
"חבר", [אמר המבורך לרוֹהיטסה], "אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש, אבל אינני אומר, כי אפשר יהיה לשים קץ לאי-הנחת, הכאב והסבל, בלי להגיע לסוף העולם. יתר על כן חבר, רק ביחס לגוף בעל גודל זה, עם תודעה ותפיסה, אני מכריז על העולם, על מקור העולם, על הפסקתו של העולם ועל הדרך שמובילה להפסקתו של העולם.
אי אפשר להגיע לסוף העולם בהליכה;
אך בלי להגיע לסוף העולם,
אי אפשר להשתחרר מאי-הנחת, הכאב והסבל.
לכן החכם, זה שיודע את העולם,
שהגיע אל סוף העולם, ואל סופה של הדרך הרוחנית;
לאחר שהוא חווה את סוף העולם,
שלֵו,
הוא אינו משתוקק לעולם זה או [לעולם] אחר".
דיאלוג זה נראה קצת הזוי, שכן השאלה שמתעוררת (לפחות אצלי), היא למה רוהיטסה שואל שאלה שלמראית עין נראית קצת טיפשית, קרי, האם אפשר בהליכה, להגיע אל אותו המקום בו אין לידה, הזדקנות, מוות ולידה מחדש (כלומר, להגיע בהליכה אל השיחרור מהסמסרה, מעגל הלידות והמיתות). האם רוהיטסה באמת חושב שאפשר "ללכת" למקום כזה? ולמה מתכוון הבודהה באומרו כי אי אפשר להגיע בהליכה לסוף העולם, אך בלי להגיע לסוף העולם אי אפשר לשים קץ לאי-הנחת, הכאב והסבל (דוקהה)?
במקרה הנוכחי, כמו במקרים לא מעטים בדרשות הבודהה שבקנון הפאלי, כדי להבין את המתרחש בין הנפשות הפועלות, יש צורך להכיר את השקפות העולם שרווחו בתקופתו של הבודהה. הרי הבודהה לא לימד בחלל ריק. תלמידיו ומחפשים רוחניים שבאו לשאול אותו שאלות, יצאו מתוך הנחות שונות והחזיקו ברעיונות לגבי העולם והדרך הרוחנית. הבנה של הקונטקסט הדתי-רוחני בו חי ולימד הבודהה, יכולה לעזור לנו להבין יותר טוב את הכוונה של הצד השואל (במקרה הזה רוהיטסה), ואת תשובותיו של הבודהה.
אם כך, מה בעצם שואל רוהיטסה?
העולם הרוחני-דתי בתקופתו של הבודהה, התבסס בעיקרו על התפיסה הוֵדִית. הוֵדוֹת (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA), הם הכתבים העתיקים ביותר של התרבות ההודית, ובהם מזמורי הלל לאלים שונים, מיתוסים בדבר מקור העולם ומבנהו, והסברים על האופן שיש לבצע את הפולחן (אלו נמצאים בברהמנות). בעולם הוֵדִי, הברהמין (הכוהן הוֵדִי), הקורבן והפולחן, היוו ציר מרכזי בחיים הדתיים. הברהמין היה זה שגישר בין עולם האדם לעולם האלים באמצעות הפולחן (והאש בתפקיד מרכזי), ודאג לכך שהסדר הקוסמי יישאר על כנו. העולם הוֵדִי התבסס על תפיסה קוסמולוגית המחלקת את היקום לעולמם של בני האדם, החיות והצמחים, עולם האלים והאלים-למחצה, והעולם השמיימי הגבוה ביותר בסוף השמיים, גן העדן הוֵדִי. גן עדן זה, הוא מקום מושבו של יַמַה, בן האנוש הראשון שהגיע אליו, ופתח את הדרך לכל מי שבא בעקבותיו (ריג וֵדה 10.14). מי שמצליח להגיע אל עולם שמיימי זה, אינו עוזב אותו לעולם. זהו עולם בו אין צער או סבל פיזי (בְּרִיהַדַאַרַנְיַקַה אוּפַּנישד 5.10.1), ואין בו פחד מהיזדקנות או פחד בכלל. זהו מקום של עונג (קַטְהַה אוּפַּנישד 1.1.12).
אם כן, איך אפשר להגיע לגן עדן זה שנמצא בסוף השמיים, בקצה העולם?
כדי להגיע אל גן עדן זה, עולמו של יַמַה, חובה לבצע את הפולחן הוֵדִי בדיוק מושלם. הפולחן הוֵדִי הוא דבר מורכב ביותר, שדורש דיוק בבניית המזבח, ביצוע הפולחן במדויק (כשהמנחות יכולות להיות חלב, חמאה, משקה ששמו סומה או חיות שונות), ושינון המנטרות במקצב הנכון. הקורבן בתהליך זה, נתפס כדבר שישיג עבור המקריב (זה שמשלם עבור הפולחן), מקום בעולם השמיימי לאחר המוות.
הריטואל הוֵדִי מדומה לעיתים קרובות למסע, כשהקורבן עצמו הוא כלי רכב שמובל על ידי הברהמין אל גן העדן הוֵדִי. המסע הזה אל העולם השמיימי יכול להתרחש לאחר המוות (באמצעות מעשיו הטובים של המנוח, וכאשר טקס האשכבה נעשה כמו שצריך על ידי משפחתו [ריג וֵדה 10.14.8]), אך הוא יכול להתרחש גם בחיים האלה, אם מבצעים את הפולחן באופן מושלם. אז, הקורבן הוא הספינה, ואילו הברהמינים הם התורן והמשוטים שמובילים את הספינה אל העולם השמיימי. לעיתים נאמר שהברהמין מקבל דמות של ציפור, כשהמנטרות משמשות לו ככנפיים (pa¤caviü÷a bràhmaõa 5.1.10 ו- Aitareya bràhmaõa 3.25).
על פי תפיסה זו, גן העדן הוא מ-ק-ו-ם ב-ס-ו-ף ה-ש-מ-י-י-ם, מ-ק-ו-ם ב-ס-ו-ף ה-ע-ו-ל-ם. מעניין לציין, שגם בתפיסה הג'ייניסטיתhttp://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D), שאינה חלק מהמסורת הוֵדית, ישנו "מקום" מעבר לעולם השמיימי, ממש בקצה העולם, אליו מגיעות הנשמות של אלו שהשתחררו ושוכנות בו לנצח.
לאור תפיסה זו, שמופיע בוֵדות, בברהמנות, בספרות האוּפַּנישדית http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%93, ואף במחשבה הג'ייניסטית, הקריאה ב"דרשה לרוהיטסה" הופכת למובנת יותר, ונראה כי שאלתו של רוהיטסה משקפת רעיון זה, שרואה בהגעה לגן העדן בקצה השמיים, את השיחרור מעוּלוֹ של העולם הזה: עולם בו יש לידה, זיקנה, מוות ולידה מחודשת. גן עדן זה, שנמצא בסוף היקום, הוא מקום שאפשר ורצוי מאוד להגיע אליו, שכן שם נשארים לנצח. שם לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש (תפיסה שאינה שונה מהתפיסה היהודית-נוצרית-מוסלמית בדבר קיומו של גן עדן).
אם נחזור עכשיו חזרה אל הדרשה שלנו, ניתן לומר כי שאלתו של רוהיטסה: "האם אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות או להגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש", מבטאת את הרעיון כי ישנו ממש "מקום" בסוף העולם, מקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש. שאלתו משקפת את הרעיון הקוסמולוגי הוֵדִי, בדבר גן עדן הממוקם בסוף השמיים. יתר על כן, כשרוהיטסה מספר לבודהה על נסיונו להגיע לסוף העולם, הוא מתאר את עצמו כ"חכם בעל כוחות מיוחדים" (כשהמילה ל"חכם" כאן היא "אישׁי" בפאלי, ו"רישי" בסנסקריט, מושג המתאר את החכמים ששמעו את הוֵדִוֹת בחזיונם, שוב, רמז נוסף). הליכתו, הוא מספר, לא היתה הליכה "רגילה". הוא ידע ללכת בשמיים במהירות אדירה, מה שאִפשר לו לנוע כציפור, ממש כפי שהברהמינים מתוארים בוֵדִוֹת. לכן, ניתן לפרש את ה"ההליכה" עליה מרמז רוהיטסה, ולומר כי היא מכוונת לרעיון כי ישנו מקום ממשי וחיצוני בסוף העולם בו נשארים לנצח, מקום שאליו אפשר להגיע על ידי "הליכה" מיוחדת. אם לא במהלך החיים, אז בוודאי לאחר המוות (בריג וֵדה 10.14.7-10 לדוגמא, מתואר מסעו של המת בדרך אל העולם של יַמַה).
אז למה מתכוון הבודהה באומרו, כי "אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש, אבל אינני אומר, כי אפשר יהיה לשים קץ לאי-הנחת, הכאב והסבל, בלי להגיע לסוף העולם"?
מהו אותו "עולם" (loka) עליו מדבר הבודהה? האם הוא מתכוון ל"עולם" כפי שאנחנו מבינים מילה זו בדרך כלל, כלומר, העולם out there?
המושג "עולם" מופיע בקנון הפאלי בהקשר של "חמשת המצרפים" (הגוף, התחוּשות, התפיסות, ההתניוֹת וההכּרה שהם ה"דלק" של קיומנו). המילה "עולם", אינה מופיעה כתיאור של העולם "שם בחוץ" (וזה בלי לשלול או להתייחס לקיומו או אי קיומו האובייקטיבי של העולם). הבודהה נשאל בדרשות רבות מהו העולם, ותשובתו מתייחסת לאדם בלבד: "העולם" הוא חמשת המצרפים, שהם התהליך החושי, הריגשי והקוגניטיבי דרכו אנו מעבדים את הרשמים השונים (AN IV.430, SN IV.52). אז איך מגיעים לסוף העולם? איך מגיעים לאותו מצב בו "לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש"? איך מגיעים אל השלווה?
ב"דרשה על העולם", שואל הבודהה את תלמידיו "מהו מקור העולם ומהו סופו של העולם"? תשובתו מופיעה מיד אחר כך:
"על בסיס העין והצורה, מתעוררת הכרת-העין. המפגש בין השלושה הוא המגע. על בסיס המגע יש תחושה. על בסיס התחושה יש הישתוקקות. בגלל ההישתוקקות יש הצמדות. בגלל ההיצמדות, יש התהוות. בגלל ההתהוות, יש לידה. בגלל הלידה, יש דאגה, צער, כאב, אבלוּת, עצב, זיקנה ומוות; זהו מקורו של העולם.
על בסיס האוזן והקול, האף והריח, הלשון והטעם, הגוף והמגע, התודעה והאובייקטים המנטלים, מתעוררת הכּרת-האוזן, הכּרת-האף, הכּרת-הלשון, הכּרת-הגוף והכּרת-התודעה. המפגש בין השלושה הוא המגע. על בסיס המגע יש תחושה. על בסיס התחושה יש הישתוקקות. בגלל ההישתוקקות יש הצמדות. בגלל ההיצמדות, יש התהוות. בגלל ההתהוות, יש לידה. בגלל הלידה, יש דאגה, צער, כאב, אבלוּת, עצב, זיקנה ומוות; זהו מקורו של העולם.
ומהו סופו של העולם נזירים? על בסיס העין והצורה, האוזן הקול, האף והריח, הלשון והטעם, הגוף והמגע, התודעה והאובייקטים המנטלים, מתעוררת הכרת-העין, הכּרת-האוזן, הכּרת-האף, הכּרת-הלשון, הכּרת-הגוף והכּרת-התודעה. המפגש בין השלושה הוא המגע. על בסיס המגע יש תחושה. על בסיס התחושה יש הישתוקקות. אבל עם היעלמותה, דעיכתה והפסקתה של ההישתוקקות, מפסיקה ההיצמדוּת; מהפסקת ההיצמדוּת מפסיקה ההתהוות; מהפסקת ההתהוות, מפסיקה הלידה; מהפסקת הלידה, מפסיקים הדאגה, צער, כאב, אבלוּת, עצב, זיקנה ומוות; כל הסבל המיותר נפסק. זהו סופו של העולם נזירים". [SN II. 73-4]
ה"עולם" על פי הבודהה, הוא העולם שנוצר מתוך ההישתוקקות וההיצמדות שלנו אל הקלט החושי (חמשת החושים והתופעות המנטליות). הבודהה אינו מתייחס לעולם ב"חוץ", שכן ה"חוץ" אינו רלוונטי לשיחרור מאי-הנחת, הכאב והסבל. אנו חווים את ה"עולם שבחוץ" מתוך ההישתוקקות, ההיצמדות והדחייה. זה העולם ש-ל-נ-ו. הפסקתה של ההישתוקקות, מפסיקה את ההיצמדוּת, את ההתהוות, הלידה, הדאגה, הצער, הכאב, האבלוּת, העצב, הזיקנה והמוות. לא צריך "ללכת" לשום מקום. אין באמת "מקום" בסוף העולם בו אין לידה זיקנה ומוות. כשמפסיקה ההישתוקקות, מפסיק העולם אותו הכרנו עד עכשיו: עולם של תנועה מתמדת בין משיכה ודחייה. התנועה מתוך מרכז פיקטיבי לו אנו קוראים "אני". לאחר שמכירים את "עולם ההישתוקקות", כלומר את עצמנו ותגובותינו, אפשר להגיע אל סופו של העולם הזה, אל סופה של ההישתוקקות והדחייה. ובדברי הבודהה:
"...החכם, זה שיודע את העולם,
שהגיע אל סוף העולם, ואל סופה של הדרך הרוחנית;
לאחר שהוא חווה את סוף העולם,
שלֵו,
הוא אינו משתוקק לעולם זה או [לעולם] אחר".