סנגהה במערב מאת מרטין בצ'לור

כפי שתיארה הנזירה סאמה:

עברו עשרים וחמש שנים
מאז שיצאתי מהבית
ולא היה לי רגע אחד של שלווה.

לא היתה לי שלווה
מכיוון שלא הכרתי את תודעתי שלי.

סיימתי עם ההשתוקקות.
מה שלימד הבודהה התממש.
זהו היום השביעי
מאז שההשתוקקות שלי מתה.

הסנגהה של הבודהה היתה למעשה מהפכנית מכיוון שהיא היתה פתוחה לכולם. ההיררכיה שלה היתה מבוססת על זמן ההגעה אליה ועל הישגים רוחניים, לא על לידה או על מעמד (קסטה). הסנגהה הפכה מהפכנית עוד יותר כאשר הבודהה, לאחר ויכוחים ודיונים רבים, קיבל נשים לסנגהה שלו – גם נשים החלו להפוך לנזירות בעלות הסמכה מלאה. הרעיון של הסנגהה הפך להיות מכליל עוד יותר, כאשר הסנגהה יוצגה על ידי האסיפה הגדולה שכללה נזירים, נזירות ואנשים ונשים שלא הוסמכו לנזירות.

כשהבודהיזם מגיע למערב, איזה סוג של סנגהה אנו יכולים למצוא? קיים המודל המסורתי עם נזירים ונזירות, כמו באמרוואטי באנגליה, שם שוררים כללי הווינאיה (כללי המוסר) המחמירים של הנזירים והנזירות ברוח מסורת התְהֶרַוַאדַה של תאילנד. בצרפת, תוכלו למצוא גם מנזרים גדולים של נזירים ונזירות מערביים שמנהלים ריטריטים ארוכים על פי המסורת הטיבטית, כגון דהנגפו קונדרל לינג ב-לה בוסט שבאזור אוברן, או שתוכלו להשתתף במסלולי לימוד כמו זה שמציע מנזר נאלאנדה ליד לאבור. תיק נהאת האן מפתח ב-פלאם ווילאג'מודל מסורתי של סנגהה עם נזירים ונזירות כשהוא מנסה בו בזמן ליצור מודל עבור אנשים שלא יכולים להפוך לפרושים ומגדלים ילדים. היתרון במודל מסורתי הינו שהוא היררכי, יש לו מנהיג רוחני ותחושה חזקה של משמעת. הוא עשוי להקשות על השתלבותם של אנשים מסוימים, אבל עבור רוב האנשים הוא מספק תמיכה גדולה ותחושת כיוון.
באנגליה תוכלו למצוא את מסדר ה-Friends of the Western Buddhism Order, אשר מנסה ליצור סוג שונה של סנגהה – דרך ביניים בין נזירות לאורח חיים לא נזירי. קיימות רמות שונות של מחויבות. ההיררכיה עדיין נוכחת בהחלט, עם המנהיג הרוחני והמייסד של המסדר בראש והמורים הבכירים מעט מתחתיו. המסדר גם מתנסה בקהילות של בני אותו המין. זאת למרות שלאחרונה הוא מגלה שחשוב גם למצוא מקום עבור המשפחה. המסדר יצר קהילות של "אורח חיים נכון" , שסביבן נוצרת תחושת סנגהה שבה אנשים חיים, עובדים ומתרגלים יחד.

מספר קהילות בודהיסטיות במערב ניסו להתבסס על מודל של קונצנזוס ללא היררכיה וללא מנהיג. אני עצמי חייתי בקהילה כזו באנגליה במשך זמן מסוים. זהו מודל מושך מאוד עבור אנשים מערביים. אך הוא גם קשה מאוד מכיוון שאיננו מגיעים מתרבות שמאמנת אותנו לחיות ביחד. אנו מדורבנים ללא הרף להתאמץ, להתחרות, למצוא את דרכנו, להיות חופשיים. כאשר אנו מוצאים את עצמנו נדרשים לחלוק, להכיל ולהבין אחרים, כאשר אנו עצמנו הסמכות האחרונה בתור, הדבר קשה מאוד. אנו מתחילים עם כוונות טובות מאוד, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. בתוך זמן קצר אנו הופכים עצבניים ונרגזים.
מסיבה זו, אני חש שחיים בקהילה של הסכמה הדדית צריכים להיתפס כתרגול וכאימון, רגע אחרי רגע. סנגהה או קהילה נתפסים לעיתים קרובות כמפלט וכתמיכה, אבל היא יכולה להיות כזו רק אם חברי הסנגהה מממשים ומתרגלים את לימודי החוכמה והחמלה בכל הפעולות והמפגשים שלהם. כבני אדם רגילים, כל אחד מאתנו יכול לעשות שגיאות, לכן כאשר אנו חיים בקהילה עלינו לכבד את היתרונות ואת החולשות של כל אחד. אם נתמיד, קיימים רגעים יפים שבהם הרמוניה נולדת מתוך אהבה והבנה, היפתחות והרפיית האחיזה מבשילים לאורך הזמן.

באמריקה מתבצעים שני ניסיונות מעניינים מנקודת המבט של בניית סנגהה וחיים בסנגהה. ארגון ה-Buddhist Peace Fellowship פיתח את BASE – Buddhist Alliance for Social Engagement – בכדי ליצור דרך להעמיק את התרגול ולחיות חיים של מעורבות ושל התמרה בתוך קהילה. תוכנית זו, שהמשתתפים בה אינם חיים ביחד במסגרתה, מספקת מבנה מבוסס קהילה המאפשר למשתתפים לעסוק ששה חודשים בעבודה חברתית כלשהי המשולבת בתרגול ובאימון בודהיסטי. BASE מתבסס על קהילה עם מטרה משותפת הנפגשת באופן סדיר כדי לקיים דיונים, ללמוד ולתרגל יחדיו. הדבר שלגביו העירו רוב האנשים בתום התוכנית הראשונה של ששה החודשים היה שחוויה זו העמיקה את תחושת הקהילה ומערכת היחסים ושנוצרה סנגהה אמתית לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם עם האנשים שאותם הם שירתו. כפי שאמרה אישה אחת שקיבלה עזרה, "תודה רבה לכם שליוויתם אותי; זה היה כזה לוקסוס. לפחות הבודהיסטים דואגים לי!". האנשים המעורבים המשיכו להיפגש אחרי המועדים שהוקצבו להם, מכיוון שהם גילו שהדבר כל כך מתגמל. כפי שאחד מהם אמר, "עבורי, קבוצת BASE סיפקה סוג מיוחד של בית, שבו יכולתי להתנסות בדרכים חדשות של התייחסות לאחרים. זו היתה עבודה קשה, מבולגנת ונהדרת. זה המריץ אותי לפתח כבוד עמוק יותר להבדלים, מה שללא ספק היה בלב-ליבן של האהבה ושל התמיכה שחלקנו".

הפרויקט השני קיים בניו מקסיקו. הוא נקרא Jubilados – השמחים. הוא החל ב-1997 כמאמץ ליצור סנגהה של מגורים עבור אנשים מבוגרים על יסוד שלושה ערכים: תרגול מדיטטיבי, שירות לקהילה וכבוד לסביבה. ארגון זה רכש חווה בשטח של כ-60 דונם ליד סנטה פה, חווה שתשמש קהילה שעלותה נמוכה, אשר מבוססת על שכירות. הקהילה מיועדת ליותר מ-120 איש, שני שלישים מתוכם מעל גיל 60. כעת הם מטפחים יצירה של קהילה ללא מגורים עבור אנשים מבוגרים הנפגשים באופן סדיר כדי לעסוק בתרגול רוחני, ביוגה ובדיונים על הזדקנותם והליכתם אל עבר המוות.

סנגהה היא אבן החן השלישית ומחסה בדרך הבודהיסטית. במערב קיימות הזדמנויות רבות לטפח ולפתח את אבן החן הזו בסביבה מודרנית. אנו יכולים ללמוד מכל המודלים השונים שאנו יכולים למצוא, ממודלים מסורתיים והיררכיים או ממודלים יותר מודרניים ומבוססי קונצנזוס. כל מודל ילמד אותנו ויתמוך בנו באופן שונה. זהו היבט חשוב מאוד של התרגול אשר אנשי המערב המגיעים אל הבודהיזם אינם יכולים להתעלם ממנו. זה מעורר השראה שאנשים מגלים יצירתיות במציאת דרכים חדשות ליצירה של קהילות בעלות משמעות.

מקור: http://www.stephenbatchelor.org/index.php/en/sangha-in-the-west