לא רוצה לחכות שיקליטו את קולי ויחכו למותי. אני רוצה עכשיו לומר שאני התעוררתי באיזושהי צורה, וכן, גם אצלי הייתה מעורבת נשיקה גברית ומוות. ההתעוררות הנצה בפסח האחרון וכיוון שהיא עדיין כאן איתי בתל-אביב, נכנסת לתוך המקלדת, אני מרשה לה לספר את עצמה בגוף ראשון. למזלי ולשמחתי זכיתי להיות בשני הקורסים שהיו השנה עם כריסטופר. בראשון התאפשר לי לנהל ובשני לשבת. לא מזמן תיארתי את המפגש הראשון עם כריסטופר פה בנרג'י http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/087/865.html
בפסח הזה קיבלתי כל-כך הרבה פירות מהתרגול שהיו רגעים בהם הרגשתי שהפירות נוחתים עליי בקצב מהיר מדי, כאילו אני יושבת על חוף טרופי בעיצומה של סופת קוקוסים הנוחתים עלי ללא רצוני.
בקורס הראשון זכיתי לביקור של אחד האורחים החשובים שלי, אורח הספק בתחום הרומנטי. ביקור שכזה בזמן של ריטריט, בזמן שאת מנהלת את הקורס עם צוות קסום וגברי במיוחד, בזמן שהמורות המוערכות עלייך לידך להכוונך – הוא מתנה ענקית. לא שהבנתי את זה מיד, האמת שהתנגדתי בכל כוחי למתנה הזו וכך כתבתי ביומני בערב הראשון: "לילה טוב חמודה. אני איתך, גם כשאת חושבת שאת מכוערת ושאף אחד לא יאהב אותך. וכן, אין מה לעשות הרגעים האלו חוזרים, הם לא נעלמו לחלוטין, נכון שהם כבר לא מנהלים לי את החיים, אבל כשרע וכשהם עולים הם עצומים! ומשתלטים. ואני צריכה להיות עם זה, עם הבכי וההיסחפות אחר הסיפור השלילי".
בסופו של דבר, בזכות כל התנאים שציינתי לעיל, הצלחתי לזהות שזו מתנה ולתת לספק לעבור דרכי. ממש להכיר אותו באינטימיות, לבכות בגללו, להתייאש ולבסוף לִבְחוֹר לומר לו לא, ממש להגיע למצב בו אני אומרת לספק שהוא כבר לא אורח רצוי, שאני לא מאמינה לו יותר. שלא משנה מה הוא יעולל, אני לא נותנת לו להיות אורח הכבוד בתודעתי. זה שהוא מגייס לטובתו צמרמורות, זיעה קרה וכאב בטן ענק בזמן שאני מדברת עם בחור שמוצא חן בעיניי – לא יעזור לו יותר. הצלחתי לעמוד כמו סמוראית עם חרב בשער תודעתי ולומר לספק שמערכת היחסים שלנו, שנמשכה לפחות עשרים שנה, מסתיימת לאלתר. לא איכפת לי שהוא יתאדה וייעלם, אני מוכנה לומר עליו 'קדיש' ברצון. אמרתי לו שאני אהובה על ידִי ואני לא צריכה אותו להגן עליי או לגרום לי לשכב עם מישהו כדי להרגיש יותר גרוע ושוב נזנחת. אני אהובה על ידִי, על ידֵי כל אנזים וכל תא שמרכיב אותי, ולכן אין לו, לספק הרומנטי, כבר אצל מי לשכון בגופי, אפילו לא להתארח לרגע.
מי שראה אותי בקורס הזה וראה את החיוכים העצומים שהתהדרתי בהם אולי יכול עכשיו להבין את המקור שלהם. וכן, הייתה שם נשיקה גברית ברקע, אבל אֶת היותי נאהבת באופן טוטאלי סיפקתי בעצמי. התהלכתי חופשייה כמו תינוקת שזה עתה לומדת ללכת והיא מלאה בַחדווה האוהבת של הוריה הגאים. הלכתי כמודדת את עורי החדש הפנוי מהספק. מודדת את החופש התפור, הפלא ופלא, בדיוק למידותיי.
ובלילה ההוא כתבתי: "כ"כ טוב לי שאני אפילו לא צריכה לכתוב את זה. והנה עכשיו מול החלון והרוח והענפים והאור שמרצד על הרצפה ולא מצליחה שוב לישון, חושבת למה לא לכתוב משהו. כמה מילים שלא יצליחו לתאר את החוויה את היומיים האחרונים שהם פשוט חופש עילאי בלי ששום דבר בחיים שלי לא השתנה. הספר לא בחוץ והחבר לא בפנים ובכל זאת אני חופשייה. וכמה חופשייה. ממש. עד שקשה להכיל כמעט. ובאמת כמעט. וגם הניסים שיש מול הניהול שקורה מעצמו ורגעים אחרי רגעים של נוכחות".
אחרי יומיים של כמו אורגזמה מתמשכת (כן, גם אורגזמה תודעתית היא חלק מעולם הדהרמה) הספק המתוחכם הצליח לחדור שוב לגופי. הפעם הוא התיישב על הפחד האמנותי שלי. על הרצון שלי להיות סופרת. רצון עליו התחייבתי במעגל שיתוף של הדי.אף.פי בפסח שלפני שלוש שנים, באוזני אותו הכריסטופר. תבינו שזה היה רצון שהוביל אותי לנטוש לשנתיים את תל-אביב, לגור במקסיקו, באר-שבע וניו-יורק לסירוגין, לערוך את הספר שלוש פעמים, לקבל מכתבי דחייה רבים ועדיין לא לדעת מה יעלה בגורלו. זה רצון שהיה איתי בערך מהגיל שבו באמת התחלתי ללכת, והעז להתגלם בבהירות בזכות הדהרמה. ובאחת, שוב הצמרמורת בגוף, אותה צמרמורת לופתת, שהייתה ייחודית לרגעים בהם דיברתי עם בחור נחשק, התגנבה לאמצע המדיטציה בזמן שחשבתי על כתיבת הספר הבא שלי שיעסוק באהבה.
הפעם יכולתי לזהות את הצמרמורת ומיד לקשר אותה לידידי-לשעבר הספק. אבל להסתכל בו ולומר לו ללכת ושאני לא מאמינה לו – לא הצלחתי. וכך באותו אחר-הצהריים בו הייתי סוף-סוף אהובה ומוחזקת על ידִי – אפשרתי לַספק היצירתי להתארח. זה לא שממש הייתה לי בררה. בחיוך קלוש ובדמעות שחושבות שאין מה לעשות, ובעצם לא נורא כי גם אם אף פעם לא אהיה סופרת, אני אהיה אהובה. זו אולי תובנה חשובה, אבל לא כשהיא נובעת ממקום כנוע ומיואש. ומה אני אגיד לכם, למשמע הקול הפנימי הזה, הספק היצירתי התנחל כמו היהודים בשטחים הכבושים וגרגר בהנאה. מה זה גרגר, ערך מצעדים ונופף בדגלים חוגג את חזרתו כאילו כבש שוב את הכותל המערבי.
למזלי באותו הערב הייתה חקירה עם כריסטופר ומישהי התנדבה לתרגם במקומי, כך שיכולתי לשבת באמצע האולם וליהנות. הכוונה ליהנות בבכי. בבכי וברעדה. לחוות שוב את הצמרמורות, את כאב ההתנחלות הסופית של הספק, שעה שבחור צעיר עלה ושאל את כריסטופר למה התכוון כשאמר "לסמוך על המסתורין". אני לא יודעת להסביר מה במילים שהשניים החליפו ביניהם גרם לי לעצום עיניים ולהרגיש מובסת. מתרחקת מעצמי, לא מסוגלת לסמוך על המסתורין, על חוסר הידיעה, על העולם שימשיך להחזיק אותי, על האדמה שתהיה שם. פתאום זה נשמע שאני כפוית טובה, איך תוך שתי יממות שכחתי מההתעוררות הגדולה שלא חשבתי שהיא אפשרית בכלל, שכחתי שאני לא צריכה "להיות עם" הספק, שאני יכולה לבחור בנחישות של סמוראית להניף מעל המחשבות חרב אוהבת ומגנה. שכחתי שהפכתי לאהובה עם חיוכים פנימיים אינסופיים.
אכן, באותה חקירה, שהרגישה כאילו היא נמשכת כנצח, נפלתי חזק. שכחתי הכול. אלא שבאופן פלאי נקראתי להתקרב לבמה כדי לתרגם, וכך קרה שישבתי לרגלי הבמה, אוזניי מקשיבות לכריסטופר והעיניים נעוצות בפסל הבודהה האדום שיד נסתרת הניחה. מעולם לא חוויתי ואני חושבת שאני גם לא מאמינה בחוויות מיסטיות, אבל אני נשבעת לכם שהבודהה חייך אליי. וכמו בסרט מצויר הוא גם התנועע, בעדינות, באופן כמעט בלתי מורגש, כמו הודי טוב, הוא נע במקומו וחייך אליי בזמן שכריסטופר בחר לדבר דווקא על אומנים, על סופרים ומשוררים שסומכים על המסתורין. שהם אלו שמראים לנו איך צריך לחיות, שהם נוגעים בחיים ומצליחים להעביר אותם הלאה, חיים בשביל לחיות. והמילים הללו שימשו תחליף נהדר לחרב הסמוראית, הן השתיקו את הספק ואמרו לו בצורה אחרת שהוא פיקציה, שהבודהה ודורי דורות של יצירתיות משחקים לפניי וחיים בתוכי, ואם אין לו ברירה הוא יכול לקחת בהם חלק, אבל שלא ייצפה להיות אורח הכבוד אלא החשוד המיידי.
וכך, אם בריטריט הראשון ההתכוונות שלי הייתה לא לתת לדברים חיצוניים, בעיקר אהבות חיצוניות, להשפיע עלי – אזי ההתכוונות בריטריט השני הייתה להמשיך ולכוון את עצמי להיות סופרת.
אני חייבת להוסיף אירוע מהקורס השני. ביום הלפני אחרון הייתי בדרכי לשעת כתיבה. כן, כריטסופר הציע לי לשבץ זמני כתיבה בלוח הזמנים, ובאחד החדרים ארגנתי לי כיסא, מחברת ופסל של בודהה. ביציאה מבניין המגורים הבחנתי בחתול הג'ינג'י ובנחמדות הרמתי אותו, הנחתי אותו בחוץ והמשכתי אל עבר חדר הכתיבה תוך שאני מתבוננת בנמרצות של החתול, חושבת כמה טוב שהוא לא נעלב ממני. להפתעתי בתוך חדר הכתיבה התרוצצה לה בחוסר נוחות ציפור. ציפור דרור בחדר הגדול נחבטת אל החלונות הגדולים האטומים. מיהרתי לפתוח את התריסים דרכם היא נכנסה אבל היא לא הבחינה במעשיי והמשיכה לרחף מעל. הלכתי לפתוח לה את דלת החדר ובאותה השנייה ממש - ממש משום מקום הגיח החתול הג'ינג'י. החתול זינק לעבר הציפור המופתעת, תפס אותה בפיו תוך ששניהם מתנפצים אל הקיר והיא כנראה שוברת מפרקתה ומאבדת את חייה ואז ברח משם עם השלל בפיו, מהיר כמו הרוח. אני, נרעשת מהמוות שזה עתה הייתי עדה לו, יצאתי החוצה ונעצרתי מיד. יצאתי אל עולם שהמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה, כאילו חיים לא נלקחו עכשיו, כאילו לא חסרה ציפור במניין הציפורים בשמיים. עמדתי המומה על המדרגות המשקיפות אל אולם המדיטציה, מחזיקה את כפות ידיי צמודות זו לזו ולמרכז החזה. עמדתי עד שהנשימה שלי חזרה לעצמה וידעתי שאני לא יכולה לשתוק את הסיפור הזה בפנים. שזה היה מחזה גדול מדי בשביל לצפות בו לבדי. שסימני השאלה רועמים בי בצורה שלא נותנת מנוח. לילה הייתה שקועה בשיחה עם יוגי, אבל כמו רומיאו שחיכה ליוליה מתחת לביתה, החלטתי להתייצב ולהמתין. שמעתי את לילה אומרת את צמד המילים NO SELF וזה עזר לי להמשיך לעמוד שם אל מול הקולות שאמרו בתוכי: 'עזבי, מה כבר קרה' וגם אל מול הקולות המחפשים להאשים אותי בעשייה לא נכונה. לאחר זמן לילה התפנתה והתיישבה איתי. לא תכננתי שעם הישיבה הבכי יתפרץ ויבקע, יאותת לי עד כמה עצומה וקשה הייתה החוויה. יצא לי בכי קשה ומפתיע שהתקשה להכיל את עצמו, התקשה לתת למילים לצאת, למרות שהיה לי ברור בן-רגע כמה החיים הם באמת טבע, והמחשבה שלנו היא זו שמייצרת את הסיפור ואת הסבל. הבכי היה כמו איש פנימי שהיה עֵד לרצח והוא נמנע מלדווח מה קרה. ולילה נתנה לי לבכות אפילו שזה היה מבהיל.
"קיבלת מתנה", היא אמרה כשהצלחתי למסור את עדותי. "תני למתנה הזו למלא אותך, להכאיב לך, לרגש ולהתרגש בתוכך. תני לחוויות החיים והמוות שזכית לראות – להיות כפי שהם. תני לחתול להיות במלוא חתוליותו, ולציפור להיות ציפור שטעתה בדרכה, ולך להיות העדה. עדה בלבד. סוכנת שפתחה וסגרה דלתות מבלי רצון להרע, היית אביגיל מלאה כוונות טובות ואוהבות, והחיים שיחקו את משחקם, עברו בך."
וכך היה. אותו יום בכיתי הרבה. ראיתי שאני כועסת על החתול וכמה שזה מטופש, כי הוא עשה את המוטל עליו – להיות חתול. ובמדיטציות בהליכה התאבלתי על הציפור ובכיתי על חסרונה בין חוטי החשמל, וגם בזה לא היה טעם כי רק בני-אדם מנהלים דיאלוג עם המוות. הציפור חיה את חייה וסיימה אותם כשעפה בציפוריותה לטריטוריה אחרת.
גם זה היה פרי אדיר של התרגול, קוקוס ענק. שלושה ימים אחרי שחזרתי הביתה, אחרי שהבנתי ממושא ההתאהבות שלי בריטריט הראשון שהיחסים שהיו לנו לא יימשכו – עלה בי כאב עצום. נתתי לו למלא אותי תוך שאני מופתעת עד כמה, למרות הדחייה המאכזבת, אני עדיין אהובה על-ידִי. ואז משום מקום, עִם העצבות הרומנטית, עלה במלוא בהירותו הסיפור של החתול והציפור. שוב בכיתי על מותה של הציפור ועל אוזלת היד שהייתה לי, על החיים שנגמרו מול עיניי ועלי, שעם כל הכוונה הטובה שימשתי כסוכנת שפתחה דלתות שהובילו למוות. ואז הבנתי בדיוק את זה. אלו החיים. אי אפשר לקחת אותם באופן אישי. כל הזמן נפתחות דלתות, כל הזמן אנחנו חולפים במעברים ומשמשים בתפקידים שונים. גם בסיפור ההתאהבות הייתי רק סוכנת. הייתי אישה שפגשה גבר בנסיבות שנראו הכי מבטיחות, אבל העולם הוא הרבה יותר דינאמי והרבה פחות נאחז, ובעיקר מתרחש בקצב משלו. התאהבתי כי התאים לי להתאהב והמושא היה כמו הציפור, פשוט נקלע בדרכי. וגם ההפך הוא הנכון: המושא היה החתול שהנסיבות הפנו אותו אל הדלת הפתוחה והוא לקח מה שהזדמן לו מבלי לחשוב על איכות חייה של הציפור שנזדמנה לחדר. כל אחד "שיחק בתפקיד עצמו"; כל אחד יכול לקחת אחריות רק על עצמו, לנסות לכוון את עצמו לפתוח את הדלתות הנכונות, אבל להבין שהחיים גדולים מאיתנו וכמה טוב שכך. וכל יום מאז, ויש לי אמון שגם ברגע הזה שאתם קוראים את המילים הללו, אני אהובה. ושוב אני אהובה. ואם זו ההתעוררות שאזכה לה בחיים האלו, דייני.
בפסח הזה קיבלתי כל-כך הרבה פירות מהתרגול שהיו רגעים בהם הרגשתי שהפירות נוחתים עליי בקצב מהיר מדי, כאילו אני יושבת על חוף טרופי בעיצומה של סופת קוקוסים הנוחתים עלי ללא רצוני.
בקורס הראשון זכיתי לביקור של אחד האורחים החשובים שלי, אורח הספק בתחום הרומנטי. ביקור שכזה בזמן של ריטריט, בזמן שאת מנהלת את הקורס עם צוות קסום וגברי במיוחד, בזמן שהמורות המוערכות עלייך לידך להכוונך – הוא מתנה ענקית. לא שהבנתי את זה מיד, האמת שהתנגדתי בכל כוחי למתנה הזו וכך כתבתי ביומני בערב הראשון: "לילה טוב חמודה. אני איתך, גם כשאת חושבת שאת מכוערת ושאף אחד לא יאהב אותך. וכן, אין מה לעשות הרגעים האלו חוזרים, הם לא נעלמו לחלוטין, נכון שהם כבר לא מנהלים לי את החיים, אבל כשרע וכשהם עולים הם עצומים! ומשתלטים. ואני צריכה להיות עם זה, עם הבכי וההיסחפות אחר הסיפור השלילי".
בסופו של דבר, בזכות כל התנאים שציינתי לעיל, הצלחתי לזהות שזו מתנה ולתת לספק לעבור דרכי. ממש להכיר אותו באינטימיות, לבכות בגללו, להתייאש ולבסוף לִבְחוֹר לומר לו לא, ממש להגיע למצב בו אני אומרת לספק שהוא כבר לא אורח רצוי, שאני לא מאמינה לו יותר. שלא משנה מה הוא יעולל, אני לא נותנת לו להיות אורח הכבוד בתודעתי. זה שהוא מגייס לטובתו צמרמורות, זיעה קרה וכאב בטן ענק בזמן שאני מדברת עם בחור שמוצא חן בעיניי – לא יעזור לו יותר. הצלחתי לעמוד כמו סמוראית עם חרב בשער תודעתי ולומר לספק שמערכת היחסים שלנו, שנמשכה לפחות עשרים שנה, מסתיימת לאלתר. לא איכפת לי שהוא יתאדה וייעלם, אני מוכנה לומר עליו 'קדיש' ברצון. אמרתי לו שאני אהובה על ידִי ואני לא צריכה אותו להגן עליי או לגרום לי לשכב עם מישהו כדי להרגיש יותר גרוע ושוב נזנחת. אני אהובה על ידִי, על ידֵי כל אנזים וכל תא שמרכיב אותי, ולכן אין לו, לספק הרומנטי, כבר אצל מי לשכון בגופי, אפילו לא להתארח לרגע.
מי שראה אותי בקורס הזה וראה את החיוכים העצומים שהתהדרתי בהם אולי יכול עכשיו להבין את המקור שלהם. וכן, הייתה שם נשיקה גברית ברקע, אבל אֶת היותי נאהבת באופן טוטאלי סיפקתי בעצמי. התהלכתי חופשייה כמו תינוקת שזה עתה לומדת ללכת והיא מלאה בַחדווה האוהבת של הוריה הגאים. הלכתי כמודדת את עורי החדש הפנוי מהספק. מודדת את החופש התפור, הפלא ופלא, בדיוק למידותיי.
ובלילה ההוא כתבתי: "כ"כ טוב לי שאני אפילו לא צריכה לכתוב את זה. והנה עכשיו מול החלון והרוח והענפים והאור שמרצד על הרצפה ולא מצליחה שוב לישון, חושבת למה לא לכתוב משהו. כמה מילים שלא יצליחו לתאר את החוויה את היומיים האחרונים שהם פשוט חופש עילאי בלי ששום דבר בחיים שלי לא השתנה. הספר לא בחוץ והחבר לא בפנים ובכל זאת אני חופשייה. וכמה חופשייה. ממש. עד שקשה להכיל כמעט. ובאמת כמעט. וגם הניסים שיש מול הניהול שקורה מעצמו ורגעים אחרי רגעים של נוכחות".
אחרי יומיים של כמו אורגזמה מתמשכת (כן, גם אורגזמה תודעתית היא חלק מעולם הדהרמה) הספק המתוחכם הצליח לחדור שוב לגופי. הפעם הוא התיישב על הפחד האמנותי שלי. על הרצון שלי להיות סופרת. רצון עליו התחייבתי במעגל שיתוף של הדי.אף.פי בפסח שלפני שלוש שנים, באוזני אותו הכריסטופר. תבינו שזה היה רצון שהוביל אותי לנטוש לשנתיים את תל-אביב, לגור במקסיקו, באר-שבע וניו-יורק לסירוגין, לערוך את הספר שלוש פעמים, לקבל מכתבי דחייה רבים ועדיין לא לדעת מה יעלה בגורלו. זה רצון שהיה איתי בערך מהגיל שבו באמת התחלתי ללכת, והעז להתגלם בבהירות בזכות הדהרמה. ובאחת, שוב הצמרמורת בגוף, אותה צמרמורת לופתת, שהייתה ייחודית לרגעים בהם דיברתי עם בחור נחשק, התגנבה לאמצע המדיטציה בזמן שחשבתי על כתיבת הספר הבא שלי שיעסוק באהבה.
הפעם יכולתי לזהות את הצמרמורת ומיד לקשר אותה לידידי-לשעבר הספק. אבל להסתכל בו ולומר לו ללכת ושאני לא מאמינה לו – לא הצלחתי. וכך באותו אחר-הצהריים בו הייתי סוף-סוף אהובה ומוחזקת על ידִי – אפשרתי לַספק היצירתי להתארח. זה לא שממש הייתה לי בררה. בחיוך קלוש ובדמעות שחושבות שאין מה לעשות, ובעצם לא נורא כי גם אם אף פעם לא אהיה סופרת, אני אהיה אהובה. זו אולי תובנה חשובה, אבל לא כשהיא נובעת ממקום כנוע ומיואש. ומה אני אגיד לכם, למשמע הקול הפנימי הזה, הספק היצירתי התנחל כמו היהודים בשטחים הכבושים וגרגר בהנאה. מה זה גרגר, ערך מצעדים ונופף בדגלים חוגג את חזרתו כאילו כבש שוב את הכותל המערבי.
למזלי באותו הערב הייתה חקירה עם כריסטופר ומישהי התנדבה לתרגם במקומי, כך שיכולתי לשבת באמצע האולם וליהנות. הכוונה ליהנות בבכי. בבכי וברעדה. לחוות שוב את הצמרמורות, את כאב ההתנחלות הסופית של הספק, שעה שבחור צעיר עלה ושאל את כריסטופר למה התכוון כשאמר "לסמוך על המסתורין". אני לא יודעת להסביר מה במילים שהשניים החליפו ביניהם גרם לי לעצום עיניים ולהרגיש מובסת. מתרחקת מעצמי, לא מסוגלת לסמוך על המסתורין, על חוסר הידיעה, על העולם שימשיך להחזיק אותי, על האדמה שתהיה שם. פתאום זה נשמע שאני כפוית טובה, איך תוך שתי יממות שכחתי מההתעוררות הגדולה שלא חשבתי שהיא אפשרית בכלל, שכחתי שאני לא צריכה "להיות עם" הספק, שאני יכולה לבחור בנחישות של סמוראית להניף מעל המחשבות חרב אוהבת ומגנה. שכחתי שהפכתי לאהובה עם חיוכים פנימיים אינסופיים.
אכן, באותה חקירה, שהרגישה כאילו היא נמשכת כנצח, נפלתי חזק. שכחתי הכול. אלא שבאופן פלאי נקראתי להתקרב לבמה כדי לתרגם, וכך קרה שישבתי לרגלי הבמה, אוזניי מקשיבות לכריסטופר והעיניים נעוצות בפסל הבודהה האדום שיד נסתרת הניחה. מעולם לא חוויתי ואני חושבת שאני גם לא מאמינה בחוויות מיסטיות, אבל אני נשבעת לכם שהבודהה חייך אליי. וכמו בסרט מצויר הוא גם התנועע, בעדינות, באופן כמעט בלתי מורגש, כמו הודי טוב, הוא נע במקומו וחייך אליי בזמן שכריסטופר בחר לדבר דווקא על אומנים, על סופרים ומשוררים שסומכים על המסתורין. שהם אלו שמראים לנו איך צריך לחיות, שהם נוגעים בחיים ומצליחים להעביר אותם הלאה, חיים בשביל לחיות. והמילים הללו שימשו תחליף נהדר לחרב הסמוראית, הן השתיקו את הספק ואמרו לו בצורה אחרת שהוא פיקציה, שהבודהה ודורי דורות של יצירתיות משחקים לפניי וחיים בתוכי, ואם אין לו ברירה הוא יכול לקחת בהם חלק, אבל שלא ייצפה להיות אורח הכבוד אלא החשוד המיידי.
וכך, אם בריטריט הראשון ההתכוונות שלי הייתה לא לתת לדברים חיצוניים, בעיקר אהבות חיצוניות, להשפיע עלי – אזי ההתכוונות בריטריט השני הייתה להמשיך ולכוון את עצמי להיות סופרת.
אני חייבת להוסיף אירוע מהקורס השני. ביום הלפני אחרון הייתי בדרכי לשעת כתיבה. כן, כריטסופר הציע לי לשבץ זמני כתיבה בלוח הזמנים, ובאחד החדרים ארגנתי לי כיסא, מחברת ופסל של בודהה. ביציאה מבניין המגורים הבחנתי בחתול הג'ינג'י ובנחמדות הרמתי אותו, הנחתי אותו בחוץ והמשכתי אל עבר חדר הכתיבה תוך שאני מתבוננת בנמרצות של החתול, חושבת כמה טוב שהוא לא נעלב ממני. להפתעתי בתוך חדר הכתיבה התרוצצה לה בחוסר נוחות ציפור. ציפור דרור בחדר הגדול נחבטת אל החלונות הגדולים האטומים. מיהרתי לפתוח את התריסים דרכם היא נכנסה אבל היא לא הבחינה במעשיי והמשיכה לרחף מעל. הלכתי לפתוח לה את דלת החדר ובאותה השנייה ממש - ממש משום מקום הגיח החתול הג'ינג'י. החתול זינק לעבר הציפור המופתעת, תפס אותה בפיו תוך ששניהם מתנפצים אל הקיר והיא כנראה שוברת מפרקתה ומאבדת את חייה ואז ברח משם עם השלל בפיו, מהיר כמו הרוח. אני, נרעשת מהמוות שזה עתה הייתי עדה לו, יצאתי החוצה ונעצרתי מיד. יצאתי אל עולם שהמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה, כאילו חיים לא נלקחו עכשיו, כאילו לא חסרה ציפור במניין הציפורים בשמיים. עמדתי המומה על המדרגות המשקיפות אל אולם המדיטציה, מחזיקה את כפות ידיי צמודות זו לזו ולמרכז החזה. עמדתי עד שהנשימה שלי חזרה לעצמה וידעתי שאני לא יכולה לשתוק את הסיפור הזה בפנים. שזה היה מחזה גדול מדי בשביל לצפות בו לבדי. שסימני השאלה רועמים בי בצורה שלא נותנת מנוח. לילה הייתה שקועה בשיחה עם יוגי, אבל כמו רומיאו שחיכה ליוליה מתחת לביתה, החלטתי להתייצב ולהמתין. שמעתי את לילה אומרת את צמד המילים NO SELF וזה עזר לי להמשיך לעמוד שם אל מול הקולות שאמרו בתוכי: 'עזבי, מה כבר קרה' וגם אל מול הקולות המחפשים להאשים אותי בעשייה לא נכונה. לאחר זמן לילה התפנתה והתיישבה איתי. לא תכננתי שעם הישיבה הבכי יתפרץ ויבקע, יאותת לי עד כמה עצומה וקשה הייתה החוויה. יצא לי בכי קשה ומפתיע שהתקשה להכיל את עצמו, התקשה לתת למילים לצאת, למרות שהיה לי ברור בן-רגע כמה החיים הם באמת טבע, והמחשבה שלנו היא זו שמייצרת את הסיפור ואת הסבל. הבכי היה כמו איש פנימי שהיה עֵד לרצח והוא נמנע מלדווח מה קרה. ולילה נתנה לי לבכות אפילו שזה היה מבהיל.
"קיבלת מתנה", היא אמרה כשהצלחתי למסור את עדותי. "תני למתנה הזו למלא אותך, להכאיב לך, לרגש ולהתרגש בתוכך. תני לחוויות החיים והמוות שזכית לראות – להיות כפי שהם. תני לחתול להיות במלוא חתוליותו, ולציפור להיות ציפור שטעתה בדרכה, ולך להיות העדה. עדה בלבד. סוכנת שפתחה וסגרה דלתות מבלי רצון להרע, היית אביגיל מלאה כוונות טובות ואוהבות, והחיים שיחקו את משחקם, עברו בך."
וכך היה. אותו יום בכיתי הרבה. ראיתי שאני כועסת על החתול וכמה שזה מטופש, כי הוא עשה את המוטל עליו – להיות חתול. ובמדיטציות בהליכה התאבלתי על הציפור ובכיתי על חסרונה בין חוטי החשמל, וגם בזה לא היה טעם כי רק בני-אדם מנהלים דיאלוג עם המוות. הציפור חיה את חייה וסיימה אותם כשעפה בציפוריותה לטריטוריה אחרת.
גם זה היה פרי אדיר של התרגול, קוקוס ענק. שלושה ימים אחרי שחזרתי הביתה, אחרי שהבנתי ממושא ההתאהבות שלי בריטריט הראשון שהיחסים שהיו לנו לא יימשכו – עלה בי כאב עצום. נתתי לו למלא אותי תוך שאני מופתעת עד כמה, למרות הדחייה המאכזבת, אני עדיין אהובה על-ידִי. ואז משום מקום, עִם העצבות הרומנטית, עלה במלוא בהירותו הסיפור של החתול והציפור. שוב בכיתי על מותה של הציפור ועל אוזלת היד שהייתה לי, על החיים שנגמרו מול עיניי ועלי, שעם כל הכוונה הטובה שימשתי כסוכנת שפתחה דלתות שהובילו למוות. ואז הבנתי בדיוק את זה. אלו החיים. אי אפשר לקחת אותם באופן אישי. כל הזמן נפתחות דלתות, כל הזמן אנחנו חולפים במעברים ומשמשים בתפקידים שונים. גם בסיפור ההתאהבות הייתי רק סוכנת. הייתי אישה שפגשה גבר בנסיבות שנראו הכי מבטיחות, אבל העולם הוא הרבה יותר דינאמי והרבה פחות נאחז, ובעיקר מתרחש בקצב משלו. התאהבתי כי התאים לי להתאהב והמושא היה כמו הציפור, פשוט נקלע בדרכי. וגם ההפך הוא הנכון: המושא היה החתול שהנסיבות הפנו אותו אל הדלת הפתוחה והוא לקח מה שהזדמן לו מבלי לחשוב על איכות חייה של הציפור שנזדמנה לחדר. כל אחד "שיחק בתפקיד עצמו"; כל אחד יכול לקחת אחריות רק על עצמו, לנסות לכוון את עצמו לפתוח את הדלתות הנכונות, אבל להבין שהחיים גדולים מאיתנו וכמה טוב שכך. וכל יום מאז, ויש לי אמון שגם ברגע הזה שאתם קוראים את המילים הללו, אני אהובה. ושוב אני אהובה. ואם זו ההתעוררות שאזכה לה בחיים האלו, דייני.